"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)
הורם סולטן. יפה, לא?
מה צריך בשביל סיפור אהבה טוב? שני הפכים שמשלימים זה את זה, מוכנים להסתכן בשם אהבתם, זירת התרחשות שמעצימה את הרומנטיקה. אלו החומרים מהן בנויות האגדות. תנו לי לספר לכם אגדה כזו, שקרתה באמת, אגדת הסולטן והשיפחה.
פעם, לא כל כך מזמן, הייתה אימפריה אדירה, בשיא כוחה, חזקה כל כך עד ששליטה היה בטוח שהוא קיסר העולם. שליט זה, הסולטן, ידע כי נועד לגדולות. המסורת המשפחתית הכינה אותו לכך. היא סיפרה על חלום שחלם מייסד השושלת, בו צומח עץ פרי מטבורו, מצל ומזין את העולם כולו. מסלול חייו של סולימאן היה הגשמה של הייעוד הזה. הוא הוכשר בכדי להיות שליט אבסולוטי ונאור, הוא נועד להיות שליט. כאשר ירש את אביו והפך לסולטן היה רק בן 26, אבל מאחוריו כבר היה ניסיון כמושל בפרובינציות שונות. כשליט, אסור היה שדברים פחותי ערך כמו אהבה או משפחתיות יטרידו אותו. כמו הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות, ואחת מהן כבר ילדה לו בן, יורש עצר.
אישיותו של סולימאן, כמו כל גיבר רומנטי, הורכבה מצדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים, למצור על וינה ולכיבוש עיראק, אך גם משורר וצורף. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית יחסית. אז הוא הגיבור, ועוד מעט יפגוש בגיבורה היפה, מי שתשנה את חייו ואת מהלך ההיסטוריה של האימפריה.
הסולטן סולימן המפואר/נותן החוק
היא, הגיבורה, נולדה בארץ ספר רחוקה, כנראה שבאוקראינה של היום, רוסיה של אז, בת לכומר אורתודוכסי. כנראה שנחטפה בעודה ילדה על ידי סוחרי עבדים טאטאריים והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק הנשים באיסטנבול. למזלה, וכנראה מאחר ובלטה מעל שאר הילדות, נקנתה על ידי ההרמון האימפריאלי, שם חונכה, ושם למדה לקרוא ולכתוב, דבר יוצא דופן לנשים בנות זמנה, המעיד על כך שהייתה חכמה ושאפתנית. השם שניתן לה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". היא הייתה קטנה ועדינה, לא יפהפייה קלאסית. הורם, או רוקסלנה, כפי שנקראה במערב, הוענקה לסולטן במתנה לרגל הכתרתו והפכה לרכושו. כנראה שאימו, שגם היא הייתה פעם שיפחה, היא זו שרכשה אותה עבורו.
היחס לנשים היה תועלתי למדי במסורת האימפריאלית. הן נועדו לתענוג, ובעיקר לרבייה, כאשר לסולטן יש אישה מועדפת, אך לאחר שהיא יולדת בן זכר, יורש עצר פוטנציאלי, היא מפסיקה להיות בת זוג של הסולטן וגורלה הופך לתלוי בעתיד בנה. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו ארמון. הוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. המפגש בין הורם לסולימאן עתיד לשנות את המסורת הזו. מאז ועד יום מותה יהיה הסולטן נאמן רק לה. משהו שלא אמור לקרות אירע. הסולטן התאהב.
הורם הפכה לאישה המועדפת על ידי הסולטן, לאחר מאבק מר עם קודמתה. זו העליבה אותה, קוראת לה "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קרא הסולטן להורם אל משכבו, היא סירבה, באמרה כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת, אמו של יורש העצר, גורשה מהארמון ונשלחה לפרובינציה רחוקה. הורם ילדה לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, ובכך היה אמור להסתיים תפקידה במיטתו, אבל השניים לא הסכימו לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן היה יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל אימה על אירופה, על איראן ועל עיראק, היו הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
כדי להוכיח את אהבתו הסולטן עושה דבר בלתי נתפס כמעט. הוא משחרר את הורם, והופך אותה משפחה נוצרית למוסלמית חופשייה. יותר מזה, הוא מתחתן איתה, חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. בנוסף מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב, ובכך מעניק לה מעמד גבוה בקרב מקבלי המשכורות באימפריה. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט מבינה לליבו, ושולטת בכל סודות מלאכת הפיתוי והמניפולציה. כך היא כותבת לו, לאחר שילדה לו עוד בת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה."
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן, הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס ומשפחתיות לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה, וישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". זה כלוב של זהב, מבודד פיסית מהעולם החיצון. החלון היחיד במתחם היה שמור לאשת הסולטן. סריסים שחורים היו הגברים היחידים המותרים בכניסה להרמון, פרט לבני משפחת הסולטן. הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה יציבים. היא יולדת לו עוד בנים ובנות. הילד הצעיר ביותר הוא גיבן, אבל לא נורא, אביו אוהב אותו גם ככה. הם משפחה מאושרת. הכל טוב.
מבט אוריינטליסטי על ההרמון. מה זה כיף שם
זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר והסולטנית הנערצת של היום, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לשעבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי שהיה החונך שלו והכין אותו לשלטון, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. כאשר היא מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו, המאבק הופך לבלתי נמנע. הורם, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק הסולטן לחורם.
במקומו של איברהים פאשה ממונה לווזיר בעלה של בתם של סולימאן וחורם, אשר נמצא בשליטתה של חמותו. בכך מגיע כוחה הפוליטי לשיא. היא שולטת בסולטן בכוח אהבתו אליה ובממשלתו דרך קשריה המשפחתיים. באופן מוזר, ואולי בהשפעתה, בתקופה זו מתמתן דחף הכיבושים של האימפריה. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לקרבות ולכיבושים, על החלום לכבוש את וינה, ואולי גם את רומא, ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה מדממת באותה עת עקב מלחמות הדת. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האיסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מטפחת את האדריכל הגאון סינאן, שבונה את מסגד הסולימאניה באיסטנבול, ותורמת הקדש צדקה ענק בירושלים, שמטפל בעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. הזוג האוהב משרה מטובו על כל ממלכתו.
לפי המנהג העוסמאני התחרות בין יורשי העצר האפשריים חייבת להסתיים ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות לא נתנה הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה בילו יחדיו בארמונם באדריאנפול, מתרחקים מצרות השלטון ונפרדים זה מזה, ובאביב שבו לאיסטנבול, שם מתה. הסולטן שרד עוד שמונה שנים, ומת בשנת 1566, לאחר ששלט במשך 36 שנים, בעת שבא לעודד את חייליו במסע מלחמה מיותר בהונגריה. הוא נקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
זה סוף האגדה, אבל יש גם אפילוג. במסגרת מאבק הירושה על כס הסולטן דאג בן אחד של סולימאן והורם לרציחתו של השני. המנצח תואר כחדל אישים ורודף תענוגות. הוא מת כאשר החליק בבריכת הארמון ונחבל בראשו, כאשר היה מבוסם. לא בכדי הכינוי שניתן לו היה "סלים השיכור". בהיסטוריוגרפיה העוסמאנית נזכרת תקופתו של סולימאן כתקופת השיא בתולדות האימפריה. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כגורם זר בתוך תקופת השיא הזו, אישה תככנית, שההדרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק מתוך ובאמצעות תככים, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אחרי הכל, היא היתה הסולטנית שלו.