קול הרעם

אני רוכב אופניים. זה כלי התחבורה שלי, אמצעי להגיע ממקום למקום, אבל לא רק, זה חלק מההגדרה שלי את עצמי, רוכב אופניים. אני אוהב את זה.
התחלתי ללמוד, בעוונותי, כך שהקילומטראז’ שלי מורכב מחמש נסיעות שבועיות לאוניברסיטה ומתחנות נוספות, רמת השרון, גבעתיים, הבאר בו אני שותה, המקומות בהם אני רוקד, כאלה. זה יוצא בערך 140 קילומטר לשבוע. יש לי ספידומטר שבעזרתו אני יוצר סטטיסטיקות פרטיות וכלל לא חשובות. בסוף השבוע הבא יגיע הספידומטר ל- 5000. התקנתי אותו לאחר שכבר רכבתי עליהן 2500 ק”מ בערך. אני מטפל בהן טוב, מנקה, משמן, מחליף מה שצריך, משדרג אותן לאט לאט.
העירו לי פעם שאופניים הם זכר. אין לי מושג אם זה נכון לשונית, אבל מבחינת התחושה הפרטית שלי, לגבי האופניים הפרטיות שלי, הן נקבה לגמרי, ואנחנו זוג טוב, שמכיר זה את חולשתיו ומעלותיו של זה, זו שותפות מוצלחת.
אני אוהב את המתח הזה בין גוף לדרך, את הכוח שמתורגם לתנועה, את תחושת הלהיות מנוע, גם מפעיל וגם חלק מהמכונה. צריך להיות מרוכז מאוד – לרכיבה דרך תל אביב מתלווה התחושה של משחק הישרדות אכזרי, בו אני ואופני החוליה החלשה, אבל זה ריכוז ממקד, לא מתיש.
למזלי, מכוניות הן חיות מוגבלות, שיכולות לזוז רק קדימה ואחורה ומזנקות לאט. לרוב אני יותר חכם מהן, ונקודת המוצא שלי היא שאף אחד לא ינסה להרוג אותי בכוונה, ושעלי לנסות לחזות את כל הטעויות שיכולות לסכן אותי. אני מאותת, מדליק פנסים מנצנצים ואפילו לובש סרט צהוב מגוחך כזה, כמו של שוטרי תנועה. לרוב זה מספיק, לפעמים לא. לא נורא, הצלקות, בינתיים, שטחיות. באופן ביזארי וילדותי משהו אני גאה באותות הכבוד הללו, הן דומות לקעקועים בעיני, הן מזכירות לי שאני פגיע, שעלי להיות חכם יותר.
התאונה האחרונה של קרתה לפני שבועיים וקצת, בלילה של יום חמישי. חזרתי מהפאב, שתוי טיפה אבל בפוקוס, נהנה מהקור החדש. בפנייה מנחלת בנימין לדרך אילת הרשיתי לעצמי להאיץ קצת, הרחוב היה ריק, וזאת ירידה מתונה. מכונית שעמדה בצד ימין, ליד המדרכה, החליטה פתאום לבצע פניית פרסה על קו לבן, בלי לאותת. הצלחתי לבלום ולא לפגוע בה, אבל עפתי מעל מכסה המנוע ופגעתי עם הסנטר והכתף בכביש. אני זוכר שהרגשתי מתוסכל מאוד. זה היה מיותר לגמרי.
חבורת הנערים שיצאה ממכונית הייתה מבוהלת למדי. הם הביאו לי את המשקפיים, שלא נשברו למזלי, אבל הזגוגית שלהם נסרטה קצת, ואת הזיפו, השקו אותי מים, נתנו לי נייר טואלט לספוג את הדם. אחד מהם חתם לי ביד רועדת בפנקס, בו שרבטתי “פגע בי בדרך אילת 21”. מזל שכתף שמאל נפגעה, אחרת היה לי קשה לכתוב. אחר כך רכבתי הביתה, וכשראיתי שצריך תפרים בסנטר רכבתי לאיכילוב. הייתי גאה בעצמי כשסירבתי שיצלמו אותי כדי לכסות את התחת שלהם. הנה, שבועיים אחר כך, וזה כבר כמעט לא כואב. מאז חזרתי לרכב עם קסדה (למרות שבתאונה הספציפית זה לא היה עוזר) והחלטתי להיזהר יותר בימי חמישי בלילה, מאחר וגם התאונה הקודמת, לפני שנה וקצת, אירעה במהלכו.
זה היה יכול להיגמר גרוע יותר, כמובן. זה יכול להיגמר גרוע יותר בכל פעם שרוכב קטנוע בהרעלת טסטסטרון חותך אותי בפנייה, או שמכונית מטומטמת מסרבת לתת לי זכות קדימה. בסדר. זה שווה את זה. אני רוכב אופניים.

נ.ב
לא כתבתי הרבה זמן, אני יודע. קבלו את התנצלותי. זה קרה מקומבינציה של סיבות, ניתוק של טלפון, שקיעה בכתיבה של רומן, התחלת לימודים. מגוון התירוצים הזה אמור לספק מסך עשן סמיך מספיק. אבל, זו במה לטווח ארוך, אני מקווה.