איך אני מקווה שאין שם תלמידים שלי לשעבר, בתוך הבלגן שמשתולל בטלוויזיה, איך אני מקווה שזה נחסך מהם. אבל אני סקפטי.
כבר מזמן ויתרתי על ההזדהות הלאומנית. אני מדחיק את היותי צד בקונפליקט הזה. איני יודע מי צודק. כולם טועים. כל כך מיותר, כל הסבל ההדדי הזה, כל כך סתמי, אבל רחוק מספיק בכדי להדחיק. לרוב, לא כרגע.
מפחד מלנסות לזהות פרצופים בשוטים המבולבלים שמשודרים בלופים, מפחד להתקשר לאנשים שעדיין יש לי את מספר הטלפון שלהם. נטשתי את ירושלים לפני יותר משנה, עזבתי עבודה בתיכון לאומנויות, בית הספר הטוב ביותר בו לימדתי, שמורה הומניסטית בלב העיר הפאטאלית הזו, עבורה אני כבר לשעבר.
גיליתי שלרוב אחרי פיגוע יש בי הקלה קלת ראש, אופוריה חלקית וזמנית, כמו אחרי יריית תא ריק במשחק רולטה רוסית. לא הפעם.
ירושלים. הפחד המנקר שמלווה אותך כל הזמן, מוכר כל כך עד שהוא הופך זניח. אני אוהב את העיר הזאת, את הרחובות שלה, את האור שלה, את השקיעות שלה. בגנים הציבוריים צומח רוזמרין. אפשר לקטוף ולשפשף אותו בין הידיים. בתיכון לאומנויות יש אנשים טובים, תלמידים ומורים. במיטבו, זה מקום של נחמה, של נורמליות. בהפסקות ובשיעורים החופשיים הולכים לשתות קפה במושבה הגרמנית, חיים טוב. האוטובוס המוביל אליו מהתחנה המרכזית עובר על פני יותר ויותר זירות פיגוע. גם הלילה הזה יתווסף לרשימה המתארכת של זיכרונות זוועה. אני מרחם ומקנא באנשים הטובים הללו, שיתכנסו מחר במקום המנחם ההוא, ויבכו ויצחקו, וימשיכו לחיות טוב.
חלקם ילכו לצבא, חלקם ייקחו חלק בסבל שעוד יבוא.
ואני זועם על כל עושי הרע בשם האידיאולוגיות והנקמה, על כל שולחי הידיים אל הכפתורים. תנקמו אחד בשני, תעזבו את התלמידים לשעבר שלי בשקט. תנו להם להדחיק ולגדול.
אבל אני סקפטי.
-
תפריט ראשי
-
רשימות אחרונות
-
מדורים
Uncategorized אופניים אמריקה אקטיביזם גוף ראשון דיבורי אלתר נתיב דפוס בית היסטוריה וכל זה זכרונות מעשור אבוד חתולי המזח טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו טקסטים ישנים יומן כל הכבוד לצהל כתבות שפורסמו במגזין 42 מעלות למה לרוץ מאמרים מורה, מי היה מאמין סיפורים קצרים סיפורי שכונה עדכונים ומנהלות על המרחב עתיד אפשרי פלורנטין נלחמת פרוזה צריך לדבר על הרבי קטעי יומן ריצה ואופניים ריצה וירקות רעש -
תגיות מיון
אובדן אופניים אזור תעשייה לשעבר אימפריאליזם זה גועל נפש אלימות אלכוהול אלנבי אמסטרדם אמריקה אפריקה אקדמיה אריות אריות אוכלי אדם בריאות זה גועל נפש גבריות גועל נפש גוף גזר דין מוות דיסטופיה דן הוראה היסטוריה הנה באה הרכבת הרבי מבכרך התמכרות התניידות בריצה וידאו זיונים זכרונות ז׳בוטינסקי יואלי יפו כיבוש מאבק מאמר מה עשיתי בחופש הגדול מוזיקה מורה מלחמה מלחמת העולם ממלכת ירושלים מרתון נכבה נתניהו סיפור סיפורי שכונה ספארי סרטן עבודה עישון עצוב עתיד אפשרי פאטרסון פוי פוליטיקה פילים פלורנטין פפ צבא ציד ציונות צייד צלבנים קורונה קטסטרופה קצר רחוב ריצה ריצה לעבודה שכונה שכונת מכבי שכונת צריפי פלורנטין תל אביב תל אביב - יפו תלמידים -
חיפוש באתר
-
לעקוב אחרי
הצטרפו ל 82 מנויים נוספים -
תגובות אחרונות
Nico C על מה עשיתי בחופש הגדול Uri Yoeli על חצי שנה פצוע (כולל וידאו) @cactusbavarius על חצי שנה פצוע (כולל וידאו) GeorgVon1 על הפיל שבחדר: גרסאות PDF ו-EPUB… GeorgVon1 על הפיל שבחדר: גרסאות PDF ו-EPUB…
תגובות
רשימה מעניינת, בהיותה מייצגת של הנרקיסיזם הישראלי הרווח. עם קורטוב של קיטש. התלמידים, שלך או לא שלך, זה לא חשוב. ואם הם התלמידים שלו? והרוזמרין, מה עניין הרוזמרין, איך אתה שומע רוזמרין מבעד לסרחון של המתים וההרס?
משהו כמו 20 שנה גרתי בשכונה הזו, שתי דקות הליכה ממקום הפיגוע. המושבה הגרמנית, שפעם היתה סתם עוד שכונה ירושלמית הפכה פתאום ל”שיינקין של ירושלים”. נו, שיהיה.
אף פעם לא הרגשתי שם שיינקין, אבל כן היתה לי פינה חמה בלב לשכונה הזו, שהיתה איזור סימפטי בעיר לא סימפטית. עיר שאני לא ממש סובל, אם לחדד. פלא שברחתי משם לתל-אביב מיד אחרי הצבא?
אתה יכול להוציא את הירושלמי מירושלים, אבל לא יכול להוציא ממנו את הירושלמיות. עדיין יש שם משפחה, וגם קצת חברים, ופה ושם קופצים לבקר.
ממש ביום שישי הזה הייתי שם. עברתי ליד קפה הילל וחשבתי לעצמי שהאיזור הזה באמת מתפתח יפה.
ועכשיו קפה הילל הוא ערימה של זכוכיות שבורות.
בינתיים עוד לא מפרסמים שמות, אין לי מושג אם יש שם מישהו שאני מכיר, והסיכוי לכך הוא די קלוש. עם אבא שלי דיברתי מיד כששמעתי את בשורת הפיגוע, וגם ככה אין לחשוד בו שהוא בליין שיושב ב23:30 בבתי קפה, אפילו אם הם ליד הבית.
חברים – הם כבר עברו בעצמם לערים אחרות. עם אלו שלא ממילא כבר אין לי קשר.
ועדיין, רק שלא אפתח מחר אינטרנט או עיתון ואראה פרצוף מוכר מתנוסס שם. איזה שם שיצלצל מוכר מימי חטיבת הביניים, התיכון או סתם השכונה. בבקשה שלא.
דרור, תגובה מעניינת, הלוקה בסימפטום הפסאודו אינטלקטואלי המייגע. התלמידים שלי הם הדבר היחידי שרלוונטי עבורי כרגע, וריח הרוזמרין הנקי תמיד הזכיר לי טהרת מת.
אם אין לך מה להגיד אז תשתוק (אבל, האמת, אין לי כוח להיכנס לטוק בק). לילה טוב ובשורות טובות
עוד אחד שמבכה את הקרואסון שלו.
התעלית על עצמך.
מה לעשות, לא אצל כולם מתעוררת זקפה לאומית (ולא משנה אם היא נוטה ימינה או שמאלה) עם קול הנפץ הראשון. תזכיר לי להצדיע פעם נוספת ביום העצמאות כפיצוי. למעשה, הדבר הזה שאתה מכנה “הנרקסיזם הישראלי הרווח” הוא בעיני הביטוי האנושי המתקבל ביותר על הדעת של התמודדות עם אירוע כזה. אחר כך יהיה זמן למחשבות המדיניות. קודם חשוב מה עם התלמידים שלו, והחברים שלי, והחברים של אסף מחטיבת הביניים.
והרוזמרין מאוד קשור, וגם השקיעות, וכל דבר שיעזור לבטא נכון את הדיסוננס היומיומי של החיים בעיר הזאת.
“ירושלים. הפחד המנקר שמלווה אותך כל הזמן, מוכר כל כך עד שהוא הופך זניח. אני אוהב את העיר הזאת, את הרחובות שלה, את האור שלה, את השקיעות שלה.”
זה בדיוק זה. וזה קורע, כל פעם קצת יותר.
דרור, דבי, אתם השתגעתם? איזה מין תגובות אתם מגיבים?
בן אדם רואה פיגוע (ולצערנו אנחנו רואים יותר מדי כאלה) וחרד לחייהם של אנשים שהוא מכיר.
כשזה קרוב, זה כואב הרבה יותר.
וכל כך טבעי והגיוני שכך, במיוחד כשהטירוף הזה שאנחנו חיים בו כל כך לא טבעי ולא הגיוני.
לא תמיד צריך להגיב. במיוחד כשעלולים לפגוע סתם ברגשות אנשים (יש דבר כזה, גם אם לא שמתם לב).
אורי, גם אני מקווה.
ציטוטים נבחרים מן הרשימה:
“אני מדחיק את היותי צד בקונפליקט הזה. איני יודע מי צודק. כולם טועים. כל כך מיותר, כל הסבל ההדדי הזה, כל כך סתמי, אבל רחוק מספיק בכדי להדחיק.”
“בתיכון לאומנויות יש אנשים טובים, תלמידים ומורים. במיטבו, זה מקום של נחמה, של נורמליות. בהפסקות ובשיעורים החופשיים הולכים לשתות קפה במושבה הגרמנית, חיים טוב.”
אין לי שום דבר נגד החרדה של אדם ליקיריו ומכריו. גם אני ירושלמית, עדיין, ופוחדת לפתוח עיתון. אבל הציטוטים מדברים בעד עצמם.
הנרקיסיזם אולי ‘טבעי’, אולי אפשר ‘להבין אותו’. אבל כשהוא הופך להיות מאפיין קולקטיבי הוא כבר מסוכן. מה שאני טוען הוא שהתכגובה הזו היא בדיוק התגובה ה’לאומית’, ולא הפרטית של אחד יואלי. זה באמת מה שמעניין את כולם. רשימת בדיוקה:
1. בום
2. אני מכיר מישהו?
3. כן: חרב עולמי
4. לא: שום דבר לא קרה
מה שהכותב מכנה “הדחקה” פעמיים ברשימה אינו “הדחקה”. הדחקה היא פעולה לא מודעת. אתה מתכוון ל”הכחשה”. אתה מכחיש את המציאות, וממלא את החלל ברוזמרין וכו’ , הופך את האסון הגדול לאסון “אישי”. ולכן, כשזה לא אישי, כלומר כשלמרבה המזל מישהו ממכריך אינו נפגע, האסון לא התרחש. מה שאני מתאר כאן הוא מה שאני חושב שהיא דרך המחשבה הקולקטיבית, הישראלית, ולכן חשבתי שהרשימה שלמעלה מייצגת ואופיינית.
רשימת הבדיקה המלאה היא בעצם כזו:
1. בום (בית קפה וכו’)
2. אני מכיר מישהו?
3. כן: חרב עלי עולמי; לא: שום דבר בעצם לא קרה
4. נקמה
5. בום (ממטוס, וכו’)
6.הלוואי שיבוא כבר בום (מס’ 1), שנדע איפה אני עומד, המתח זה הכי גרוע
7. שקט
8. בום (1 לעיל)
שלב 3 הוא אחד המאפשרים למעגל הזה להיות מעגלי ולא להיגדע.
הנה הסקר המעודד של וואלה.
http://news.walla.co.il/?w=/3677/@poll.results
מה שיפה בסקר של וואלה הוא דו המשמעות של המלה “מצפה”. גם היא לא בלתי-קשורה לעמדה שננקטת ברשימה דלעיל.
מתחת לסקר הזה יש סקר נוסף בוואללה: וזו לשונו: “מוזיקה או מוסיקה”? כלומר, איך לבטא ולכתוב את המילה. זה פחות או יותר באותה רמה. השלה הבא תהיה שאלה כמו: “כחול או ירוק?”.
(אגב: מוזיקה, וכחול)
ככה אני מרגישה עכשיו. לא מוצאת את הידיים והרגליים. לא. בינתיים לא ידוע לי שהכרתי שם מישהו. אבל האמבולנסים אתמול עפו לי בתוך המוח. אה. סליחה. החלון שלי הוא לא מוח. אני לא מצליחה להפסיק לרעוד. אולי ההדחקות צפות עכשיו. אולי זה השילוב עם הצינון שאני סוחבת כבר שבוע. אולי. חלקים שלי מתפזרים בכל המשרד עכשיו. הלב לא פעם כל כך מהר מאז ההיפר-ונטילציה לפני 3 שנים. בערך. עכשיו הכל זה ערך. מה עושה המחשבה שלי בצד השני של הקיר?
שבורית זכוכה.
מרוסקת.
בהמשך לתגובתו של יואלי לפיגוע ובהמשך לדיון הזה צריך להזכיר את הסרט “שום דבר לא קרה” ששוכב בימים אלה על מדף ה”ישראלים החדשים” באוזן השלישית ומומלץ מאוד לצפיה. סרט חזק מאוד על ההכחשה הישראלית.
באמת נראה לך שאנחנו יכולים לבחור בין הכחשה לאי הכחשה?
הכחשה, כמו הדחקה, היא מנגנון שנועד לשמור עלינו מהכאב הנורא הזה. אני משתמשת בה כבר כמה שנים ובפירוש היא מצילה את שפיותי.
אם מישהו שאני מכירה נהרג לא חרב עליי עולמי. אם מישהו זר נהרג זה לא “לא קרה שום דבר”, אבל בין אלה לבין הנטיה הישראלית להתמכר לחדשות ולתמונות המדממות אין דבר.
בלי מראית עין של נורמליות, לפחות אחר הצהריים על הדשא עם הילדים, לא ברור לי איך שורדים.
ובלי הדאגה של אורי לתלמידיו ומכריו הוא לא היה אדם.
אולי הוא היה פוליטיקאי.
יש גבול לציפיה מאיתנו להיות “בסדר”. המצב לא בסדר, זכותינו וחובתינו לשמור על עצמינו, במיוחד אם אנחנו לא מסכימים עם מה שנעשה בשמינו. חוסר האונים גדול מכדי ללמוד לחיות איתו תוך חשיפה מתמדת לחרא בחדשות.
אורי, מקווים איתך.
אבל רוני, ראי איך כתבת תגובה שלמה בלשון רבים. האם יש פה מחנה של אבל שאת מייצגת? וחזרי לתגובה בה כתב דרור שהקולקטיביות של אבל היא המסוכנת, לא האבל הפרטי. הבעיה היא שהאבל הפרטי הופקע על ידי אותה התמכרות לחדשות. ההכחשה הזו היא בכי מבוהל שמלבה את מושא ההכחשה, כלומר לא פותר שום דבר, כלומר – “לא קרה שום דבר” לכן אין מה לפתור ואם חס ושלום יקרה דבר, כלומר מישהו ממכרינו ימות, הרי שאין מה לפתור משום שהוא מת, ואז נותר רק לבכות בכי מבוהל.
עוד בעיה עם בכי מבוהל היא שבכי מבוהל נשמע רק מצד אחד, מן הצד הבוכה, משום שהצד הזה הוא מבוהל והוא אינו שומע את הבכי המבוהל מן הצד השני, שגם הוא מבוהל ואינו שומע את הצד הראשון. זו הבעיה עם בכי מבוהל, וזו הבעיה עם מדיניות של בכי מבוהל שרצה על בכי מבוהל לאומי, בכי של לאום מבוהל. הרי תכף נמטיר עליהם כמה טונות פלדה וחומר נפץ פעיל. האם נעשה זאת מתוך שיקול דעת או מתוך בכי מבוהל? האם הבכי המבוהל יפסק אחרי ההפצצה? או רק הבכי המבוהל של המחנה “שלנו” – המכחישים – ישכך לזמן מה?
בדגשי הקריאה. אני קראתי קודם כל את החוויה האישית. מבחינתי, זמן להתעסקות הערכית יבוא אחר כך. אני דילגתי על ה”מדחיק”, כי אני מתייחסת לזה כאל חלק מן התגובה הרגשית הראשונית.
אתה נעצרת על ה”מדחיק”, והפכת אותו לעיקר. יכול להיות שבראיה אובייקטיבית הוא העיקר. יכול להיות שהמעגל שתיארת הוא אכן שורש הרע בהתנהלות הקולקטיבית של עמישראל. יכול להיות, אבל אני מאמינה שסעיף שלוש נראה קצת אחרת. אולי דומה יותר ל”כן: חרב עלי עולמי (כלומר, החוויה הרגשית מאפילה על האספקט הערכי); לא: שום דבר לא קרה (כלומר, משנטרלתי את החוויה הרגשית, אוכל להתפנות לאספקט הערכי)”.
אם כבר, אני חושבת ששורש הרע טמון בנטייה לא להפריד בין השניים. וזה למעשה הקשר היחיד שאני יכולה לראות בין סעיף שלוש לסעיף ארבע במעגל שלך. התרגום המיידי של חוויה רגשית קשה לאספקט ערכי.
עולמי חרב עלי -> נקמה.
אז אולי דווקא ההפרדה שלי, והמקום הלגיטימי והנפרד לתגובה ה”נרקסיסטית”, כפי שאתה קורא לזה, הם הפתרון ולא הבעיה.
אבל יש עוד אפשרויות חוץ מלהגיע מהאבל לנקמה, אני חושב.
כל מה שאני אומר הוא זה: מכיוון שתמיד יהיו מספיק אנשים, שלא נפגעו אישית או שלא הכירו מי שנפגע, המכונה המעגלית תמיד תוכל להמשיך לעבוד. כלומר, מבחינת הרוב המכריע תמיד כלום לא קרה, ולכן 83% יכולים לדרוש תגובה מיידית. הם באמת מאמינים שהם לא ייפגעו מזה, שמצב ה”לא קרה כלום” ימשיך להיות בתוקף, לא משנה מה יקרה.
ובמילים עוד יותר פשוטות: אכלנו אותה, ובגדול.
לא מחפשים כבר נקמה?
תומר – הנה, בגוף ראשון יחיד:
אני מכחישה. מכחישה את כאב הצד שלי ואת כאב הצד השני ואת המציאות הכאוטית שמקיפה אותי.
ופעם עולמי חרב עליי ולא ביקשתי נקמה. תומר צודק, טעיתי בלשון הרבים. הנסיון להכליל ציבורים וקבוצות הוא בלתי נמנע אבל מופרך, לגבי היחיד אין קבוצה שכוללת אותו באמת, בשלמות.
ומול האנחנו שלי, שימו לב ל”הם” של דרור. זה לא עובד ככה. זה אני ואתה.
כותרת מדור הספורט של “הארץ”, הבוקר:
“קצורין: אין הרבה כמו בורשטיין, הפוטנציאל שלו בלתי נגמר”
אני אוהבת את מה שכתבת, אני אוהבת את התיאור של ירושלים שאתה אוהב, ירושלים שאתה זוכר, אני אוהבת את זה שאתה דואג לתלמידים שלך.
זה נכון, כולנו דואגים קודם כל לשאול לשלום הקרובים לנו, עני עירך קודמים, וכן רובנו מעדיפים להדחיק ולהכחיש, כי יש דברים שקשה ואי אפשר להכיל, אם לא היינו יודעים להדחיק היינו חוטפים אגורופוביה במדינה הקטנה שלנו, אם לא היינו יודעים להריח רוזמרין היינו נחנקים מריח גופות.
שתי התגובות האחרונות = שפיות.
הכחשה, כן – תמיד מנהלים את הוויכוחים האלה כשהצפירות עוד מייללות. ואחר כך שוכחים.
אולי טוב שלפעמים עוד איכפת “לנו” מהמציאות. גם זה יפסק מתישהו.
אז היום הייתי צריך לקחת את השלט “מוות לא מצדיק מוות” שהכנתי בלילה של קפה מומנט וללכת כמה דקות מהמשרד של שתי”ל בתלפיות מול קפה הילל ולעמוד שם עם השלט כמה זמן, כדי שייראו שיש כאלה שחושבים שנקמה זה לאו דווקא הפתרון. אבל אני לא עושה את זה. איבדתי את האומץ או את התקוה. עכשיו אני רק “עושה קריירה” מזה שפעם עמדתי מול קפה מומנט עם השלט.
דרור, רוצה לבוא אלי ונלך ביחד? אולי מישהו אחר? 064.638570
חנן הייתי באה – אבל אין לי זמן. אני מתחבאת.
אולי תכתוב =
אין יהודים אין ערבים
אין ערבים אין יהודים
אין בני אדם אין בני אדם
בכל יצירה יש מידה של הכחשה או מפלט, בין אם בתיאור ספרותי מנותק או בסכמה סטטיסטית סטריאוטיפית מפוברקת.
אם מדברים על זוועה אז לא חווים אותה – זה כל כך ברור. זו התרפיה. הנה התחושה של איזשהי שליטה מול חוסר האונים –היכולת לנסח את המציאות. הרי אי אפשר כך במתח בלתי פוסק, אז חייבים למצמץ. לשהק. להפליץ.לכעוס. לרטון. משהו.
במקומותינו (מקומותיכם, ליתר דיוק) דווקא כאשר האלימות מתקרבת למרכז המעגל, (שהוא כל אחד מאיתנו), והתחושה של “זה קרה למישהו אחר, לא לי” מתמוססת אט-אט – דווקא אז משתוללים ההורמונים הפרימורדיאליים של אלוהי-הנקמות.
ראה עזה. ראה ישראל.
אני מודה שמשהו בפוזה הבועתית של האורי-יואלים מעצבן, אבל מה בדיוק אתה מציע?
אם היה לי מה להציע הייתי מפרסם את זה בהבלטה.
אין מה להציע.
אין.
אתה נמצא בחו”ל אם הבנתי נכון. זו אפשרות מצוינת. למי שיכול. אני הזמנתי טפסים משגרירות פולין. הטפסים היו, משום מה, בפולנית. לא הבנתי. אני קורא הרבה פולנית, לרוב בתרגום דוד וינפלד. ומסתבר שהוא לא תרגם את הטפסים של השגרירות.
במחשבה שניה, לחזור לצ’חאנוב? עד שעשיתי חיבור לאינטרנט המהיר?
ומי לידי יתקע שהחומוס בוורשה הבירה טוב כמו ביפו?
אורי, כתבת את מה שאתה מרגיש, זה היה יפה ואמיתי, ומי שמגיב על זה בהטפה מתנשאת ועוקצנית הוא לא רק צדקן אלא גם רשע. תתעלם. שירחצו הרשעים ברשעותם.
כדאי שתתחיל ללמוד פולנית אם כך, אחרת איך תדע לקרוא את השלטים המובילים לשגריררות ישראל, במידה ו…אתה יודע…דברים לא יסתדרו ו…תתגעגע לתרגומים של וינפלד או משהו כזה…
אורי, אני חותם ומצטרף לכל מילה ששוקי כתב לעיל.
כל אחד ועולמו, אין אמת אחת, אין הרגשה אחת דומה לשניה וכל אדם הוא עולם ומלואו. הרגש שלך הוא האמת שלך.
הבתים רעדו כמו מקור. למולם
פירפרו מדשאות מוזנחות בגשם.
ואכן אסוננו הלם והלם
וארב וקרב כמו סכין בדשא.
וחישבנו את כל הפרטים כולם.
החזאי לא טעה וניבא גם לגשם.
אבל אסוננו הלם והלם,
אבל סכיננו הלכה בדשא.
ניסינו לשכוח את כל העניין.
תרצנו: סתם אי הבנה מצערת.
אבל אסוננו הוא כל העניין,
ואי-הבנה לפעמים כך נוצרת.
היתה רטיבות ברחובות. כרגיל.
טוב שזכרנו לקחת מעיל.
וטוב שאנחנו קשוחים כלכך.
ואולי באמת עוד הכל ישכח.
כי אולי יום אחד נשתנה מאוד.
אז יכו בנו רק הרוחות החמות.
וירד לתקופת-השנה גם קצת גשם.
ואנחנו ננוח הרבה על הדשא.
ואחרכך נצא לשוטט בעולם.
והדרך תהיה רחבה. לא עיקשת.
אבל אסוננו הלם והלם
וקרב וטרף כמו סכין בדשא.
הבתים נרגעו איכשהו. למולם
נמנמו מדשאות מוזנחות בשמש.
ואולי הדבר לא קרה מעולם.
ואולי הוא קרה רקאמש.
איה היא ומה מעשיה בימים אלה?
אני רק מקווה-בהמשך לשאר התגובות פה-שהשלב המדחיק\מכחיש הוא רק שלב זמני. אחרת כל המדינה הזאת תהייה רק שלב זמני ומשום מה זה עדיין חבל לי. הרגיעות הזמניות הללו לא מאפשרות לנו להבין שזה מצב חירום וצריך קצת “להתגייס”, הפנמנו בקיצוניות קצת פאטלית מדיי את האינדווידואליזם השינקינאי שנותן קונטרה ל”מגוייסות” הציונית הישנה והטובה. זה קצת הורס כל יכולת של השמאל להפוך לקהילה לוחמת ולגלות סולידאריות.
התגובה-הטבעית-שלנו היא רוצים “מדינה נורמאלית עכשיו” ולכן אנו גם מתנהגים בהתאם וכך בית הקפה הנהנתני נחשב לטרנדי וההפגנה נחשבת לצדקנית-דוגמטית-טרחנית ואולי גם ילדותית קימעה. למעשה אני חושבת שלחלק מזה יש קשר לשלטים המגוחכים שמחזיק השמאל בהפגנות. אני בטוחה שאין אפשרות להעביר רעיון ממש מורכב בסיסמה קליטה ובכל זאת סיסמאות מסויימות גורמות לי חשק רגעי להצביע לליכוד.
וכדי שלא רק אבקר, הנה רשימה של טיעונים נגד הימין שאולי לא מתאימים לשלט, אבל הם בהחלט שווים הפצה ברשימות הדיוור שלכם-
http://p-files.org/argument.html
היי אורי.
הקטע הזה נוגע לי ללב והקטע על הרוזמרין שובר לי אותו מאוד לאט. בלילה של הפיגוע דיברתי עם חברה בטלפון כשבית הקפה התפוצץ וזה רעד לי בכל הגוף. ירדתי לשם עם מצלמה. רציתי לראות גופות. היו כפפות חד פעמיות זרוקות לאורך רחוב מסריק. אבל הם חסמו אותנו כבר בפיצה האט עם שורת מגבניקים. צילמתי בספיד, לא ממש לשם צילום. ודווקא בגלל שראיתי: שורה של מגבניקים עומדים בשורה, ולא יכולתי ללכת בעדם ולראות עוד: זה הפך את זה לאפילו פחות אמיתי מהטלויזיה. ללא קיים, לשומדבר לא קיים מבעד למגבניקים. וזה היה חסר משמעות, ולא הרגשתי כלום, ורציתי לראות גופות כמו שנטע בר יוסף ראתה גופות. אני יודעת שזה דפוק, אבל כל כך רציתי להרגיש את זה אמיתי, כמו כשאני מטיילת בעיר יחפה ומרגישה את הרחוב בקשר ישיר פיזי-עירוני, זה הולך לי ישר לעמוד השדרה.
הרוזמרין שלי זה רחוב סמתס עם הבתים שמכוסים לגמרי בצמחייה שבו אפשר ללכת לאט ולהקשיב בגניבה למוסיקת סקסופון בשישי אחר הצהריים לפני ארוחת השבת.
דרור בורשטיין: מה רע בלמצוא משהו מדהים בעיר הזאתי? מה רע בלנסות לא להיות מחוק, בלנסות לא להיות עיר מחוקה, ‘עיר רפאים’, כמו הגרפיטי ההוא בעמק רפאים מול הבורגרס בר? בלנסות להפגין אפילו קצת אהבה? טיפטיפונת? הטיפטיפונת הנפלאה הזאתי של אורי שוטפת מעליי ואתה מדבר וזה קר קר קר.
לא ראיתי כלום, ולא ידעתי כלום, ולא איכפת לי מכלום כי
כלום לא קורה הכל כרגיל…
זה חלק ממציאות ירושלמית ובתור עוד אחת מהלשעבר של האיך הגדרת את זה? שמורה הומוניסטית, נחמה… אני גם מוצאת את הנחמה בידיעה שאין מכרים בין השוטים המבולבלים.
ואתה יודע מה יותר משעשע אותי? שאני מוצאת נחמה בדאגה של אנשים אחרים אלי. זה שהם חושבים עלי, כי מה לעשות שיכול להיות שיום אחד אני אצונזר מהשוטים המבולבלים, או יופיעו רק הנעליים שלי מבעד לשקית. אז זה טוב לדעת שלפחות הפלפון צלצל בזמן שכיסו אותי בניילון.
ובנימה שונה. אורי, טוב לקרוא, אני לא יודעת אם אתה שמח שאני/חנו קוראים, אבל זו בהחלט סיטואציה משעשעת…
כבוד. 🙂
ערבה
שמח נורא