איך מסתירים ג'יפ

 

מתי הייתה הפעם הראשונה בה רקדתי בנוכחות אנשים אחרים?

כנראה שזה קרה כשהייתי בצבא, בדיסקו של קיבוץ חמדיה.

מלחמת המפרץ עמדה לפרוץ, ולאיש ביחידה בה שירתי, סיירת גבעתי, לא היה מושג קלוש כיצד להתמודד עם האיום המתקרב. היחידה הייתה נטולת גיבוי כלשהו מצד מי ממקבלי ההחלטות, כך שהדרך היחידה להתמודד על מקום בספר התהילה של המבצע הצבאי האפשרי הייתה למצוא פתרון יצירתי, איזו נוסחה שתוכל לסיים את הפיאסקו.

*

ובכן, נשלחנו לבצע את הבלתי ניתן להשגה, לבנות מצינורות אינסטלציה ומוטות למתיחת חממות את האביזר שיפתור את הסתירה, זה שיאפשר ל- "שועלי שמשון" (כי זה היה הכינוי שלנו. יצירתי, לא?) להתמודד מול שאר ספק קבוצות הכדורגל ספק יחידות צבאיות מובחרות בליגת האליפות של המוכנות לביצוע.

ובהתחלה אפילו הצלחתי להאמין ביכולתנו להתיר את הקשר הגורדי.

הייתי צעיר וטיפש, כמעט שנתיים בצבא, לכוד בין גדרות השאיפות שנכזבו.

רציתי להיות חייל, רציתי להיות גיבור, רציתי להיות חלל.

רציתי להיות חייל מת, כזה שסביב קברו מספרים כמה טוב היה, כזה ששוכחים את כל מגרעותיו.

למען הגשמת השאיפה הזו הייתי מוכן להתעלם מההגיון הפשוט ולשמש כעלה תאנה. ובשם יכולת זו, לא לראות את המובן מאליו, נבחרתי להוביל את כוח המשימה המצומצם והמבולבל הזה. הייתי המפקד.

*

נסענו בטרמפים אל הקיבוץ, יוצאים עם השקיעה מהבסיס שליד באר שבע, מגיעים בלילה אל חמדיה, חמישה קילומטרים מבית שאן, בקצה הכביש, על ראש גבעה. ישנו בשקי שינה על רצפת הסלון בחדר הצעירים של אחד מחברי לצוות, מסגר לשעבר. החדר היה מחומם מדי, ומשקי השינה עלה אד ריחות סולר ואבקת ניקוי כימי, לתוכו התעוררתי. השמש רק עלתה. צריך לקום לעבודה.

חדור בתחושת הבהילות והחובה ניסיתי להעיר את חברי. גם זה היה תפקיד אותו נטלתי על עצמי, המעיר, אותו אחד שמקיץ בבהלה עם קריאת ההשכמה הראשונה, ומתעקש שלא לחזור לישון.

אולם הפעם, בהיעדר סמכות בכירה, הדבר היה בלתי אפשרי. טלטלתי, אמרתי, הצעתי קפה, אך ללא הועיל. כל הניסיונות הללו נתקלו בסירוב, אשר לא הופיע בצורתו הקולנית דווקא אלא דרך התעלמות כוללת, המלווה במשיכות כתף אקראיות וזועמות.

בחרתי להשלים עם המצב במקום להיכנס לעימות כולל. שלפתי מהתרמיל בגדים רגילים, אזרחיים, ועטוי בתחפושת יצאתי אל הבוקר הקיבוצי.

*

שבילי אספלט נמתחו כמו קורי עכביש, נפגשים כולם בבניין חדר האוכל. בתים נמוכים, דשא, צעצועי מתכת מחלידים, הכל היה שקט כל כך.

תחושת פריקת העול הייתה כובשת.

התחלתי לעשן זמן לא רב לפני כן, אך הצלחתי לצחצח מיומנות זו במהירות. הסיגריה הראשונה של היום, נובלס, נולדנו ובחרנו לעשן סמים, כפי שפירש את שמה חבר צוות אחר, קיבוצניק גם הוא, צרבה את ראותי בדיוק במידה הנכונה. עשנה התמזג עם אדי הבל הפה, מוחשי למגע באוויר הצונן.

היה יום שישי, יום של שינה עד מאוחר בקיבוץ, כך שהייתי כמעט בודד בתוך חדר האוכל הענקי.

על קיר האולם נתלו שטיחים מדובללים, אותם רקמו המשפחות השונות. במארג שמיכת הטלאים זיהיתי את שם משפחתו של חברי לצוות. פיסת הבד שלהם הייתה דהויה במיוחד.

שתיתי שוקו קר, ואכלתי עגבנייה, מלפפון וגבינה לבנה, יושב יחידי ליד שולחן ארוך מדי.

*

ואז ראיתי אותה.

היא עברה שם, ליד עגלות המזון, קרחת ועגולת פרצוף. כתובת קעקע כהה הציצה אלי מכתפה, נחשפת לרגע כאשר כתפיית המעיל שלה נשמטה. היא הייתה דומה כל כך לאהובה אותה איבדתי זמן מה לפני כן. לא ידעתי מה אני מרגיש.

המשכתי לבהות בה כאשר אספה אל מגשה לבן, ריבה ופרוסות לחם. דומה כל כך, עטופה בהילה של רוגע. שמחתי כאשר התיישבה בגבה אלי, גם היא בודדה בשולחן אחר. נשמתי.

אבל לא עשיתי כלום. נגסתי בפרוסת העגבנייה האחרונה, מתקשה לבלוע, וקמתי ממקומי. בדרכי אל נקודת פינוי המגשים שלחתי מבט חפוז לכיוונה. מבטה חלף דרך שלי, ללא זיהוי או תגובה. כל כך דומה, כל כך הרבה שלווה.

*

כאשר חזרתי אל החדר היו חברי שקועים בפולחן נס הקפה של הבוקר. הצטרפתי אליהם, שתקנו בצוותא, מתכוננים ליום העבודה.

הגענו לקיבוץ בסוף השבוע בכדי לנצל את העובדה שבימים אלה איש לא עבד במסגרייה. כך יכולנו לשמור על מראית עיין של סודיות. מבין שלושתנו, רק אני ידעתי מה המטרה הסופית של העבודה. כחייל נאמן, נמנעתי מלשתף את חברי בידיעה הזו. לא נראה שהדבר הפריע להם, כל עוד הסוד התבטא באופן פרקטי, נפרט למעות של דברים שצריך לעשות.

*

חתכנו ושייפנו, עובדים באולם הנטוש, העמוס בפסולת מתכת מחלידה. ריח הריתוך וברקי האור שמלווים אותו הגדירו את גבולות הבועה.

חיברנו צינורות קטנים לגדולים יותר, בונים קיפודי מתכת מסוגננים. ככל שהתקדמנו נראתה אפשרות השימוש במתקנים המסורבלים מופרכת יותר.

האם מותר כבר לגלות? האם מותר לספר שהגענו אל הקיבוץ בכדי למצוא פתרון טכני לרצון להעלים ג'יפ, להסוות אותו כך שלא יתגלה על ידי האויב? האם הסוד כבר איבד את משמעותו?

אתייחס לתשובה לכל השאלות הללו כחיובית, לא מתוך ידיעה אלא בשם הרצון.

חוסר המשמעות של המטרה היה ברור כבר אז. הדרך הייתה החשובה, העבודה. ההלחמות היו צריכות להיות חזקות ומקצועיות. הצינורות היו צריכים להיות מלוטשים. וצריך גם לצבוע את הכל, וצריך לייצר כמה שיותר. כל הצרכים הללו החליפו את הצורך לדעת, להבין או לחשוב.

*

אכלנו צהריים בחדר האוכל, אבל לא ראיתי אותה.

הפעם כבר פגשנו את כל הקיבוץ, ונראה היה שכולם מתעקשים להתעניין בשלומנו, לברר מה מתבשל, מה קורה. חייכתי הרבה, שתקתי, מחפש כל העת אחריה. לבסוף העזתי לשאול אודותיה את חברי לצוות. הוא לא ידע על מה אני מדבר. לא פירטתי, לא הבעתי התעניינות גדולה מדי, התביישתי.

אחרי האוכל הלכנו אל מועדון הצעירים, מבנה עץ אשר בנייתו לא הושלמה הצופה אל מעבר לגדרות הקיבוץ. מהמרפסת אפשר היה לראות את ההרים המקיפים את עמק בית שאן. לא רציתי לחזור אל המסגרייה. אנקות המתכת עדיין צלצלו באוזני. העדפתי להיבלע באחת מהכורסאות הישנות, לעשן עוד סיגריה ולשתוק. וזה באמת מה שעשינו, לזמן מה, עד שרגש החובה התעקש להתעורר ממנוחתו.

*

אחר צהריים של עבודה, של חיתוך, ריתוך, ליטוש וצביעה, עד שיורד הערב.

חזרנו אל החדר, נושאים בשקיות ניילון את פרי העמל היומי, מתכת מעובדת שתפקידה להעלים ג'יפים.

ובדרך שוב ראיתי אותה, הולכת על שביל מקביל לשלנו, לבדה. ושוב לא עשיתי כלום, אבל עוררתי אליה את תשומת ליבו של חברי לצוות. לא. הוא בהחלט לא הכיר אותה, וחוץ מזה, היא בכלל לא משהו.

לא ניסיתי להסביר לו את משמעותה של נוסטלגיה. נתתי לה להיעלם בין שורות הבתים, בתוך אפלת הערב.

*

קיבוץ אמור להיות מקום קטן, בו כולם יודעים הכל על כולם. זו הנחת יסוד, הבסיס לשיחה עם כל בן משק. חשבתי על זה בזמן שהתקלחתי, שוטף מעצמי את הנסורת המתכתית. לא אכזבה הייתה כאן, אלא תימהון והתרגשות אל מול האתגר. המים החמים האדימו את בשרי, מדגישים את בהירותו של העור, אשר כמעט ולא נחשף לשמש, נידון להיות כלוא תחת המדים.

בשנתיים הללו, שנות החיילות, עטה עליו גופי מעטה זר. הכוחות שאפשרו לי ללכת מאה ועשרים קילומטר, לסחוב תרמיל ששוקל חמישים קילו ולבצע עשרים עליות מתח היו חלק מאותו מעטה, מעין שריון צב חיצוני. אומנם נתתי את ההוראות לביצוע הפעולות, אבל המעבר של התחושות אלי היה מגומגם וקטוע. זה לא היה הגוף שלי, זה לא הייתי אני, זה היה חייל זר, עמו אני חולק בעיקר את הכאב.

*

נאלצתי לעזוב את הצוות כחצי שנה קודם לכן מכיוון שלא יכולתי לעמוד בכאב.

הגב שלי לא הצליח להסתגל לשריון. לא יכולתי לישון יותר מאשר ארבע שעות מאחר והייתי מתעורר כאשר גופי מכווץ בכוח לאחור, כמו קשת הפוכה. הפכתי להיות מש"ק, מפקד שאינו קצין, כותרת חסרת חשיבות, מדריך במחלקת הסיור, אחראי על ניווטים והסתוות.

הכאב לא הפסיק אף פעם, כמו גם התחושה שאם אוותר, ולו לרגע, על הריכוז ואשמוט את השריון שוב לא אצליח להרים אותו. אבל עכשיו זה היה נסבל, רק בעירה מתמשכת המקיפה את השכמות, שום דבר שאי אפשר להתמודד אתו. ברגעים כגון זה, אל מול המראה בחדר המקלחת הזעיר, היה בכאב גם משהו מרגיע ומוכר, בדומה לריח הכבד והעוקץ של הסיגריות, אותו ריח העוזר למעשן להכיר את עצמו.

אפשר לומר שהסוויתי את עצמי מפני הכאב, כדי שלא ימצא אותי. השתמשתי במחשבות מלאכותיות, בדפוסי התנהגות מושאלים, בנהלים ובפקודות כדי לבנות את האשליה ולהסתיר את עצמי מפניו, ולפעמים הצלחתי.

*

שתינו וורמוט זול בכוסות זכוכית גבוהות, קר מהמקרר. נרדמתי.

כשהתעוררתי חברי לצוות אמר לי שיכול להיות שהיא תהיה בדיסקו, כי הרי כל הצעירים הולכים לשם.

זה היה שעתיים אחר כך, לא חלמתי על כלום, והייתי צלול ושקט.

מתקני המתכת היה מונחים על השולחן. שושנה לג'יפ, כך צריך לקרוא להם, פרי פיתוח ומחשבה משותפת של כל צוות מחלקת הסיור, פתרון שנראה פשוט ואלגנטי כאשר שרטטנו אותו, ומסורבל וגמלוני עכשיו.

בכדי להעלים ג'יפ צריך משהו מעט יותר מתוחכם מזה.

כל העבודה שהשקענו היא חסרת משמעות, מאחר והתוצאה עלובה למדי, ובלתי שמישה בעליל. ראיתי את זה רק עכשיו, ומשום מה הדבר לא העכיר את מצב רוחי כלל.

יכול להיות שהיא תהיה בדיסקו. וזה מספיק.

*

לבשתי בגדים יפים שהקפדתי לקחת איתי בתרמיל. כנראה שבכל זאת לא הייתי שלם לחלוטין עם תחפושת החייל. המכנסיים היו מקומטות לגמרי אבל זה לא היה נורא. השאלתי חגורה ומעיל מחברי לצוות. נראיתי בסדר.

שתינו עוד קצת לפני שהלכנו, שמענו קסטות, כמעט ולא דיברנו על הצבא.

יצאנו אל הלילה, הסתובבנו בין בתי הקיבוץ.

יום שישי בערב הוא זמן המפגש היחידי של החיילים שבחופשה. מידע מועבר, מערכות יחסים שמתנהלות מדי שבת שנייה מוצאות דרכים להתפתח.

הייתי חיצוני לכל זה, הולך בשולי חבורת החברים הנאספת בדרך אל הדיסקו.

כשישנתי פספסתי את ארוחת הערב, האירוע המרכזי של השבוע. אבל לא הייתי רעב. אורות צבעוניים נראו מרחוק, הדיסקו.

*

אף פעם לפני כן לא הצלחתי לרקוד בציבור, אלא רק בבית, לבד, צמוד אל הרמקול של מערכת הסטריאו. כשהיו עוד אנשים בסביבה לא הצלחתי להשתחרר. אפילו האלכוהול לא עזר לי. כשהייתי שיכור דיברתי ולא זזתי. נמשכתי אל אהבת התנועה, אך הכרתי אותה בעיקר דרך הקושי והכאב.

אהובתי לשעבר הייתה רקדנית. בתנועותיה היה משהו רך ונהנתני. התגעגעתי אליה.

*

הדיסקו שכן בלול עופות ישן בפאתי הקיבוץ. קירותיו הפנימיים של מבנה הבטון הארוך היו צבועים שחור, וכדור מראות הניע עליו נקודות אור צבעוניות. נצמדתי אל הבאר, שתיתי בירה. היא לא הייתה שם.

והיא לא הייתה גם אחרי עוד שתי בירות.

*

המוזיקה הייתה פשוטה, רוקנרול בסיסי וחסר זהות. ידעתי שהיא כבר לא תבוא. האנשים סביבי היו שקועים בשלהם, רוקדים ומדברים. לא הייתי חלק מהם ומזיכרונותיהם המשותפים. נתתי לקצב להשתלט עלי.

חברי לצוות תפס אותי ומשך אותי אל הרחבה. מעגל שבטי נוצר שם, מגיב אל הקצב בתנועות מכניות. לא היה אכפת לי. הייתי שביר מדי בכדי להתבייש. התנועות סחפו אותי.

ומתוך התנועה עלה פתאום אושר, חלקי ורגעי אומנם, אך צלול ושלוו.

*

רקדתי, ולא עניין אותי שום דבר אחר.

התנתקתי, או אולי להפך.

הניתוק כבר לא הפריע לי, הסתירה המתמשכת בין מה שאני רוצה למה שאני עושה כאילו חדלה להתקיים לרגע. השריון נעלם.

הנוסטלגיה, הרדיפה אחרי הבלתי ניתן להשגה, הכמיהה, כל אלו נפרטו למעות של תזוזות ותחושות.

רקדתי, ושיזדיין העולם.