את הסולטן שלי

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

 

[הורם סולטן 1500(?) – 1558]

 

 

נשמע טוב, נכון? טוב מדי, עוד קלישאת אוהבים צפויה. אבל במקרה הזה יש בה גרעין של אמת. סולטן ושיפחה מתאהבים, ובכך משנים את עתיד העולם. לא מאמינים? תנו לי לנסות ולשכנע אתכם.
הימים הם ימי גדולתה של האימפריה העוסמאנית, הכוח החזק ביותר בעולם הידוע. לאחר יותר ממאתיים שנה של התפשטות ומאבקים, הפכה המשפחה העוסמאנית ממנהיגת שבט נוודים השולטת בנסיכות ספר נידחת לסמל ומהות השלטון בנחלה אדירה, הכוללת כמעט את כל המזרח התיכון, ואת כל ארצות הבלקן. עיר הבירה המפוארת שלה, איסטנבול, שהיתה סמל הנצרות, נכבשה רק לפני כמה עשרות שנים, וכעת היא טבור העולם המוסלמי. ב 1520 עולה אל כס השלטון סולטן צעיר, רק בן 26, אשר נועד לגדולות. כבר בהיותו ילד נשלח לשלוט על פרובינציות רחוקות, בחסות אימו וחונך עתיר ניסיון, כדי להכינו ולחשלו. לחולשות אנושיות כמו רגשות לא היה מקום בשיטת החינוך העוסמאנית, שדגלה במצויינות, במאבק ובניפוי מתמיד, אכזרי וחסר רחמים, של המוצלחים פחות. בשליט הצעיר נתגלו צדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז ואכזר, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים ולא היסס להוציא להורג אלפי שבויי מלחמה, אך גם משורר וצורף. על פי תפישת השלטון העוסמאנית, האימפריה הענקית הייתה נחלתו הפרטית, וכל נתיניה שייכים לו. עליו היה מוטל לשלוט בצדק ובכוח, ולהתרבות, על מנת שהשושלת תבטיח את הישרדותה. לצורך כך, כמו כל הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות. עוד בימי נסיכותו כבר ילדה לו אחת מהן בן, יורש עצר אפשרי. הוא הגיבור, אשר ייזכר בספרי ההיסטוריה כסולימאן המפואר, ועוד מעט יפגוש במי שתשנה לא רק את חייו, אלא גם את ממלכתו.
היא, הגיבורה, נולדה כנראה בארץ ספר רחוקה, אוקראינה של היום, והייתה ביתו של כומר אורתודוכסי. האסלאם אסר על החזקת מוסלמים כעבדים או כשפחות, וארצות הגבול של האימפריה שימשו כבנק אנושי. סוחרים אכזריים היו משיגים את הסחורה המבוקשת בכוח הזרוע. גם היא, שנקראה כנראה אלכסנדרה ליסובסקה, נחטפה בעודה ילדה והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק השפחות באיסטנבול. מאוחר יותר, כאשר תהיה חופשייה ומוסלמית, היא תבנה מסגד שמשקיף על אותה כיכר ארורה.
למזלה הטוב, ובזכות יופיה ועדינותה, מי שקנתה אותה הייתה אימו של סולימאן, אז עוד נסיך צעיר, שפחה לשעבר בעצמה, כמתנה המיועדת לבנה כשיגדל. שם חדש ניתן לרכישה המבטיחה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". אבל השפחה הצעירה הבינה שיופיה אינו מספיק. בעודה סגורה בהרמון, מעין כלא נשים מבודד מהעולם החיצון, שהכניסה אליו מותרת רק לגברים ממשפחת הסולטן ולסריסים שחורים, הצליחה ללמוד קרוא וכתוב בשפות שנכפו עליה. זה היה יוצא דופן, והידע העניק לה כוח אותו תנצל באומנות בשנים שאחר כך.
במסורת העוסמאנית היחס לנשים היה תועלתי. הן נועדו לתענוג ולרבייה, כאשר כוחן ועצמאותן נקבע על פי הצלחת ילדן. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו מקום. ארמון הנשים שכן במרחק מה מארמונו של הסולטן, והוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. לסולטן הייתה אומנם אישה מועדפת, אך לאחר שילדה לו בן זכר תפקידה במיטתו היה מסתיים וגורלה הפך לתלוי בעתיד בנה הנסיך.
עכשיו, כאשר הסולטן הצעיר פוגש את מתנתו המיועדת, בת העשרים, קורה משהו שמתכנני השיטה הזו לא צפו לו. המסורת עתידה להשתנות. מעתה ועד יום מותו יהיה הסולטן נאמן רק לשפחתו. הסולטן מתאהב.
כבר בתחילת יחסיהם מפגינה הורם שליטה מופתית באומנות המניפולציה. לאחר שהיא הופכת לפלגש המועדפת על ידי הסולטן מתפתח מאבק מר בינה לקודמתה, אימו של יורש העצר. זו מעליבה אותה, קוראת לה בפני כל שאר הנשים "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קורא הסולטן להורם אל משכבו, היא מסרבת, ואומרת כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת מגורשת מהארמון ונשלחה עם בנה לפרובינציה רחוקה.
הורם יולדת לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, אבל, תוך שבירה ראשונה של המסורת, השניים לא מסכימים לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל מצור על וינה, הורג וטובח, הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
בצעד כמעט בלתי נתפס ומתוך רצון להוכיח את אהבתו, הסולטן משחרר את שיפחתו, ולאחר שהיא מתאסלמת נושא אותה לאישה. זוהי חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. יתרה מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט אוהבת אותו, והוא אותה. נולדים להם עוד שלושה בנים ובת. הצעיר שבהם הוא גיבן, אבל אביו אוהב אותו גם כך. הם מאושרים.
זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לש
עבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי ששימש כחונכו כשעוד היה נסיך צעיר, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. גם היא לא טומנת את ידה בצלחת. במכתב שהיא שולחת אליו היא כותבת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה." הורם מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר המיועד במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו. איברהים פאשה מתנגד. המאבק בין השניים הופך לבלתי נמנע. האהבה, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק לה הסולטן.
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן- הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס, משפחתיות (וודאי שאהבה) לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, נשאר אומנם כלא של זהב, אבל הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה ויישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה נוחים ויציבים. האושר המשותף שלהם משפיע על האימפריה, גורם לה להשתנות בדמותם.
דחף הכיבושים של האימפריה מתמתן. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לכבוש את וינה ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה של המאה ה 16 קורעת את עצמה לגזרים, מדממת עקב מלחמות דת מיותרות. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מנצלת את כוחה כד לקדם את סינאן, האדריכל הגאון, ויוזמת בניית בנייני פאר מרהיבים. פעולותיה כוללות גם תרומת הקדשי צדקה שונים, בינהם גם הקדש ענק בירושלים, שמעניק אוכל ולינה לעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. אך גם זה איננו הפי אנד.
כי למרות כל היופי והשקט, התחרות בין יורשי העצר עדיין שרירה וקיימת. על פי המנהג העוסמאני תחרות הירושה מסתיימת רק ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות, לאחר שבנה הבכור, סיבת כל חטאיהם, חלה ומת, לא נותנת הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה מבלים השניים יחדיו בארמונם באדריאנפול, ובאביב הם שבים לאיסטנבול, שם היא מתה. שמונה שנים אחר כך, לאחר ארבעים ושש שנות שלטון, נפטר גם סולימאן, ונקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
למזלם של האוהבים הם לא ראו כיצד בנם הצעיר, שייזכר בשם סלים השיכור, ועתיד לסיים את חייו כשיחליק שיכור על רצפת בית המרחץ וישבור את מפרקתו, רוצח את אחיו המבוגר בכדי לזכות בירושה. מיהרימה, הבת שבכתה למקרא מכתבו של אביה, הופכת לדמות המשמעותית ביותר בפוליטיקה של הארמון.

תקופתו של סולימאן זכורה כתקופת השיא בתולדות האימפריה. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כאישה תככנית, שההידרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק באמצעות תככים וניצול של כוח הפיתוי, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אולי, אחרי הכל, אפשר להאמין לקלישאות הרומנטיות. היא היתה הסולטנית שלו.

 

[סולימאן המפואר/ נותן החוק 1494 – 1566]

 

אפילוג

במבט לאחור ניתן להגדיר את תקופת האושר והשגשוג הזו כמלכודת דבש. שיא הוא גם התחלה של מדרון. בתקופה זו מתחיל היפוך התפקידים, כאשר אירופה השסועה והחלשה מנצלת את יבשת אמריקה, יונקת ממנה את הכוח להפוך למפלצת אימפריאליסטית. השינוי שעובר על האימפריה בתקופתם של סולימאן והורם הוא הכרחי, והוא אחת מהסיבות לכך שהיא שורדת יותר משלוש מאות וחמישים שנה אחרי מותם, אבל לאחר זמנם הבעיות הישנות, שסיפור האהבה יוצא הדופן הצליח למתן, צצות אל פני השטח.
האימפריה העוסמאנית לא מצליחה להתאים את עצמה לזמנים החדשים. מנגנוני השלטון המפוארים ושיווי המשקל המתקיים כל העת בין המוסדות השונים הם אלמנטים שמרניים. למרות השינוי הגדול שעובר על האימפריה בפועל, האתוסים שמובילים אותה מסרבים להתעדכן. מלחמת קודש ודבקות באיסלאם, שהיו סמלים יותר מאשר מניע אמיתי לפעולה בימי התפשטות האימפרייה, הופכים פתאום למשהו שמעכב את התפתחותה. ההסתגרות התרבותית ותחושת העליונות המוצדקת על פני האירופים המפגרים מעכבת את ההבנה שאותם אירופים הם שליטי העולם החדשים. סולימאן והורם, שני אוהבים, נפשות תאומות, הופכים לדמויות היסטוריות ומיתולוגיות, זכר לתקופת זוהר שכבר לא תחזור.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מייק  On 25/07/2004 at 3:35 pm

    נחמד, נחמד

  • אסתרליין  On 08/08/2004 at 3:31 pm

    אני רק לא בטוחה שהרמון הנשים נקרא חארם
    מלשון אסור.

    שווה בדיקה.

  • Jane  On 26/09/2004 at 4:12 am

    Mustafa, Suleiman's fisrt born son, was executed for a suspicion (which cannot be verified or invalidated to the best of my knowledge) that he plotted to overthrow his father with Safavid help, the empire to the East, the Persians. Mustafa was executed on the order of his father, who then set by his body for days, not letting anyone come near.
    Mired in endless grief by Hurrem's death and the death of his son, whom he groomed for Sultante, Suleiman returns to the field of battle. His siege of Vienna is foiled. He personally leads 11 military campaigns, fully aware that he will not return alive.
    Also, Harram does not mean prohibited but comes from the verb H.R.M, like the Hebrew boycott. It meant to designate a place where the Sultan could enjoy personal privacy.

    Suleiman's sentiments after the death of his closest beloved people is expressed in his words:

    "Even if your reign on the imperial throne seems everlasting, do not be taken in.
    Someday, a hostile wind will blow and bring to your land of beauty heaven's misfortune and deepest sufferings."

  • אורי יואלי  On 26/09/2004 at 10:03 am

    אודה לך שוב אם תוכלי להפנות אותי ואת הקוראים למקורות נבחרים.
    מצטער על הטעויות ועל השטחיות המסוימת של המאמר – הוא לא אקדמי, כפי שכבר התנצלתי קודם.
    החארם מצטייר אצלי כדימוי מעניין למצבו של הסולטן. ההפרדה הפיסית הזו בין העמדה ה"ציבורית" לעמדה "הפרטית" היא מלאכותית, אבל מהותית. הדרמה הגדולה של סולימאן היא במתח בין שתי הפוזיציות.
    ההגדרה הקרובה ביותר שמצאתי לשורש ח.ר.מ היא איסור מקודש, כזה שמעניק גם משמעויות חיוביות, או אולי כאלה שכוללות בתוכן בחירה.

  • Jane  On 04/10/2004 at 5:59 am

    I did not mean to criticize, on the contrary, I enjoyed the piece very much. Resources about the Ottoman Empire and Suleiman are in abundance. Oxford University Press have 'The Oxford History Of Islam' published in New York. B. Lewis's book 'The World Of Islam' is also excellent. As for Suleiman, I think his poetry can be found in more art-oriented publications, that is Muslim art.

    Harram is more accuretly trasnlated as 'taboo'. Meaning, in a sense, confiscated from the public's sphere for the benefit of the holy. We note that the holy area surrounding Mecca, essentialy a sanctuary, is also called Haram. In Islamic law Haram also menas 'punishable'.

    The system that was designed to shield the Sultan from external influence proved to be the Achilles' hill of his suzerainty.

    What intrigues me in the life of Suleiman is the huge gap between his political and religious power to his personal sentiments as expressed by the poetry written after Hurram's death. He was, after all, the most powerful entity in the world, combining spiritual power and political authority. Nevertheless, he was not immuned from the perils of life as an emotional human-being. Neither his power nor wealth masked his nature as a tending father or a loving husband. "I am God's slave and Sultan of this World".

  • אדיר ב.  On 23/07/2005 at 9:54 pm

    חיפשתי יותר פרטים על המצור על וינה ב-1526. אומנם לא מצאתי את מבוקשי אבל מאוד נהנתי לקרוא!

    א. בנימיני

%d בלוגרים אהבו את זה: