לשווא

לשווא. סתם. בלי שום סיבה.
זוחלים על הברכיים, מתבוססים בתוך הפודרה, מגששים אחרי פיסות בשר אדם. או יורים, סתם, או נורים, מפוצצים ומתפוצצים. סתם, לשווא.
ובכן, אני לא מסכים עם זה, לא לגמרי. הסתמיות היא תירוץ בנאלי מדי, אין בו נחמה. למתים הללו, בשני הצדדים, לפצועים בגוף ובנפש, יש תפקיד מהותי. באמצעותם יוכשר עוד הרג, עוד פציעות וכאב, עוד שנאה. מנגנון העימות הוא כבר מזמן מכונה עצמאית, אשר קמה על יוצריה, נעזרת בגיבורים שיצרה, אבירי המלחמה, בכדי להגביר את עוצמת המערבולת, לסחוף לתוכה את כל מה שניתן.
אגיד את זה שוב, קצת אחרת. הצבא, ובודאי גדוד הסיור של גבעתי, וברור שהפלחה"ן, זקוקים למתים הללו, למוסדות הערטילאיים הללו גוויות עושות טוב. באמצעותן נוצרת המסורת של "גבורה והקרבה", ומתקבלת הלגיטימציה לפעולות הבאות. "לא כובשים את ההר אם אין קבר במורד", אומר השיר, וניתן, לדעתי, להפוך את הסדר: כאשר יש קבר יש אחלה סיבה לכבוש את ההר, ליצור עוד קבר, וחוזר חלילה.

ואולי זה בכלל הפוך. אולי הגופות הללו, על כל חלקיהם הזעירים המפוזרים כעת ברחבי רצועת עזה, הם חלק מהמס על ההיבריס שבכיבוש, ואולי, כמה שזה ציני, הכישלון המתמשך והבלתי נמנע, מאחר וככה זה עם היבריס, העונש תמיד מגיע בסוף, יהיה חלק מניצחון של גישה שונה, מפוכחת יותר. ככה זה היה בלבנון, וככה אני מסביר לעצמי למה מוות של חברים שלי, שם, לפני שלוש עשרה שנה, לא היה לשווא.

אבל כל זה תיאוריות, שעשוע במילים וברעיונות. בינתיים יש מציאות. קצינים אגרסיביים ותאבי שררה בטוחים שהם כל מה שבן גוריון הבטיח לאימהות, מגדירים משימות ויעדים, בוכים בסתר. חיילים, נערים שיכורי כוח, עסוקים בנקמה ובפחד, מתים חיים בעיני עצמם, משאירים תמונות ומכתבים, מתבצרים באינסטינקטים השבטיים הקמאיים. להיכנס בהם, ולא משנה כלום, להראות להם מי פה הגבר. אני מרחם עליהם ואוהב אותם ושונא אותם. הם מזכירים לי את מי שהייתי פעם.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: