אני חרא נכד.
קצת דרמטית, ההצהרה הזאת. אנסה להסביר.
זה היה לפני המון זמן, בטח הייתי בגיל עשר או פחות. סבתא שלי דיברה איתי בפעם הראשונה על המוות שלה. זה היה בבית הישן שלהם, בגן רחביה בירושלים, וישבנו ליד שולחן העץ שבחדר השינה הענקי שלהם. כנראה שזה היה בחופש הגדול, תמיד הייתי אצלם אז, כי אני זוכר שהיה חם, ושברחתי כל הזמן למגע הקריר של משטח הזכוכית שנח על השולחן, מתחתיו היו מונחות תמונות משפחתיות מסולסלות שוליים.
לקח לי זמן ללמוד לאהוב אותה, ולהעריץ את סבא שלי. הם היו קשים איתי לפעמים, ניסו ללמד אותי. האהבה הנדיבה שלהם, זה לזה ולעולם, עירבה לא רק את הרגש אלא גם את המחשבה. זה היה קצת כבד לילד הכבד שהייתי.
בכל מקרה, היא דיברה על כך שהיא רוצה למות בכבוד, שלא ניתן לה, שלא אתן לה, להגיע למצב ממנו פחדה יותר מכל. אני חושב שהשביעה אותי, ויכול להיות שאני סתם ממציא, לעזור לה למות אם תצטרך.
קל להישבע, לקיים זה כבר משהו אחר.
היא הייתה אישה של מילים, של שפות, של זיכרונות ושל מחשבה מפולפלת. דמות ביזארית קצת, מורה לחינוך מיני, סטודנטית מבריקה אחרי הפנסיה, בעלת יצירתיות מתפרצת ואהבה שאינה תלויה בדבר.
היא שוכבת בחדר בבית חולים סיעודי בפתח תקווה. עם עוד חמש נשים זקנות, זונדה תקועה לה באף, גופה מוזז כל כמה שעות כדי להקטין את הסיכוי לפצעי לחץ. אימא שלי, קרועת לב, עומדת בלחץ הבלתי אפשרי באופן מעורר כבוד והתשתאות, סיפרה לי שחזרה לדבר, למלמל בעצם, ברגעים ספורים של מעין מודעות. היא אומרת “די”.
אני לא מבקר אותה מספיק. כבר אמרתי שאני חרא נכד.
-
תפריט ראשי
-
רשימות אחרונות
-
מדורים
Uncategorized אופניים אמריקה אקטיביזם גוף ראשון דיבורי אלתר נתיב דפוס בית היסטוריה וכל זה זכרונות מעשור אבוד חתולי המזח טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו טקסטים ישנים יומן כל הכבוד לצהל כתבות שפורסמו במגזין 42 מעלות למה לרוץ מאמרים מורה, מי היה מאמין סיפורים קצרים סיפורי שכונה עדכונים ומנהלות על המרחב עתיד אפשרי פלורנטין נלחמת פרוזה פרוייקט המשפחה צריך לדבר על הרבי קטעי יומן ריצה ואופניים ריצה וירקות -
תגיות מיון
אוניברסיטה אופניים אזור תעשייה לשעבר אימפריאליזם זה גועל נפש אלימות אלכוהול אלנבי אמסטרדם אמריקה אפריקה אקדמיה אריות אריות אוכלי אדם גועל נפש גוף גזר דין מוות דיסטופיה דן הוראה היסטוריה הנה באה הרכבת הרבי מבכרך התמכרות התניידות בריצה וידאו וינה זיונים זכרונות יואלי יפו כיבוש מאבק מאמר מה עשיתי בחופש הגדול מוזיקה מורה מלחמה מלחמת העולם ממלכת ירושלים מרתון משפחה נכבה נתניהו סבתא יודית סיפור סיפורי שכונה ספורט סרטן עבודה עישון עצוב עתיד אפשרי פאטרסון פוי פוליטיקה פילים פלורנטין פפ פרויקט המשפחה צבא ציד ציונות צייד צלבנים קורונה קטסטרופה קצר רחוב ריצה ריצה לעבודה שואה שכונה תל אביב תל אביב - יפו תלמידים -
חיפוש באתר
-
לעקוב אחרי
הצטרפו ל 81 מנויים נוספים -
תגובות אחרונות
תגובות
תשמע, זה נורא. זה הכי קשה בעולם ללוות אנשים שצועדים לאורך קו התפר בין החיים למוות, על סף המעבר. אבא שלי, מטפס הרים, שחקן פינג-פונג, פיסיקאי, פסל – שאל אותי “מה את אומרת להתאבד או ללכת לעשות ניתוח להוצאת הגידול?” הוא אמר “אני כל כך לא רוצה לסבול, תבטיחי לי שלא תתני להם לחבר אותי למכונות, שתחזירי אותי לבית שלי ברגע שאני אבקש”. לא יכלתי לתת לו להתאבד. זה אבא שלי. אי אפשר ככה. ושלושה חודשים הייתי אותו בבית חולים, מונשם, מסתכל לי באדום של העיניים, גוסס ביסודיות ואריכות.
עד כדי כך הרשימו אותי שלושת החודשים באיכלוב עם אבא שלי, שהיום כשאני בהריון אני מתפללת לאלוהים שהכל יהיה בסדר ואני אוכל ללדת בבית מבלי לבוא במגע עם הקצבים.
זה לא שאתה נכד רע. השיטה מסריחה. השיטה לא מביאה בחשבון אנושיות. השיטה נלחמת במוות ומכאן בהכרח נלחמת באדם עצמו.
שומר נפשו ירחק מרופאים.למה למות בבית-החולים? ילד, אין לך בית?
אני לא יודע את מי פגשת שם באיכילוב, אבל מהכרותי עם רופאים רבים (ואני מניח שאני מכיר יותר ממך), אני יודע שאם הם היו יכולים, הם היו מאפשרים לחלק מהקשישים/חולים סופניים למות. רק מה? נורא נוח לכעוס על השליח.
החוק בישראל לא מאפשר לרופא להחליט מתי הגיע הזמן להפסיק טיפול כי “זו התעללות בבני אדם”. אם רופא יקבל החלטה שכזו ויפעל לפיה, הוא חשוף לתביעה – ולא רק התביעה של המשפחה, אלא תביעה פלילית של המדינה.
אם את רוצה לאפשר המתות חסד – תכעסי קודם כל על האנשי הציבור שלנו.
מה עם חוסר האנושיות של הרופאים? מה לגבי ההתייחסות לחולה ולמשפחה שלו כאל מטרד? מה סתם עם העובדה הפשוטה שאומנם אבא שלי הגיע עם סרטן אבל לאחר שהוציאו את הגידול, ולא מצאו אף לא גרורה אחת, הוא “נדבק” שם בפטריה זיהומית שהשתלטה לו על כל הדם, ומה עם זה שבניתוח השלישי שהם עשו, לנסות לתפור מחדש את התפרים הפנימיים שמסתבר לא היו טובים ואיפשרו לנוזלים לעבור ממקום למקום, מה עם זה שבאותו יום שבת שהחליטו סוף סוף לנתח אותו שלחו אותי, ברכב הפרטי שלי לבילינסון להביא סיכות לאיחוי פנימי, כי הבירוקרטיה של הבי”ח מסורבלת מדי?
תעזוב, ירדן, יש כל כך מעט רופאים שרואים בעבודה שלהם שליחות, שמוכנים לוותר על הניכור וללכת עם האמפתיה וההזדהות למרות המחיר הקשה שהיא גובה.
והכי נורא זה שהאחיות גם הן שומרות על דיסטאנס.
וזה בא לידי ביטוי בכל המפגשים עם הרפואה המערבית: בקופ”ח, בטיפת חלב, בחדר יולדות, בכירורגית ג’ באיכילוב.
נו הארד פילינגס, ירדן, אני מעדיפה מטפלים ומורים על פני רופאים.
למעט שני תחומים: אורטופדיה ורפואת שיניים.
אין טעם להתווכח, במיוחד כשאני לא יודע את הפרטים שעליהם הנסיון שלך מבוסס, ולך אין מושג מה קורה מאחורי הקלעים. זה יהיה דיון סרק.
אולי במקום להגיד שאתה חרא של נכד, תלך לבקר אותה. אולי במקום להתדיין על המתת חסד או מוות טבעי פשוט תחזיק לה את היד, למות בכבוד, זה להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך , אפילו אם הם חושבים שאתה לא יודע שהם שם.
בתי חולים הם המקור מספר אחת לזיהומים, בזה מודים גם הרופאים. זה כמו לשלוח ילד לגן מלא ילדים עם נזלת. המצב הזה דורש תיקון כמובן, אבל זו לא אשמת הרופאים.
יכול להיות שאת מעדיפה רופאי שיניים כי טופלת באופן פרטי? הרפואה הציבורית לא מגיעה לסטנדרטים האלה, זה נכון. גם בגלל שחיקת הרופאים והאחיות וגם בגלל ענייני תקציב.
אורי היקר, לך מחר!
אין מה לעשות נגד הזמן שעובר וחוסר היכולת שלנו להפנים, לקבל ועדיין למשוך במלוא כובד האחריות המשפחתית. קשה לראות אדם אהוב, שהכרת בשיאו, כשהמכונה (גוף) מתחילה לבגוד. יש ברי מזל שלא סובלים בדרך. לא הם עצמם ולא האוהבים הסובבים אותם שידם קצרה מלהושיע.
יתכן שיותר קל להתמודד עם זה עד היכן שאפשר ולא מילימטר אחד יותר. אתה לא חרא נכד. אתה נכד רגיש.
קשה, נכון, זה קשה מאוד. רק צריך לשים לב שהמילים “אתה רגיש” לא ישמשו כתירוץ/הצדקה לאי-פעולה ולהסתגרות בכאב הפרטי, בזמן שהאדם שזקוק לעזרה צריך יותר, כואב לו יותר.
אצל סבא וסבתא בחיפה בחופש. טיול בגן הבאהים וסוכריה חמוצה מהתיק של סבתא, ארוחת ערב של ביצה-עין ופרוסת לחם עם גבינה לבנה וזיתים, לפני השינה יושבים על המרפסת ומסתכלים על אורות הספינות הנכנסות לנמל.
סבתא מלמדת אותי לסרוג וגם לתפור, לא לדבר עם אנשים זרים ברחוב ולתת יד לסבתא כשעוברים את הכביש. ככה גידלו נכדים בשנות ה 70.
לימים, סבתא שלי היקרה עברה אירוע מוחי והמשיכה לנשום עוד 3 שנים אבל בעצם כבר לא היתה איתנו.
סבתא תמיד עזרה ולימדה והסבירה, ניגבה את הדמעות כשצריך ואמרה שככה זה בחיים וצריך להיות חזקים.
למה אני לא עזרתי לה כשהגיע תורי?
אם רק הייתה חוזרת ולו לשעה קלה, מספר דקות אפילו…סבתא שלי
אי, כל כך כואב. איזה מחנק בגרון. פתאום הקושי הנורא הזה, להודות שהאדם שמולך, חסר עצמאות וחלש כל כך, זו אותה סבתא שלימדה חצי ת”א גרמנית ומתימטיקה, הלכה לשחות בשש וחצי בבוקר (ייקית טובה) ואח”כ. ותמיד תמיד העניקה לי…ועכשיו, היא רק רוצה לשירותים. לבד. ולחזור הביתה.