יצאתי אתמול. הסתכלתי על זה מבחוץ, על שוק הבשר. לא רוצה לחזור להיות עוד סחורה בו. לא רוצה צעיר יותר, מתוח יותר, זוהר יותר, רק מנסה לעבור את הלילה בו הייתי יכול להיות איתה, שבוע אחרי הזמן האחרון שלנו ביחד. היה לנו כיף, באמת, לא היינו הרגל.
זה מגיע לי. גם אני גרמתי סבל. גרוע מזה, אני תמיד ברחתי, מותיר לנשים בהן פגעתי להבין לבד, מקווה שהכאב יתמוסס ולא חותך כשראוי. מהבחינה הזו היא הייתה הוגנת איתי, הרבה יותר מאשר אני הייתי איתן. אני נענש, בדיעבד, אם כי איני בטוח שאני מבין את הלקח, כי הרי אם הנטישה כואבת כל כך אולי עדיף לא להתחיל בכלל בשום דבר שמכיל את האופציה לנטוש ולהינטש.
היא סמכה עלי, שאוכל לעמוד בזה, שגדם הקטיעה ירפא. כמה אני מקווה שהיא צדקה.
-
תפריט ראשי
-
רשימות אחרונות
-
מדורים
Uncategorized אופניים אמריקה אקטיביזם גוף ראשון דיבורי אלתר נתיב היסטוריה וכל זה זכרונות מעשור אבוד חתולי המזח טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו טקסטים ישנים יומן כל הכבוד לצהל כתבות שפורסמו במגזין 42 מעלות למה לרוץ מאמרים מורה, מי היה מאמין סיפורים קצרים סיפורי שכונה עדכונים ומנהלות על המרחב עתיד אפשרי פלורנטין נלחמת פעם, פה. צלבנים מונגולים וכל הגאז׳ הזה פרוזה צריך לדבר על הרבי קטעי יומן ריצה ואופניים ריצה וירקות רעש -
תגיות מיון
אובדן אוניברסיטה אופניים אזור תעשייה לשעבר אלימות אלכוהול אלנבי אמסטרדם אמריקה אקדמיה בוסטון בחירות בילעין בריאות זה גועל נפש גועל נפש גוף גזר דין מוות דיסטופיה דן הארוארד הוראה הזמנה היסטוריה הרבי מבכרך התמכרות התניידות בריצה וידאו זיונים זכרונות טיוטה טמפלרים יואלי יפו כיבוש מאבק מאמר מה עשיתי בחופש הגדול מוזיקה מונגולים מורה מלחמה ממלוכים ממלכת ירושלים מרתון נכבה סיפור סיפורי שכונה סמים סרטן עבודה עישון עצוב עתיד אפשרי פאטרסון פוי פוליטיקה פלורנטין פעם היה פה פפ צבא צלבנים קורונה קטסטרופה קצר קרני חיטין רחוב ריצה ריצה לעבודה שואה שכונה שכונת מכבי שכונת צריפי פלורנטין תל אביב תל אביב - יפו תלמידים -
חיפוש באתר
-
תגובות אחרונות
uriyoeli על יומן ריצה naomi yoeli על יומן ריצה naomi yoeli על עדכוני קיץ נעמי על ״מר נתן״ תלמיד מבית הספר על הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור…
תגובות
הכאב יעבור עם הזמן, קשה להאמין עכשיו, אך זה יקרה. אולי מוקדם לצאת לשוק עכשיו.
אין בעולם הזה שכר ועונש. זה לא מגיע לך, או לאף אחד או אחת, אבל ככה זה. נדמה לי ואני גם מקווה שהכתיבה על זה כאן תעזור לך.
אני קוראת אותך באופן קבוע, לאורך כל הזמן ותמיד אני מרגישה צורך להגיד לך משהו. עכשיו, על אחת כמה וכמה שכן אני מרגישה שאני מכירה לעומק את הסיטואציה.
ראשית, היא לא עונש. למרות שאני עד היום חוזרת מדייטים ואומרת לעצמי "הייתי רוצה לדעת על מה קיבלתי את העונש הזה"…
שנית, לא קל להיות בחיפוש ואני חושבת שאני אומרת את זה עם יותר מסתם הבנה. לא חיפשתי יום ולא יומיים, אני בדרך כבר תקופה יפה. אבל אני רוצה שתדע שלא חשוב מה ואולי זה יקח הרבה זמן, יום אחד יעבור יום שלם בלי שתחשוב עליה. יגיע הערב ופתאום תגיד לעצמך "יו. לא חשבתי עליה יום שלם". לי זה לקח שנה. שנה שלמה. אבל אני חושבת שאצל רוב הגברים הזמן הוא קצת אחר. ויום אחד עברה השנה הזו ואחריה הגיע עוד יום והוא כבר לא היה כל כך נורא. זה היה נורא בהתחלה, אני זוכרת עד היום את התחושות הפיזיות שהתלוו לפרידה ההיא. זה היה עניין פיזי לגמרי, אבל יום אחד הוקל לי.
הייתי אומרת עוד הרבה דברים אם לא היה מדובר בפורום פתוח. אתה מוזמן יצור כל קשר בדרכים אחרות. ואני רוצה להגיד לך את המשפט שאותי תמיד מעודד, הוא מתוך מקס ומוריץ ואני מוצאת שעצם זה שהציטוט הוא משם, יש בזה נחמה: "כי הזמן רופא גדול, הוא עוד ירפא הכל".
אם אתה כבר חושב על ה"שוק" ולא על האובדן כנראה שזאת הבעיה שלך אתה ממש מרוכז בעצמך ורק בעצמך
תתבגר
א. האם היית אי פעם רווקה אחרי גיל עשרים ושתיים?
ב. "תתבגר"?!
ג. ואני מקווה שתקראי את זה בנימה הנכונה: "יאללה יאללה".