Site icon קול הרעם

זה כבר לא חתרני

 

פעם זה היה חתרני, כל העניין הזה של המסיבות. נותרו שאריות, אבל זה כבר לא זה.

התקף נוסטלגיה, מהזמן בו גיליתי את המוזיקה האלקטרונית, את הקסם הלא ברור הזה שנקרא מועדון, מסיבה. נשמע מגוחך, לא? המסיבות שינו לי את החיים. למדתי המון.

התחלתי מאוחר. הייתה לי חברה שלמדה בירושלים, אני לימדתי בת"א, ולא יכולתי לישון בלילה. הייתי יורד למטה, חולה געגועים אליה כאשר הייתה איננה, ממתין בקוצר רוח לרגע שתירדם כאשר הייתה ישנה, שותה את עצמי בננה בר, צעיר מלנכולי שאוהב בוב דילן ויענקל'ה רוטבליט, הייתי משוטט.

הגעתי ללמון, מועדון קטן בתחילת דרכו. היה לי אוברול צבעים ורוד, אני חושב שהייתי ווירדו. לא היכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי. הלכתי לרקוד שלוש פעמים בשבוע. הכי אהבתי את הזמן בתחילת ובסוף הלילה, כאשר הרחבה ריקה, ואפשר לבדוק, כמה אפשר להשתחרר.

זה עזר לי לצלוח את הפרידה ממנה, זה ליווה אותי דרך התמוטטות וטיפוס איטי למעלה, או מוטב, הצידה, אל מקום שרחוק קצת מבעיות העיכול של הגרבר הציוניגבריאגרסיבי. זה התקדם, צללתי פנימה.

מתישהו גיליתי שאני מסוגל לרקוד לצלילי אזעקה.

הכרתי אנשים, הכירו אותי.

אני חושב שנשארתי ווירדו.

טוב, זה כבר לא חתרני. מזמן לא.

אני עוד רוקד, לפעמים, פעם פעמיים בשבוע.

Exit mobile version