ג
1
ביום השלישי אמא שלו דופקת על דלת החדר שלו מוקדם מאוד, ממש בבוקר, לא מחכה לתשובה ומכניסה חצי גוף פנימה.
“איפה הסיר? לא החזרת אותו?”
הוא משתדל לכסות את עצמו בשמיכה. בכל זאת, אמא שלו.
“מה היה קורה אם היתה אתי מישהי? גם אז היית נכנסת בלי לדפוק?”
היא נושפת בבוז, כאילו סיפר בדיחה לא ממש מצחיקה, נדחפת כולה פנימה, יעילה ומהירה, חוטפת בגועל את הבגדים שפשט אתמול והשאיר על הרצפה.
“לא החזרת אותו. אין אוכל היום”. פוסקת ויוצאת.
בהחלטה של רגע הוא יודע שלא יחזור לישון. מתחת למיטה מונח, ארוז כבר, התיק הגדול שתכנן לקחת לטיול שהיה אמור לעשות. זה הזמן להשתמש בו. אבל לפני שהוא עושה משהו היא שוב מופיעה בדלת, כבדה מאוד הפעם.
“פשוט שכחת מזה. היו לך דברים יותר חשובים, כל הבחורות האלה שלך. זאת הסיבה? בגלל זה אתה קם בבוקר? זה באמת שווה את זה?”
היא מתיישבת לידו, קורסת על קצה המיטה בכל המשקל. מעניין אם היא יודעת שהוא ישן בעירום.
“אני רק רוצה שיהיה לך טוב”.
“אני יודע, אמא”.
“טוב”.
היא קמה, מפויסת.
“מה אתה רוצה שאני אכין? עשיתי קניות אתמול, אז יש הרבה אפשרויות”.
“לא, אמא, מהיום אין אוכל”.
2
היא מתעוררת מרעש שבירת זכוכיות במטבח, מדשדשת לשם, זוכרת לנעול את הכפכפים לפני שהיא יוצאת מהחדר, גוררת אתה את השמיכה ומוצאת את השותפה ליד השולחן, שמחה נורא, וריח חריף של בירה.
“תיזהרי, יש זכוכיות. שברתי”, היא אומרת לה.
“שאני ינקה?”
“לא, אחר כך. רוצה לשתות? עוד נשאר”.
השותפה בולעת את סופי המילים. העור שלה בהיר. הגבות שלה דקיקות ורועדות.
“לא, התעוררתי”.
“הערנו אותך? לא ידעתי”.
“אני אשתה קפה”.
לא סתם השותפה דיברה ברבים. מהצד השני של השולחן, בפינה, שעון על הקיר מונח גבר צעיר ופרוע שיער, ממושקף, מחייך, קפוא. המלצרית משחקת אליו חיוך תגובה תוך שהיא מדלגת על שבר הבקבוק והשלולית המתפשטת ממנו בדרך אל הקומקום החשמלי. אין מענה. הוא מחייך אליה אבל לא רואה אותה. המלצרית עוצרת ליד השיש, מפעילה את הקומקום, מרימה את שולי השמיכה כך שלא יגעו ברצפה, מציצה מעבר לכתפה של השותפה. כמו תמיד, היא מציירת, יפה דוקא בדרך כלל, רק שעכשיו הדפים שעל השולחן מלאים ברישומים גסים של אותו ממושקף, עם אותו חיוך, פה פעור, לסת שמוטה.
“הוא חי?”
“אני חושבת. הוא שתה אתי קודם”.
המים רותחים. מזל. “תה?”, היא שואלת את השותפה.
“לא. עוד מעט. את הולכת לישון?”
“לא, התעוררתי”.
“נכון. לא ידעתי”.
השותפה משרבטת מעגל, העט שורטת את הנייר. היא מרוכזת מאוד פתאום.
3
זה יום של שמים כבדים. האויר דחוס כאילו הוא יכול להחזיר את ההד. ספינת גרר צהובה וחבוטה משייטת סביב ירכתי הספינה הנטושה הפונים אל הים. כבל דק מראה כבר חובר לשם וכעת נותר רק לבצע את המלאכה. חבורת סקרנים נאספה על החוף וסירת סיור של המשטרה מודיעה ברמקול שאסור לעלות על שובר הגלים, שמסוכן. בעל הבית, הנושא את התיק הכבד על כתף אחת, פוגש את המלצרית ליד דלת הברזל. היא עצובה.
“היינו צריכים לעלות עליה אתמול”.
הוא מניח בזהירות את התיק על הקרקע. יש שם דברים שבירים, תמונות שהוריד מהקיר בחטף, כאלה. הוא מתמתח.
“בוקר טוב”.
ועכשיו היא מחייכת אליו.
“אני עובר לגור כאן. נמאס לי מהפקקים”.
“יופי”.
שום דבר לא מוזר לה. יהיה בסדר.
הים שקט. קול מנוע ספינת הגרר נשמע בבירור, מתכונן למאמץ, הכבל כבר מתוח, והיא עצמה מציצה מעבר לשובר הגלים המקביל לחוף. בעל הבית מתקרב אל הירידה לים, לתפוס מקום טוב להצגה.
“לא רוצה לראות את זה, רציתי שהיא תישאר כאן”, קולה של המלצרית יבבני משהו, מתיילד. היא באמת נורא צעירה. הוא לא עונה לה. רעש המנוע רק מתעצם, טרטור צורם, צעקת כאב.
ואז פתאום מתלווה לזה קול נפץ עמום, וברק כחלחל נראה כעוטף את הכבל המחבר את הגוררת עם המסרבת להיגרר. קצר חשמלי כנראה, בטוח, מה אחרת, ולהבה עולה מירכתי ספינת הגרר הקטנה. איש מבוגר לובש סרבל צהוב מנסה לכבות את האש ללא הצלחה יתרה.
עכשיו המלצרית קרובה אליו. הוא מרגיש את ההתרגשות שלה.
“זה בגלל שרצית. ראית מה עשית?”, נפלטת לו בדיחה, אבל זה לא מצחיק, כי אז יש התפוצצות, הבזק אור חזק ורעש גדול ומהדהד, והמלח המבוגר עף באויר כמו בסרטים בסרבל בוער, כאשר ברקע כדור האש האדום צהוב שולח ענן עשן שחור אל השמים. עירוב של זוועה ויופי, ריח של סולר ושל משהו אחר.
ואחר כך שקט, ואחר כך צעקות.
זה לא קורה באמת. זה לא יכול לקרות.
“רוצה לשתות?”, הוא שואל אותה. הדם הולם לו באוזניים וקולו חלול. הגוף לא זז, כאילו ניטלה ממנו יכולת התנועה, מחזה הזוועה שם, על המים, על רקע הספינה הנטושה, קרוב נורא אבל גם רחוק עד כלות, בעולם אחר. היא מהנהנת. אין להם יותר מה לחפש כאן.
4
בקבוק ויסקי הוצא מהארגז הסודי, זה שהושאר כאן על ידי בעל הבית הקודם, שרצה להפוך את המקום לפאב אופנתי כזה, עם קהל איכותי ומשקאות טובים. הגיע לו לפשוט את הרגל. אפילו קרח יש, אתמול הביאו.
“היום שותים”, הוא אומר לה, מנגב באצבעותיו את האבק מעל כוסות הזכוכית הנמוכות שהוריד במיוחד בשביל המאורע מהמדף העליון. אם כבר, אז.
“תן לי”, היא מגחכת, קורעת פיסת נייר סופג ירקרק מהגליל שמונח על הבר ומסיימת את מלאכת הניגוב כהלכתה. הוא בעל בית, מה לעשות, לא מלצרית.
שתי קוביות קרח בשבילה, שלוש בשבילו, מזיגה נדיבה, מבט עמוק בעיניים עם השקת הכוסות. לולא מהומת האלוהים שמתחוללת מחוץ לתריס המתכת המוגף של הדלפק עליו הם נשענ�
�ם, הכל היה נראה מאוד רומנטי.
“לחיינו”.
אנשים רצים, צועקים, מדברים, סירנות, רמקולים, בליל של צלילים ההופך לרעש לבן. בפנים האור כבוי והם משתדלים לדבר בשקט כדי שלא ירגישו שיש מישהו בבית. אחרי עוד שתי כוסות הדיבורים הופכים ללא חשובים.
“אני חייבת לך”, היא אומרת בהשלמה כשהוא מוזג את הרביעית.
טוב, אז היא מוצצת לו.
את כל הזין פנימה, עד שהיא מרגישה אותו בפתח בית הבליעה, עד גבול רפלקס ההקאה, להיות חור ולהסתפק בזה. ידיו על עורפה, אצבעותיו חובקות את כתובת הקעקע והוא נשען על הבר, גבו אל הבלגן, אל התוהו ובוהו שממשיך להשתולל, שלא מעניין אותו עכשיו כי טוב, כי הוא מזיין את הפה שלה, כי טוב, הוא מנצח, היא לגמרי שלו, רק שלו.
היא עוצרת רגע, לוקחת שלוק מהויסקי, ממשיכה. זה שורף קצת, קר ומעורר צמרמורת, אבל אז הופך לחמים ועוטף.
ברכיה מתבוססות בזוהמה שמתחת לבר, יד אחת שלה אוחזת במשטח העץ הצבוע חום והשניה חופנת את ישבנו. היא יונקת אותו, מנגנת עליו בקצב מתגבר, מנוסה ומתענגת.
5
כשנרגע קצת, אחרי שנת שיכורים טרופה, בעל הבית פותח את תריס המתכת. המאבטח שוב לא בא. אולי קרה לו משהו. אז היום לא יהיה בית קפה, רק קיוסק. בכל מקרה עוד מעט נגמר.
השוטרים כבר הלכו לזירת אסון אחרת, לא חסרות כאלה בזמן האחרון, וגם הסקרנים תאבי הטרגדיות קיבלו כנראה את מנתם היומית, כך שהחוף מלא רק מעט יותר מהרגיל בערב כזה של אמצע השבוע. הקרח ממהר אליו.
“איפה היית כל הבוקר? לא ראית מה קרה? הייתי צריך אותך”.
אז הוא מניח לפניו בקבוק גולדסטאר, שיירגע קצת, ושומע בלי להקשיב על השוטרים הבני זונות שלמרות המצב, למרות שבטח יש להם דברים יותר חשובים על הראש, לא שמעת מה קורה, התעקשו לחפש סמים בזמן שבדקו את המזח ועל איך הם עצרו מישהו ועל מה יהיה, ועל איזה בזבוז זה ללכת ככה ולא במלחמה נניח, ועל כמה שהכל חסר טעם.
“זה רק מידרדר, הכל. כאילו אי אפשר לברוח”.
הוא מציץ אחורה, אל האפלה שבתוך הבית החדש שלו שעוד צריך קצת לסדר, אל הכורסה עליה ישנה המלצרית, כשרק קצה פדחתה מציץ מבעד לכסות השמיכה. טוב שהיא עדיין ישנה. הוא צריך קצת שקט עכשיו.
כדי לסקור את האופק, ליהנות ממטוס נוסעים שמתקרב מכיוון הים, מגיח מבעד לעננים בעוד מטוס אחר, קטן ממנו, מנמיך לנחיתה בשדה דב במקביל לים. הם חולפים זה על פני זה בדיוק מעל הספינה הזאת, שעדיין שם. היו אמורים לגרור אותה מפה. זה לא הלך, הוא נזכר. חבל.
“נתקענו איתה. אין גלים, יש משטרה”, הוא אומר לקירח.
“היא לא רוצה ללכת, טוב לה פה”, מגחך אליו זה בתשובה, אופטימי פתאום, כאילו ויתר על המרירות עקב הסיכוי לשיחה. אבל זו לא מתפתחת אל מעבר לכך, מאחר שבעל הבית שוב תולה את עיניו במרחק.
“אתה לא ידידותי מספיק כדי להיות בעל בית של בית קפה. אתה לא אוהב מספיק אנשים”, מוכיח אותו הקירח כשהוא מגיש לו את הבירה השניה.
“אבל אני אוהב את הכסף שלהם”, הוא משיב לו ומחליט לסגור להיום, רק להיום, וללכת אל שובר הגלים בכדי לראות את השקיעה.
6
“יש לי תמונה כזאת מבנגקוק, מתאילנד, הייתי שם”, אומר לו האיש שעומד על הסלע שלידו, מציע לו ג’וינט עבה, “כל הנחלים הקטנים האלה שלהם זורמים לתוך הים ככה בשקיעה. כשאני פה, מסתכל על זה, אני חושב שאני שם”.
“אני מסתכל על זה וחושב שאני פה”, עונה לו בעל הבית, שואף ארוכות, עוצר את העשן בתוך הריאות, נותן לו לצרוב ואז משחרר אותו בסילון חד. זה יפה, אין מה להגיד.
שקיעה. פסי תכלת, ירקרק, לבן ואפור מתקמרים מעל גבעת יפו העתיקה. סלעי אנדרומדה מזדקרים כשתי פטמות מתוך המים הכחלחלים, שלמרות שהים שקט ההשתקפויות בהם מרצדות ובלתי ברורות. כשהוא מפנה את המבט ימינה הכתום מתמזג לאט בתוך בליל הצבעים, לאט כי השמש נמצאת מאחורי העננים, מוסתרת רק באופן חלקי. פס האור שלה משתקף במים, מכוון כחץ מתנדנד אל המזח, מנצנץ ורועד. האדוה מפרקת את שולי ההשתקפות, נוטלת רסיסי זוהר ממרכז שביל האור המתנועע ומטילה אותם הצדה, מוציאה אותם במחול עד שהם נמוגים.
ועוד ימינה, מפלח את כל זה, סכין העשן השחור שעדיין עולה מתוך פגר ספינת הגרירה, שבדרך נס עודו צף, מוסתר בחציו על ידי צלליתה הכבדה של הספינה הנטושה. שוב הוא מרגיש את העיניים הנסתרות המביטות בו מתוכה. אבל הפעם, אולי בגלל שהוא מזכיר לעצמו שרק לפני כמה שעות היה בתוך הפה של זאת שהעיניים מחפשות, הוא אינו מקנא. חתול מכוער אחד, כולו צלקות, בוהה בהם מסלע קרוב. בעל הבית מנסה להשליך לעברו את הבדל, אבל הרוח נושאת אותו משם לכיוון סוף המזח, אל הספינה הנטושה.
“לא היה לה סיכוי”, אומר לו האיש ברחמים, נד בראשו לכיוון שרידי ספינת הגרר, “שבע עשרה שנה הייתי על הים. אני יודע. לא היה לה סיכוי”.
בעל הבית אינו שם לב, אבל משהו חסר בתמונה.
אלה הזרזירים, שהפסיקו היום לעוף מעל רחוב אלנבי. כנראה שהגיע הזמן לצאת חזרה לאירופה, לברוח מכאן. הרחוב חזר לבעליו הטבעיים, מפלצות זוללות דיזל. מעטים הבחינו בכך, מעטים עוד יותר חששו שהן כבר לא ישובו.
השמש נוגעת במים. המתופפים בפינת המזח מגבירים את הקצב. מישהי רוקדת, מישהו שורק ומוחא כפיים. אחר עובר מאחוריהם בדרכו אל הספינה הנטושה. רוח חמימה נושבת. האיש שלצדו מדליק עוד ג’וינט, מושך את כתפיו במבוכה.
“כשהחומר טוב הכל טוב. מה יש עוד לעשות בחיים?”
7
בעל הבית פותח את רוכסן התיק הגדול, שולף משם את ערמת הספרים אותה השליך פנימה הבוקר ומניח אותם על אחד ממדפי האקווריומים. זאת תהיה הספריה. התמונות האלה, למ
ה היה צריך להביא את התמונות האלה? היה צריך להשאיר את הכל מאחור. זה בית חדש, רק שלו. המנורות הרגילות בתקרה נשרפו, והאור היחיד מגיע מניאון אולטרה סגול שקבוע בתקרה המבליט את הציורים הזרחניים שעל הקירות. כרישים, להקות דגיגים, עולם תת ימי שלם. אחלה זולה.
הוא מתנדנד קצת, הספרים לא מצליחים להסתדר. אבל זה בסדר, הוא לא צריך לנהוג הביתה עכשיו, יש לו בית חדש. אמא שלו בטח דואגת. לא נורא, שתדאג.
הוא ניסה קודם להעיר את המלצרית, אבל היא ישנה חזק, כמו שילדים ששיחקו הרבה ישנים, ולכן הרים אותה בזרועותיו, קלה כל כך, השכיב אותה על המזרן, הסיר את גרביה, כיסה אותה היטב, ליטף את ראשה. גם עכשיו הוא עוצר מדי פעם את מלאכת הסידור, בוהה בה ותוהה.
הבעיה היחידה עם המקום הזה היא שאין בו חלונות. אבל לא נורא, הים קרוב, ומה יש כבר לראות בחוץ. נחמד פה ככה מתחת למים. הוא מגחך, כושל אל הבר, עוד אחת לא תזיק. הכל כבר די מסודר, התיק ריק. מוזג לעצמו עוד קצת ויסקי לתוך כוס של קפה שחור, לוגם בשלוק אחד, קצת נחנק ומתעשת. שלושת רבעי בקבוק. הספק נאה.
בחוץ החתולים מייללים ביבבות קורעות לב. עוד כוס.
צריך לעשות משהו בקשר לזה, הוא מחליט, פונה אל דלת הכניסה, כושל על סיר המרק החצי מלא ששכח אתמול להכניס למקרר, נופל לרצפה.
הוא שיכור מספיק בכדי לא לקחת ללב את העובדה שהסיר התהפך ושמכנסיו נספגו במרק הקר והמסריח. פניו מונחות על רצפת הבטון, לחיו לחוצה אל הקרירות.
“הכל בסדר?”, עולה מלמולה של המלצרית ממעבה מה שהיה הזולה ועכשיו הוא הבית החדש שלו, וזה האות לנסות ולקום בכל זאת, למרות שכבר התרגל אל הרצפה.
“בטח, תישני, אני עוד מעט בא”. אבל אין תגובה.
החתולים עדיין מייללים. הוא מדדה אל הדלת, משאיר מאחוריו שביל של מרק, כמו חילזון, נשען עליה, נח קצת ואז פותח אותה טיפה ומוציא את ראשו אל תוך האויר הקר של הלילה.
“קישתה! הביתה!”
הם שמעו אותו, זה ברור, אבל הם מתעלמים, והיללות רק מתגברות. כמה צפוי. רוח נושבת בחוץ, מכה בפניו. הוא נכנס קצת פנימה. אנשים חולפים על המזח, בודדים, נישאים ברוח על פני הפתח, לא מביטים אליו. הוא סוגר את הדלת לכדי חריץ, נשען עליה ומציץ החוצה.
החתולים מייללים. חרמש ירח מאיר את המזח, את שובר הגלים. צלליות האנשים נראות עליו, מדלגות בין הסלעים בדרכן אל הספינה הנטושה. מחר גם הוא ילך לשם. מחר.