דיווח

 

תחילת אוגוסט, אמצע החופש הגדול, ואני בסדר, פחות או יותר, תודה לאל על הכתיבה, היא ממתנת את הכל. דמויות, לא אני הפעם. אין ספק, זה הרבה יותר מעניין.

העיתונאית, הצלם, הרקדנית והאומן הם החברים שלי לקיץ הזה, וביחד אנחנו שונאים ואוהבים את הבוס, לא מבינים מה קורה באמת. יש לנו בועה משותפת, שבירה מאוד. אני מקווה שנצליח לשמור עליה מלהתפוצץ.

בחוץ מזיעים. כל נסיעה על אופניים היא מסע שיש להיערך אליו. זה החודש היחידי בשנה שבו אני מתגעגע לדבר האב-נורמלי שנקרא מכונית. אני רוכב ללא חולצה, יודע שכל נפילה תיגמר בכוויה מהכבישים הלוהטים. זה שווה את זה. הייתי מוכן לחיות ערום, עכשיו, הייתי פושט גם את העור אם הייתי יכול. בסיפור מתחיל החורף. גשם ראשון. הוא עוד יבוא.

עוד מעט תשעה באב. היום יש אזכרה לאדם שהערצתי, לא אלך אליה. אשתה לזכרו, אדליק נר זיכרון, אביט בתמונה שלו שתלויה לי על הקיר. שתיים עשרה שנה. אני הרבה יותר צעיר ומבולבל עכשיו מאשר הייתי אז. לא לצלול, אני מזכיר לעצמי, יש דמויות שסומכות עליך.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • lola  On 04/08/2003 at 7:16 pm

    כי הם מזכירים לי שרצף תודעה
    הוא הדבר הבסיסי ביותר בכל כתיבה
    ,והוא נכתב כדי לוודא את עצם קיומה של התודעה,
    לספר אותה לעצמה,
    אבל עדיין- תמיד יהיה עוד מישהו שימצא בה משהו משל עצמו.

%d בלוגרים אהבו את זה: