אני חרא נכד.
קצת דרמטית, ההצהרה הזאת. אנסה להסביר.
זה היה לפני המון זמן, בטח הייתי בגיל עשר או פחות. סבתא שלי דיברה איתי בפעם הראשונה על המוות שלה. זה היה בבית הישן שלהם, בגן רחביה בירושלים, וישבנו ליד שולחן העץ שבחדר השינה הענקי שלהם. כנראה שזה היה בחופש הגדול, תמיד הייתי אצלם אז, כי אני זוכר שהיה חם, ושברחתי כל הזמן למגע הקריר של משטח הזכוכית שנח על השולחן, מתחתיו היו מונחות תמונות משפחתיות מסולסלות שוליים.
לקח לי זמן ללמוד לאהוב אותה, ולהעריץ את סבא שלי. הם היו קשים איתי לפעמים, ניסו ללמד אותי. האהבה הנדיבה שלהם, זה לזה ולעולם, עירבה לא רק את הרגש אלא גם את המחשבה. זה היה קצת כבד לילד הכבד שהייתי.
בכל מקרה, היא דיברה על כך שהיא רוצה למות בכבוד, שלא ניתן לה, שלא אתן לה, להגיע למצב ממנו פחדה יותר מכל. אני חושב שהשביעה אותי, ויכול להיות שאני סתם ממציא, לעזור לה למות אם תצטרך.
קל להישבע, לקיים זה כבר משהו אחר.
היא הייתה אישה של מילים, של שפות, של זיכרונות ושל מחשבה מפולפלת. דמות ביזארית קצת, מורה לחינוך מיני, סטודנטית מבריקה אחרי הפנסיה, בעלת יצירתיות מתפרצת ואהבה שאינה תלויה בדבר.
היא שוכבת בחדר בבית חולים סיעודי בפתח תקווה. עם עוד חמש נשים זקנות, זונדה תקועה לה באף, גופה מוזז כל כמה שעות כדי להקטין את הסיכוי לפצעי לחץ. אימא שלי, קרועת לב, עומדת בלחץ הבלתי אפשרי באופן מעורר כבוד והתשתאות, סיפרה לי שחזרה לדבר, למלמל בעצם, ברגעים ספורים של מעין מודעות. היא אומרת "די".
אני לא מבקר אותה מספיק. כבר אמרתי שאני חרא נכד.