את הספר הראשון שלי פרסמתי לפני יותר מארבע שנים, על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים בכל מיני מקומות שהיו נחמדים מספיק להרשות את זה. מאחורי טריק יחסי הציבור הציבור החתרני לכאורה הזה עמדה איזו מחשבה – לספר קראו "הוא", על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור, יושב על ספה, ועל העטיפה האחורית צולמתי מלפנים, על אותה ספה, בפוזת הסופר הצעיר, הרגיש והמהורהר. זאת הייתה דחקה פרטית, שימוש באימרתו של דן בן אמוץ: "מלפנים: תמונת המחבר מאחור", אבל זה גם התאים לספר ההוא, על שלל ההסתרות וההסתתרויות שבו. תליתי את העטיפות כך שיפנו לגובה עיניו של המשתמש/ת, והיה נחמד לי לחשוב שפני מציצות עליהם/ן בשעת מעשה. התאים לי אז להיות דלת שירותים. את מסיבת ההשקה של הספר ערכתי במועדון "דינמו דבש" ז"ל, בו הייתי אז בן בית. תליתי מודעות, ביקשתי מספק חברים, די. ג'יאים של טכנו והארדקור, לבוא לנגן, הבטחתי לבעלי המועדון שאשלם להם אם לא יבואו מספיק אנשים.
היה די ריק, בסיכומו של דבר. המסיבה הראשונה שארגנתי בחיים נחלה כישלון חרוץ. עשרים, או אולי שלושים אנשים הגיעו בסיכומו של דבר, כמעט אף אחד לא קנה את הספר. התקוות הילדותיות משהו שתליתי באקט הזה, פרסום ספר, פינו את מקומן, תחילה לאכזבה ואחר כך להכרה מפוקחת. הספר ההוא לא היה רב מכר. הוא מכר חמש מאות או שש מאות עותקים, לעולם לא קיבלתי סיכום מכירות רשמי, לא נכתבה עליו אף ביקורת, והוא נעלם בין כל הספרים האלה, שיוצאים כל הזמן. לא נורא. בעלי המועדון הסכימו שאשלם להם באמצעות שני מוניטורים שהענקתי להם. לאחד מהם הייתה מצלמה שהוסתרה בתוכו, כך שהקרין מה שראה. הוא נתלה במועדון, והמשיך לעבוד עוד יותר משנה אחר כך, מעניק לי רגעי סיפוק קטנים כאשר ראיתי אנשים עוצרים מולו ונהנים מהטריק. הסתפקתי בידיעה שזה היה ספר טוב, וספר ראשון, וכמות המכירות או החשיפה לה זוכה ספר היוצא לאור היא משחק אחר, שאין לי את הכלים לפענח אותו.
מאוחר יותר חברים שלי הוציאו ספרים, גם הם טובים, וגם הם לא מכרו. לא נורא.
עכשיו אני מוציא עוד ספר. פרסמתי כאן את הקומוניקט ששלחתי לעיתונים. בתחילת השבוע הוא אמור להגיע לחנויות, ומובן שאני קצת מתרגש, אם כי ללא ציפיות יוצאות דופן. גם זה ספר טוב, שונה מאוד מהראשון, וכלולים בו שני טקסטים שאני גאה בהם (ושגם אותם ניתן לקרוא כאן, לכל המתעניין). הפעם הוא גם חתיך אמיתי. ירון, המתכנה jewboy, שעיצב את העטיפה, הצליח להפתיע אותי. זה כיף, מעצב שיודע לקרוא. אבל זה לא אומר כלום. המון ספרים יש, שמתם לב? קל מאוד ללכת ביניהם לאיבוד. את הציפייה של אז המרתי בסקרנות. נראה מה יהיה. מעניין.
אבל בכל זאת בא לחגוג קצת, לסמן לעצמי שזהו, אפשר לעבור לטקסט הבא, וגם לאפשר למי שרוצה לקנות את הספר בזול לעשות את זה. המקום בו זה יקרה קטן מספיק כדי שגם אם רק אני והברמן, שהוא אכן חבר שלי, מה לעשות, ולא, לא יצא לי ללקק לו את התחת, נשב, נשתה בירה ונאכל ביסלי, כבר יהיה צפוף. זה לא אמור להיות מעיק, ערב מוקדם, בין שבע לתשע, יום שני הזה, בבאר הקטן שבמרתף של המנזר (מטריושקה, קוראים לו. זה השם האמיתי של בובת הבבושקה), שזה בפאסג' שיוצא מאלנבי 60. הספר המדובר יימכר בשלושים שקל, שזה חצי מחיר, שזה חמישה עשר שקלים לסיפור, ואם ליאור יהיה נחמד גם תוענק כוס בירה חינם לכל רוכש. דיל שווה, אני חושב, גובש פה. כולם מוזמנים, כמובן. הביסלי עלי.
-
תפריט ראשי
-
רשימות אחרונות
-
מדורים
Uncategorized אופניים אמריקה אקטיביזם גוף ראשון דיבורי אלתר נתיב דפוס בית היסטוריה וכל זה זכרונות מעשור אבוד חתולי המזח טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו טקסטים ישנים יומן כל הכבוד לצהל כתבות שפורסמו במגזין 42 מעלות למה לרוץ מאמרים מורה, מי היה מאמין סיפורים קצרים סיפורי שכונה עדכונים ומנהלות על המרחב עתיד אפשרי פלורנטין נלחמת פרוזה צריך לדבר על הרבי קטעי יומן ריצה ואופניים ריצה וירקות רעש -
תגיות מיון
אובדן אוניברסיטה אופניים אזור תעשייה לשעבר אלימות אלכוהול אלנבי אמנות אמסטרדם אמריקה אקדמיה בוסטון בחירות בילעין בריאות זה גועל נפש גועל נפש גוף גזר דין מוות דיסטופיה דן הארוארד הוראה הזמנה היסטוריה הרבי מבכרך התמכרות התניידות בריצה וידאו זיונים זכרונות טיוטה יואלי יפו כיבוש מאבק מאמר מה עשיתי בחופש הגדול מוזיקה מונגולים מורה מלחמה ממלוכים ממלכת ירושלים מרתון נכבה סיפור סיפורי שכונה סמים סרטן עבודה עישון עצוב עתיד אפשרי פוי פוליטיקה פלורנטין פעם היה פה פפ פציעה צבא צלבנים קורונה קטסטרופה קצר קרני חיטין רחוב ריצה ריצה לעבודה שואה שכונה שכונת מכבי תל אביב תל אביב - יפו תלמה ילין תלמידים -
חיפוש באתר
-
לעקוב אחרי
-
תגובות אחרונות
משתמש אנונימי (לא מז… על הכוס שלך נוה על אני זז בעיר Lea Erdrich על אגדת הסולטן והשפחה אבירי האיסלאם מול של… על המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת אבירי האיסלאם מול של… על גברים לוחמים – רינו, השט…
תגובות
אני עוקב אחר כתיבתך כאן בתענוג גדול ומתמשך. אתה כותב באופן יוצא דופן ונוגע ללב; עד שלפעמים אני מקנא, ממש.
אף-פעם אני לא כותב תגובות – אז סליחה וכל זה – אבל תדע, שאני אקנה את הספר במחיר הרגיל, לכבודך!
תודה.