Site icon קול הרעם

תלמידים

יש לי מזל. במשך השנים בהן אני מלמד פגשתי די הרבה אנשים מעניינים. יש לי, והיו לי, תלמידים מצויינים. אני אוהב את כולם.
אף פעם לא חשבתי שאהיה מורה. נקלעתי לזה. למדתי קולנוע בתיכון, ברצינות גמורה ואדוקה, הלכתי לצבא ואחרי שהשתחררתי ניסיתי להתחיל מסלול של יצירה עצמאית. עבדתי קצת בתעשייה המקרטעת, ואז פנו אלי כדי שאחליף מורה י"ב שנסע להודו באמצע שנת הלימודים. אני מלמד מאז, במגמות קולנוע בבתי ספר שונים, כבר שתיים עשרה שנה, עם הפסקה של שנה אחת לצורך התמוטטות עצבים, כמעט קריירה שכזו, במקרה.
ברור לי שבמהלך הזמן נשחקתי קצת, אך במקביל צברתי אוסף שטיקים ומגננות נאה, אביזרי הוראה שכאלה. למדתי גרסה פרטית ומשתנה של המקצוע דרך תלמידי, כאשר בתחילה ניסיתי לעזור להם ביצירת חוויה "מתוקנת" של הצורה בה אני למדתי, ובהמשך, כאשר נרגעתי וסלחתי (בעיקר לעצמי), הסתפקתי בלנסות לעזור להם בלבד, במסגרת מגבלותי ומגבלות המערכת שנתנה לי את המשרה.
משרה היא לא תיאור טוב. ללמד זו יותר עמדה, או אולי מוטב לומר פוזיציה, המתקיימת בתוך מערכת יחסים קבוצתית ואישית. ניסיתי, והצלחתי, לרוב, לנתק את הפוזיציה הזו מהחיים שמחוצה לה. כמורה, קיבלתי על עצמי כללים ועקרונות מסויימים, אתיקה המנוכרת לעיתים לחיי שלי. הדיאלוג שלי עם תלמידי התנהל ומתנהל בתוך סייגים והגבלות שאיני רוצה, או יכול, לקעקע.
במהלך השנים היו לי לא מעט פשלות, מקומות בהם לא מילאתי את התפקיד טוב מספיק, אבל, במקביל, גם עזרתי ככל שיכולתי. לפעמים אני חושב שאני מורה טוב.
הקשר, מורה – תלמיד, נדון להיות מוגבל. אני אוהב את התלמידים שלי כי הם תלמידים שלי, וכתלמידים שלי. בתוך הקשר הזה אני תחנה בלבד, בעלת חשיבות זניחה. הכוח שבידי בתור מייצג של מערכת הוא זמני וסימבולי, גם אם לא חסר משמעות. הדמות הפיקטיבית שתלמידי מעניקים לי תישאר זיכרון דהוי במוקדם או במאוחר. טוב שכך. לא רוצה שום דבר אחר.
יוצא לי לפגוש ולשמוע מדי פעם על תלמידים לשעבר. אני גאה בהם נורא כשהם עושים משהו טוב, אבל מעדיף להישאר מנותק מחייהם. את ההזדמנות שלי להשפיע עליהם כבר ניצלתי, לטוב ולרע. אני המורה המוזר הזה שהיה להם בתיכון.
אני מקווה שהם זוכרים אותי בחיבה.

Exit mobile version