קול הרעם

את הספר הראשון שלי פרסמתי לפני יותר מארבע שנים, על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים בכל מיני מקומות שהיו נחמדים מספיק להרשות את זה. מאחורי טריק יחסי הציבור הציבור החתרני לכאורה הזה עמדה איזו מחשבה – לספר קראו “הוא”, על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור, יושב על ספה, ועל העטיפה האחורית צולמתי מלפנים, על אותה ספה, בפוזת הסופר הצעיר, הרגיש והמהורהר. זאת הייתה דחקה פרטית, שימוש באימרתו של דן בן אמוץ: “מלפנים: תמונת המחבר מאחור”, אבל זה גם התאים לספר ההוא, על שלל ההסתרות וההסתתרויות שבו. תליתי את העטיפות כך שיפנו לגובה עיניו של המשתמש/ת, והיה נחמד לי לחשוב שפני מציצות עליהם/ן בשעת מעשה. התאים לי אז להיות דלת שירותים. את מסיבת ההשקה של הספר ערכתי במועדון “דינמו דבש” ז”ל, בו הייתי אז בן בית. תליתי מודעות, ביקשתי מספק חברים, די. ג’יאים של טכנו והארדקור, לבוא לנגן, הבטחתי לבעלי המועדון שאשלם להם אם לא יבואו מספיק אנשים.
היה די ריק, בסיכומו של דבר. המסיבה הראשונה שארגנתי בחיים נחלה כישלון חרוץ. עשרים, או אולי שלושים אנשים הגיעו בסיכומו של דבר, כמעט אף אחד לא קנה את הספר. התקוות הילדותיות משהו שתליתי באקט הזה, פרסום ספר, פינו את מקומן, תחילה לאכזבה ואחר כך להכרה מפוקחת. הספר ההוא לא היה רב מכר. הוא מכר חמש מאות או שש מאות עותקים, לעולם לא קיבלתי סיכום מכירות רשמי, לא נכתבה עליו אף ביקורת, והוא נעלם בין כל הספרים האלה, שיוצאים כל הזמן. לא נורא. בעלי המועדון הסכימו שאשלם להם באמצעות שני מוניטורים שהענקתי להם. לאחד מהם הייתה מצלמה שהוסתרה בתוכו, כך שהקרין מה שראה. הוא נתלה במועדון, והמשיך לעבוד עוד יותר משנה אחר כך, מעניק לי רגעי סיפוק קטנים כאשר ראיתי אנשים עוצרים מולו ונהנים מהטריק. הסתפקתי בידיעה שזה היה ספר טוב, וספר ראשון, וכמות המכירות או החשיפה לה זוכה ספר היוצא לאור היא משחק אחר, שאין לי את הכלים לפענח אותו.
מאוחר יותר חברים שלי הוציאו ספרים, גם הם טובים, וגם הם לא מכרו. לא נורא.
עכשיו אני מוציא עוד ספר. פרסמתי כאן את הקומוניקט ששלחתי לעיתונים. בתחילת השבוע הוא אמור להגיע לחנויות, ומובן שאני קצת מתרגש, אם כי ללא ציפיות יוצאות דופן. גם זה ספר טוב, שונה מאוד מהראשון, וכלולים בו שני טקסטים שאני גאה בהם (ושגם אותם ניתן לקרוא כאן, לכל המתעניין). הפעם הוא גם חתיך אמיתי. ירון, המתכנה jewboy, שעיצב את העטיפה, הצליח להפתיע אותי. זה כיף, מעצב שיודע לקרוא. אבל זה לא אומר כלום. המון ספרים יש, שמתם לב? קל מאוד ללכת ביניהם לאיבוד. את הציפייה של אז המרתי בסקרנות. נראה מה יהיה. מעניין.
אבל בכל זאת בא לחגוג קצת, לסמן לעצמי שזהו, אפשר לעבור לטקסט הבא, וגם לאפשר למי שרוצה לקנות את הספר בזול לעשות את זה. המקום בו זה יקרה קטן מספיק כדי שגם אם רק אני והברמן, שהוא אכן חבר שלי, מה לעשות, ולא, לא יצא לי ללקק לו את התחת, נשב, נשתה בירה ונאכל ביסלי, כבר יהיה צפוף. זה לא אמור להיות מעיק, ערב מוקדם, בין שבע לתשע, יום שני הזה, בבאר הקטן שבמרתף של המנזר (מטריושקה, קוראים לו. זה השם האמיתי של בובת הבבושקה), שזה בפאסג’ שיוצא מאלנבי 60. הספר המדובר יימכר בשלושים שקל, שזה חצי מחיר, שזה חמישה עשר שקלים לסיפור, ואם ליאור יהיה נחמד גם תוענק כוס בירה חינם לכל רוכש. דיל שווה, אני חושב, גובש פה. כולם מוזמנים, כמובן. הביסלי עלי.