חתולי המזח ב

ב

1

ביום השני הים שקט. דייגי הבוקר כבר ניצבים על שובר הגלים במקומות הקבועים שלהם, מפגינים נוכחות, כל אחד על הסלע שלו, חכותיהם מזדקרות אל תוך הים. אבל אין כלום, יבש היום.
הספינה הנטושה דוממת, חלק טבעי מהנוף. אחד הדייגים עומד ממש לידה, ליד הפתח האפל שנקרע במתכת החלודה, דרכו ניתן להציץ אל הקרביים החשוכים. אבל הוא אינו מסתכל פנימה. ריק שם.
המלצרית מכורבלת בשמיכה שהניח עליה בסוף הלילה אחד הנרקומנים, שעונה על קיר בית הקפה, העיניים שלה פקוחות לרווחה. מגדלי הזכוכית והשיש שנבנו על חוף הים של תל אביב מנצנצים באור הבוקר. צד אחד שלהם, זה הפונה לשמש, זוהר ומוכן ליום החדש, והשני, הפונה לים, אפל ועגמומי, משתלב ברקע השמים האפורים. השתקפויות העננים מטשטשות את קוי הגבול.
חתול אחד, מנהיגם של חתולי המזח, זקור זנב, בעל פרצוף מצולק, מתקרב אליה, מתחכך בברכה העטופה בשמיכה, לא מרפה עד שהיא שולפת יד אחת, בעלת אצבעות דקות, גרומות אפילו, וציפורניים שפעם נכססו עד הבשר אבל עכשיו יש עליהן לק שחור שצריך לחדש אותו, הוא מתקלף קצת, ומלטפת אותו ארוכות, מהצוואר ועד לבטן. לא לוקח הרבה זמן עד שהוא מתחיל לגרגר. היא מתרכזת בזה, ברעד המענג, במגע הפרווה, ברוח הקרירה על הפנים. זה מרגיש אמיתי.
אבל הספינה עוד שם, באמת שם. לאן נעלמו כל הסבלים? כנראה שבכל זאת נרדמה לרגע, אחרת אינה יכולה להבין מתי בדיוק נפסק אותו מצעד חד כיווני. אין זכר לכל זה. רק שלד ברזל דומם, שבמפתיע לא נראה לה מאיים כל כך אלא מוכר, רגיל, כמעט כמו עוד דבר שחוסם את קו האופק.

2

אמא של בעל הבית מכינה סיר גדול של מרק ירקות, כמו שסיכמו אתמול בטלפון. אבל זה היה בזמן הסערה, כשהיה נראה שהחורף החליט שהוא בכל זאת קיים, ועכשיו החזאי אומר שיהיה יבש. הוא בוהה בה, בגבה הכבד הרכון מעל לשיש, ומחליט לא להגיד על זה כלום. שום דבר הוא לא יוכל לעשות עם הסיר הזה. אף אחד לא ישתה מרק היום. החתולים יקבלו אותו, כרגיל.
"את צריכה עזרה?" הוא שואל בלי להתכוון, יודע שהיא אפילו לא תטרח לענות. בזמן האחרון השיחות היחידות שלהם הן בטלפון, בזמן שהיא עושה קניות. הרדיו פתוח כמובן, ומישהו צועק על מישהו אחר. "למה את לא יכולה לשמוע גלגל"צ או משהו? מעניין אותי אם יש פקקים", והפעם, הפתעה, היא מגיבה, פונה אליו, סכין המטבח מתנופפת בידה, עיניה דומעות מהבצל. "אתה לא שומע מה קורה? זה לא מעניין אותך בכלל?", ואז חוזרת אל השיש, מטילה את פלחי הירקות לתוך המים המבעבעים. איזה בזבוז. אף אחד לא ישתה מרק היום.
"לא. אותך שום דבר לא מעניין", היא ממלמלת.
"למה את אומרת את זה? מעניינים אותי דברים שלא מעניינים אותך".
"בחורות?", היא פולטת בזלזול.
"גם. מה רע בזה?"
"כלום. יש לך מישהי עכשיו?". הוא מגחך. זה מה שהיא רוצה לדעת. פתאום יש תקוה בקול שלה, פתאום היא כבר לא כל כך מאוכזבת ממנו.
"יש לי מישהי על הכוונת".
"נחמדה?"
"מעניינת".

3

"את באותם בגדים שלבשת אתמול", הוא אומר למלצרית, שממתינה לו ליד דלת הברזל, מעשנת סיגריה. היא מחייכת אליו. "שמת לב. זה נחמד".
"אני שם לב להרבה דברים", הוא מנסה את כוחו במשפט חיזור, אבל היא לא שומעת אותו, גבה אליו, פניה אל שובר הגלים. זאת הספינה הזאת. הוא לא יכול להתחרות במשהו כל כך גדול.
"תראה, יש שם מישהו", היא אומרת, דרוכה, מתקרבת לקצה הדרך הצופה אל הים, שולחת יד אל עורפה, מלטפת את כתובת הקעקע. בעל הבית מניח את סיר המרק הכבד, שהיטלטל כל הנסיעה על המושב לצדו ודפנותיו לחים, מריח את ידיו כדי לגלות שהריח הכבד דבק בהן ואז פותח את דלת הברזל בתנופה אחת, בכדי להתגבר על החלודה. חריקה חזקה נשמעת, אבל אפילו זה לא גורם לה להסתובב אליו. הוא מדליק גם לעצמו סיגריה ומצטרף אליה.
"באמת יש שם מישהו".
עומד על חרטום הספינה הנטוי מעט, כך שניתן לראותו רק ממותניו ומעלה, צללית בלבד.
"זה אותו אחד שירד משם אתמול".
"את ראית אותו יורד?"
"אני חושבת".
בעל הבית נאנח בחוסר סבלנות.
"הוא סתם עומד שם. רוצה קפה?"
"עוד מעט".
עכשיו הוא כבר עצבני.
"צריך לסדר. יהיו אנשים היום".
"עוד מעט".
"היום אוכלים רק מרק".

4

דוקא טעים, הוא מודה בפני עצמו בלי חשק, הצלחת המהבילה מונחת על הדלפק שמולו, מבטו עוקב אחר המלצרית שעסוקה בלהסביר משהו לזוג הצעירים המאוהב. היא בסדר. המאבטח לא הגיע היום, חסר אחריות שכמותו, אבל משום מה זה לא מדאיג אותו. נמאס מלפחד. עכשיו זה רק הוא והיא.
"שני הפוך ואחד מרק", היא מחייכת אליו כשהיא חוזרת מהם.
"איך הצלחת? חם היום".
"אמרתי להם שזה בישול ביתי. ככה זה, זה יום טוב. הכל הולך".
ובאמת, כמעט כל השולחנות תפוסים. זוגות, חבורות ובודדים, וכולם צופים אל הספינה הנטושה שהאדם נעלם ממנה בלי שישים לב מתי. בעל הבית עדיין מחפש אחריו מדי פעם, מתקשה להשתחרר מהתחושה שמישהו צופה בו מתוך פגר המתכת. אבל לא משנה, כי מה שחשוב הוא שיכול להיות שזה יהיה טוב לעסקים. קפה הספינה. יש לזה צליל נחמד.
"אני רוצה ללכת לשם. תבוא אתי?", היא אומרת לו כשהוא מגיש לה את ההזמנה. "לא עכשיו, יש עבודה", הוא מנסה להיזכר איך היא נראית בלי בגדים. "אל תדאג, אחר כך", היא שולחת אצבע ונוגעת באפו.
"אין מלחמה היום שכולם שמחים?", שואל אותו הקירח כשהוא בא לקחת את הבירה השלישית שלו. "המחבלים בהפסקה, עבדו קשה בזמן האחרון". לקבועים הוא נותן כבוד, אבל לא יותר מדי, שלא יתחילו לחשוב שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים.
"ראית את האוניה הזאת שמה?
צריך להגיד על זה משהו, שיזיזו אותה. היא חוסמת את כל הגלים".
הקירח כל הזמן מדבר על הגלים. הוא היה גולש פעם, מזמן.
"היא כבר תקועה. שום דבר לא יוציא אותה משם".
"הלכו הגלים?"
"הלכו".
הוא מושך בכתפיו, לוגם מהבירה והולך אל מקומו הקבוע, אל חבורת המסטולים שיושבת על הספסל שבקצה המזח, שממנו ניתן לראות את הנמל של יפו, את הים הפראי שמקיף אותו מצד שמאל ואת שוברי הגלים המסודרים התוחמים את הים התרבותי של תל אביב מצד ימין. בית הקפה שלו נמצא בדיוק במקף המנסה לחבר בין שמות שתי הערים.
"לכו לעבוד!", הוא צועק אחריהם, וצוחק.

5

כשמגיע אחר הצהרים הרדיו מתחיל שוב לשדר בשורות רעות. "זה עבר את הגבול, זה כבר לא מציאותי בכלל", אומרת לו בחיוך המלצרית. "אתה צריך לשים פה טלוויזיה, שאנשים יוכלו לראות את המבזקים", מציין המשקיע הפוטנציאלי. תמיד יש לו הצעות שיפור מיותרות כאלה.
"אי אפשר, בגלל הלחות", הוא ממציא תירוץ, אבל אז חושב קצת, וממשיך, סופר תוך כדי כך את העודף לאט בכוונה, "ופה לא תהיה טלוויזיה. זהו, גם את הרדיו אני מנתק. פה זה לא שם. הפרדנו, אתה מבין? אנחנו במציאות אחרת. פה זה חוף הספינה. בבקשה".
הוא מניח את הכסף על הדלפק ושולח יד אל כבל החשמל של הרדיו, מושך אותו בכוח החוצה.
"רציתי לשמוע את זה. אחד השמות שאמרו נשמע לי מוכר", אומרת לבעל הבית המלצרית כשהמשקיע אוסף את המטבעות לכיסו ומתרחק מהם, יונק בבהילות מבקבוק הקולה. אולי הוא לא יחזור. בעל הבית מוותר על עקרונותיו מיד, מחפש אחר התקע שנפל בין המקרר לקיר, אבל היא מניחה יד על כתפו. מצב הרוח שלה לא התקלקל. "לא צריך. זאת השעה הכי יפה. אני יכולה לקחת הפסקת סיגריה?". "בטח", הוא ממלמל.
והיא הולכת, מטפסת אל סלעי שובר הגלים, מתעלמת מהאנשים שכבר נאספו שם לטקס השקיעה הקבוע, מהמתופף ומהחלילן, מהתיכוניסטים שמנסים למלא בגראס סיגריה מרוקנת.
הסלעים נערמו כאן ללא סדר או תכנון, אך בכל זאת נוצרו בשובר הגלים, בצד הנתיב המרכזי, בו צריך לנתר מדי פעם מעל סדקים ותהומות, מעין פינות ישיבה הצופות אל השמש.
היא עוצרת על הסלע שלה, הכהה, הבולט בין כל הסלעים האחרים, חצוב מאבן אחרת. ממנו ניתן לראות איך המים שוטפים מתחת לסלעים, את הקצף הלבן והמבעבע שלהם. יללת חתול עולה מאחוריה. היא מסתובבת לשם, מגלה את הזכר המצולק מהבוקר רובץ על סלע משונן לא רחוק ממנה, סופג כמה שהוא יכול ממה שנותר מחום השמש.
"אתה עוקב אחרי?", אבל הוא לא מגיב. ברכת השלום סיפקה אותו. אז היא מדליקה לעצמה את הג'וינט שהכינה בהפסקה הקודמת, נושמת עמוק ומחייכת.
ריצוד השמש על הגלים, רעש התנפצותם על הסלעים, להקת זרזירים שעושה את דרכה מעל הים, אופק אדום. זה כמעט קיטש. טוב לה.
בעל הבית מבחין שהאדם הופיע שוב למעלה, על החרטום, אוחז במעקה ועוקב במבטו אחר המלצרית. היא לא רואה אותו.

6

להקת הזרזירים פונה ימינה מעל חוף ירושלים, מטפסת גבוה בשמי רחוב אלנבי. אמנם לא מזמן גמרו לשפץ, אבל כבר התחילו לתקן את נזקי השיפוץ כך שהכביש חסום וטרקטור קטן, דינוזאור עירוני צהוב, חבוט וקשוח, פוער בור מלבני באספלט הכהה. הציפורים חולפות מעליו, רעש הכנפיים גובר על קולות הרחוב, גורם לנהג להפסיק את עבודתו, להביט למעלה, להשתאות.
להקות הזרזירים מכל רחבי העיר נפגשות כאן, מעל כיכר מגן דוד, כמו בכל ערב ישר אחרי השקיעה, ויוצאות במחול. אבל הפעם, משום מה, המחול הזה מפואר יותר מתמיד.
הכיכר הקטנה שעולה למדרחוב נחלת בנימין מלאה בנרות נשמה. הזגוגיות בחלונות הבתים מנופצות. המראה הזוי וחגיגי. יכול להיות שזה מה שמרגש את הזרזירים, מכיוון שהערב הם יצירתיים במיוחד. הלהקות הבודדות כבר התאחדו ללהקה הגדולה וזו מתפתלת בשמים, לרגע נחיל זבובים ולרגע צורת הרוח עצמה, מתכווצת ומתפשטת, מתפרקת פתאום לשני ראשים נפרדים שחגים סביב קולנוע אלנבי ומתאחדים שוב לחץ שמתברג אל מעל לעצי הפיקוס.
זה יפה מספיק ואנשים עוצרים להסתכל, למרות שזה בחינם. להקות קטנות, הרפתקניות, ניתקות מדי פעם מהגוש המרכזי, טסות נמוך, מתחת לצמרות העצים. במשק הכנפיים שלהן יש הפסקות קצובות. לעתים הן שולטות ברוח ולעתים נשלטות על ידה.
האנשים מנצלים את החוויה בכדי להוכיח לאחרים דברים שהם כבר יודעים.
"ככה זה, כשקבוצה ביחד היא הרבה יותר חזקה".
"ככה זה, מה שחשוב בחיים זה ליהנות".
אבל לפחות חלק מהם מחייכים, וחלק מדליקים סיגריות, וחלק עומדים ברחוב ומסתובבים כשראשם פונה מעלה בפה פתוח.
אבל החגיגה כמעט הסתיימה, ועכשיו צריך להתמקם לשנת הלילה, לנוח.
צינור ראשון של ציפורים נשאב אל תוך אחד הפיקוסים ואחריו הנחיל כולו, מהר מאוד, עד שהענפים נראים חיים. כשעץ אחד מתמלא הנחשול המעופף זורם ממנו אל העץ הבא, עד שכולן מוצאות מקום. מלל של ציפורים, משק כנפיים וציוצים, ממלא את האויר.
צעירה עם פלאפון לא שמה לב ולשלשת נוחתת על קצה אפה. הקהל צוחק.

7

הם מקפלים את השולחנות והכסאות בלי לדבר, מהר מהרגיל, כשאור הדמדומים הופך לאטו לחושך. רק פס אדום דקיק נשאר בקצה האופק כזכר לשקיעה כשהרחבה שמול בית הקפה מתרוקנת. כעת בעל הבית מתכוון להגיף את דלת הברזל, והמלצרית מתחככת בו כשהיא גוררת פנימה את השולחן האחרון. הוא דוחף אליה את גופו, מנסה להרגיש עוד קצת חום, וגם היא משתהה, אבל לא מספיק.
"נלך?", היא שואלת. "נעשן קצת קודם?", הוא עונה. "ניקח איתנו", היא מסכמת.
שלד הספינה ממתין להם בקצה שובר הגלים. הם לבד. אפילו הנרקומנים הלכו.
לפני שהם עולים אל הסלעים הוא מושיט לה את הג'וינט, שולף מצית, מנסה ג'סטה אבירית של הדלקת סיגריה לאשה יפה, מה שלא הולך כל כך טוב כי הרוח מכבה את האש, והידיים שנשלחות לסוכך על הלהבה רק מפריעות אחת לשניה. לבסוף היא לוקחת ממנו את המצית, מכניסה את ראשה אל מתחת לחולצה דרך פתח הצואר ומשתמשת במחסה שנוצר על מנת להשלים את המשימה. הלהבה מציירת בקווים מתפתלים את צללית שדיה.
מתוך הלילה מתחיל להתברר, להתבלט, להבדיל את עצמו מרעש הגלים ושריקת הרוח, קצב.
מתגלגל, נקטע לעתים, מתגבר. לא תופים, אם כי עמום כמותם.
"יכול להיות שיש מסיבה איפה שהוא", הוא לוחש לה, נזהר פתאום בקולו כאילו מישהו יכול לשמוע אותם, והרי הם לבד לגמרי. אבל הוא יודע שהקצב מגיע מקצה שובר הגלים, מכיוון הים, מכיוון הספינה הנטושה.
הוא אוחז בידה כאילו בכדי לסייע לה לעלות על הסלע הראשון, הגבוה, ובעצם מכיוון שהוא זקוק למגע.
"אף אחד לא חזר משם", היא אומרת.
ולא ברור לאיזה שם היא מתכוונת.
הם עוצרים עוד לפני שהגיעו אל הסלע שלה, בוהים אל החשכה. הג'וינט עובר אליו. הוא לא מספר לה שראה שוב את האדם. הוא לא רוצה שתדע שעוד מישהו חושק בה. הוא רוצה אותה רק לעצמו.
"חומר טוב, לא?"
"מצוין".
"את רוצה להמשיך?"
"לא חייבים. אפשר מחר".
"רוצה טרמפ הביתה? ללכת לשתות משהו אולי?"
"לא, אני ברגל. אבל בוא, אני אלווה אותך למכונית".
עכשיו הקצב מתמזג עם רעש הגלים, שואב מהם, וביחד נוצרת מוסיקה. הגלים הם המלודיה והקצב הוא הבסיס. לפני שהם הולכים היא מסובבת את ראשה, בוחנת שוב את גרוטאת המתכת הענקית והחשוכה. פרץ פתאומי של אותה רוח מצמררת מלטף אותה, מזקיר פטמות. עיניה נעצמות. היא מתמכרת לרגע לעקצוץ הנעים. זה לא קור. זה מרגיש כמו נשימה על עורה. ידו של בעל הבית מתהדקת סביבה לחיבוק, הורסת לה את הריכוז אבל מחזירה לקרקע. זאת רק רוח. החתול ההוא שוב צופה בה, יושב דרוך על סלע לא רחוק מהם. היא מתעלמת ממנו. נודניק, מה הוא נדחף.
"מחר".

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: