קול הרעם

לא להתפרק עכשיו. לעשות ספירת מלאי של דברים טובים שקורים לי. לא לשתות יותר מדי. לנשום עמוק. לשחות. לעשות תרגילי שיווי משקל. ללמוד ערבית. לכתוב. לא לצלול. זה לא מגיע לי.
מערכת היחסים הראשונה שהייתה לי נגמרה באחת. האישה היחידה שהצלחתי להכניס לחיי כבר לא רוצה בי. מי שהייתה החברה הכי טובה שלי החליטה שזהו, כבר לא. אוי, מכווצת לי הבטן.
בנאום הפיטורין שלה היא התאמצה לא לפגוע בי, זה לא בגללי, מה פתאום, זאת היא, רק היא. זה שקר לבן, כמובן, שאפשר לה לדחוס את הפרידה לתוך שיחה של עשרים דקות, בעלות של שני ספלי אספרסו וכוס לימונדה. החריץ שהותירה לי בדלת הוא קטן כל כך עד שאין מקום לדחוף בו את הרגל. אם אני כל כך בסדר שום דבר שאעשה לא יכול לשנות את דעתה.
תמונת העתיד שלי התנפצה. צריך לבטל את הזמנת חדר ה”צמרת” במלון יערות הכרמל, מתנה שאימא שלי נתנה לנו, צריך להודיע לה, לאימא שלי, ולאבא שלי, ולראות איך הם מתאכזבים קצת ממני, מאיך שנכשלתי. אני לא יודע מה להסביר להם, איך לגרום להם להאמין לי. זה לא אני, זו היא, ואני לא יודע למה, ואולי גם לא אדע.
יש סיבות אפשריות. יכול להיות שהיא פגשה מישהו, שקשה לה לחלק את הלב שלה ולכן בחרה, בשם הכנות, לסלק אותי החוצה. הייתי מעדיף שתבגוד בי, ותשקר לי באמת. אני לא קנאי כלפיה, וחשבתי שהיא אוהבת אותי מספיק, עמוק וטוב. זאת לא האהבה שלי אליה, אלא שלה אלי שהתקלקלה. היא כל כך רוצה להיות בסדר, נקייה ומוסרית ובוגרת ואחראית ושקולה ובשליטה, ולי אין שם מקום.
לא להתפרק עכשיו. להסתפק ביש ולא באין. אני מוציא ספר עוד מעט. אני מסיים שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, וללמוד זה כיף. הבריאות והגוף בסדר. עכשיו, עם רווקותי המתחדשת, אולי אצא למסע אופניים בקיץ. אמסטרדם – איסטנבול, זה נראה לי אתגר קשה מספיק. לא לצלול. זה לא מגיע לי.