חמישי ואחרון

 מה עשיתי בחופש הגדול – חלק חמישי ואחרון

 

חזרה באלנבי, מנסה בכוח לא לכתוב מילים שכבר נאמרו, להתנתק מעצמי, מכך שאולי אני, אני, מרגיש משהו כלפי מישהי, לא לעשות עין, לשתות, להביט, לכתוב על משהו אחר.

יום חמישי בלילה, מאוחר, והפאב של הצעירים מתרוקן. מעט אחרי ראש השנה, לא הרבה לפני יום כיפור. הזמן הזה, שבין כתיבה לחתימה. זמן להשתדלויות מופרזות של הרגע האחרון, לניסיונות נואשים.

אין לי רצון לא בזה ולא בזה, אני, כפי שכבר אמרתי יותר מפעם אחת, מסתפק, הגאולה שלי היא דרך סגנון החיים. אני מכבד את גזר דיני, מקבל אותו בהכנעה. אני עבד למהלך שכפיתי על עצמי, לפורמט, לעבודות שלקחתי על עצמי, בתשלום ובהתנדבות, לדרמה, לפנקס הזה.

גרפומן בעל כורחי, מפזר מילים כי הן נשמעות טוב, מחויב אך ורק לכתיבה עצמה, כאן, על משטח הפורמייקה השחור והמזוהם, פנים לרחוב אלנבי, גב אל הבר.

זה לא מעט, אגב.

זו נחמה.

 

שימו לב, אני בכל זאת מנסה לשנות את גזר הדין, להמתיק אותו. אני מצטדק. לא צריך. הכל כבר נכתב, חשוף ושיכור, הכל כבר הוחלט. אני בסדר, יש לי פנקס שיעיד על כך. אני חי, העט ממשיכה לנוע.

עדיין חושב עליה, כמובן. עדיין כואב, ועדיין, כמה עגום, מתגעגע. אבל זה הפך להיות מיחוש כרוני, וככזה ניתן להדחיקו כמעט לחלוטין, לשככו על ידי מינון סמים מדוקדק ומוקפד.

וזה הרבה יותר טוב מהתמכרות, אני חושב, נראה לי, זה הרגל, היא הרגל.

וככזה היא כואבת פחות.

 

ושני חששות מקבילים, שלא יהיה לי עוד הרגל כמותה, ושיבוא הרגל גרוע ממנה.

 

*

 

יום אחד היא תעלם, וכבר לא אדע אם היא קיימת. זה לא רחוק. אני מצפה לכך, כבר לא דואג. היא אולי תשכח אותי, אבל תיזכר יום אחד, ואני לא אשכח, אבל, יום אחד, בקרוב, זה כבר לא ישנה לי.

 

ואולי אז אוכל גם להיות גאה בה, גאה בכך שאני יודע שיש לי חלק בה, שיש לי סיבות לגאווה.

 

יום אחד אגלה כי האובססיה אליה נותרה בפנקס.

מה יקרה אז?

האם קיים משהו מעבר לאובססיה, למעגלי המרדף והבריחה, או שהם הבסיס היחידי של זה? האם אוכל להתמודד עם מציאות אפורה, בה אישה מקבלת פנים, שם וחולשות?

 

*

 

וכבר כמעט בוקר, ואני בפאב הקבוע, מול תחנת הדלק, עכשיו, מוקף אנשים מרוסקים, בסוף הלילה.

חתול ענקי, כהה ומוטנטי, מהדס את דרכו לתוך כרם התימנים. במאפייה מגלגלים בייגלה. בחורות מודאגות מנסות, נואשות, לסמן לגברים שהגיעו איתן שהגיע זמן ללכת הביתה, לוותר על הניסיון, רק להפעם, להסתפק בהן.

גורל השנה כבר נכתב, חברים, אין צורך לריב, אין צורך בתנועות הידיים, ברעידת השפתיים, בשאיפות המבוהלות האלו מהסיגריות.

הכל כבר נכתב, איזו הקלה! כל מה שקורה מעכשיו זה פוסט מורטום.

 

*

 

ציפור מתעופפת על הבר של הפאב הקבוע, יוצאת מהטלפון, חסרת מטרה, כמוני.

אין אף מסיבה היום, כמה עצוב. כלומר, יש מסיבות, בכל זאת, יום שישי וכאלה, אבל הן של אנשים מאושרים, או אולי אנשים שהפנטזיה שלהם היא להיות מאושרים, וזה לא מתאים לי, לא כרגע.

ולא שאני פוסל את האושר, חלילה, אבל ברור שאיני מוכן או רוצה להתחייב עליו כרגש קבוע. כי הפירוש של אושר קבוע הוא מציאות דהויה, נטולת פסגות גבוהות או ערוצים עמוקים ונסתרים, רמה שטוחה, משעממת.

 

*

 

מסתבר שרצוי שאהפוך לאדם יותר סוציאלי, עם יותר חברים, יותר שיחות חולין, יותר עניינים מתמשכים. מה לעשות, איני בנוי כך.

המקום והזמן היחידים בהם ממש השתייכתי לחבר'ה היה בצבא, וזה היה קשר שנבנה לצורך מטרה, כדי שנוכל להרוג ולהיהרג יחד. אז חשבתי שזה טוב.

 

כבר איני מכונת מלחמה, וטוב שכך, ואפילו תחושת החוסר של משקל הנשק התלוי מהכתף, הפחד שאולי איבדתי אותו, אולי נשארתי בלעדיו, ללא הגנה, כבר דהתה. אבל אני עדיין יודע שיכולתי להרוג, או, להבדיל, להיהרג, אני עדיין מספר לעצמי לפני השינה דמויות מוכנות לקרב. יש רוח רפאים המלווה את יוצאי חיל הרגלים, והיא מסתובבת אפילו בתל אביב, אפילו באלנבי. לעיתים היא מטרידה קורבנות.

 

*

 

הצד השני של רחוב אלנבי, בפאב של הצעירים, כמו אתמול, כמו כמעט כל יום בחודשים האחרונים, בן בית אבל עדיין זר. יום שישי בלילה, פקק תנועה ענק, והמדרכה שמולי עמוסה במבלים של סוף שבוע, ילדים שעסוקים בפעולות ראשוניות של אנשים חסרי ניסיון, בזבזנים, לא יעילים, תמימים.

אין כאן נשים, רק בחורות, אין כאן גברים, רק ילדים מזדקנים. מה שמוזר הוא לדעת שאני יכול על כולם. שכולם, שכולן, קטנות עלי. הביטחון העצמי החדש הזה, שנובע מכך שכבר הייתי שם, עברתי את כל זה, והתמימות שלי ניתנת לשליטה, היא תלויה בכמות האלכוהול שאני שותה, הביטחון העצמי החדש הזה, הניסיון, הוא זה שמאפשר לי להסתפק, להמעיט בערכם של הביזיונות, של הפסגות, של העמקים, של הפחדים, של הרגשות…

 

[הכתיבה מטושטשת. אי אפשר לקרוא את זה]

 

ועכשיו כבר כמעט ולא נשאר לי מוח. יותר מדי בירות, יותר מדי נשים, יותר מדי דיבור.

זו הכוס האחרונה, אני מתחייב בפני עצמי, מודע למגבלות ההבטחה הזו.

לא יודע מה רוצה

לא יודע מה צריך

לא יודע כלום

ואולי טוב שכך

כי גם אותה כבר לא

יודע

 

*

 

הרחוב הוא המקום השלו האחרון שנותר לי, הספסל הוא הפינה האחרונה בה אני מרגיש בטוח, הצפייה באנשים העוברים, בחיים הממשיכים להתנהל, בקצב המתגלגל שלהם, היא הנחמה העיקרית. כלום לא גדול מדי, הכל טריוויאלי.

החברים שלי מתבוננים בי בזלזול, אך גם בהבנה, כמו על נכה. ואולי זה אני שמסתכל עליהם כך. ההתחסדות הזו, מצדם ומצדי, מגוחכת משהו. הם יושבים עכשיו בחוץ, מלהטטים בכדורי אמירות פוליטיות כאילו, מעשיות כאילו, שורפים זמן. אני כאן, ליד השולחן הפינתי, שורף את הדפים האחרונים בפנקס, כותב דו"ח.

הפער ביני לבינם, ביני לבין המציאות, נדמה כבלתי אפשרי לגישור. אבל, עוד מעט, אוכל להפסיק לכתוב, ואולי אז (תקווה קלושה) הכל יראה מוזר פחות.

 

אני מוותר עליה, כמה עצוב.

 

זורק את עצמי לתוך קירות לבנים, רץ, לא עוצר, מחכה לרגע המכה, לכאב החד שינער אותי. למות או לשבור את הקיר, איזו שאיפה נשגבת, איזו מטרה נעלה, לשבור ולא ללכת מסביב, חלילה, כי השבירה מהותית הרבה יותר מעצם המעבר, הכאב הוא משהו שנשאר אתך, הנחמה היא שקר, היא זמנית.

 

אלנבי ממשיך להתנהל, שם בחוץ, במהלכים הצפויים שלו. רחוב קולניאליסטי, רחב מספיק כדי שהכרכרות והאוטומובילים יוכלו לעבור בו תוך שמירה על פאסון, תשתית רעועה שהונחה על חול, מראית עין של קוסמופוליטיות.

אין ספק, גם המדינה הזו היא תוכנית יפה, רומנטית, שמתישהו התחילה להסריח. ככה זה עם רומנטיקה, היא קצרת מועד, היא זמנית. אחרי שהיא מתפוגגת נשארים רק זיכרונות חמוצים.

לכן אני מפחד. הורגלתי לאכזבות, לאושר קצר מועד, זמני והזוי. הדבר היציב היחידי הוא השולחן הזה, הפנקס הזה. כל היתר זמני.

 

*

 

שעון החורף מחליף הלילה את שאון הקיץ.

המשפט נשמע טוב, אבל אין מאחוריו כלום, ודאי שלא רגש אמיתי. אני אומר דברים כי הם נשמעים טוב, אני עושה דברים כי הם נראים טוב, גם אני עבד לאסטטיקה.

 

*

 

אני שוב רוצה אישה, וזה מחליש אותי, הופך את השריון לחדיר יותר. הפגיעות הזו, הנובעת מזה שאני רוצה, אין פה שום דבר להתגאות בו.

אלנבי, אוטובוסים דו מפרקיים, פרסומות ענק, חולפים מהצד השני של החלון מבודד הרעש. ניידות משטרה, אורות מהבהבים של אמבולנס. אלה החיים האמיתיים, שם, מצדו האחר של החלון. מה שקורה כאן זה רק ניסיונות עילגים לייצר דרמות בעלות סוף ידוע מראש.

אני רוצה בחורה שאיננה היא, שעדיין אין לי הגדרה בשבילה, אישה בעלת קול סדוק ומותניים צרים, שונה מכל זה, אחרת. אבל במקום לעשות עם זה משהו אשתה עוד בירה, ואתנחם בטשטוש, בכך שכולם רוצים, בכך שכולם יתאכזבו.

וכולם ימותו, בל נשכח את זה.

 

*

 

אמבולנסים תמיד מוקדשים למישהו. זה כתוב על הדלת שלהם, זו הוכחה לכך שהסבל מנציח את עצמו, דרך מנגנונים שתפקידם לשמר אותו, להתענג עליו. אני לא רוצה שדבר יוקדש לי כשאמות. הייתי רוצה להתנדף, לא להשאיר זכר. הייתי רוצה להישכח במהירות האפשרית, להיוותר דמות אגבית, הערת שוליים, משהו שהיה, עבר ונגמר.

 

*

 

בלילות האחרונים יש לי חלומות מוזרים. סוף העולם, סבתא שלי אוכלת מיונז מתוך שקיות ניילון שתלויות על הקיר, צנצנות דבש שבתוכו צפות תולעים.

ערב יום כיפור, שותה בירה לפני שיסגרו את הפאב הקבוע.

ושוב גיליתי שבימים האחרונים הייתי דמות בסיפור של מישהו אחר, של הבחורה הלא מוגדרת, שההתאהבות בה התפוגגה, וקצת מתעייף מזה, למען האמת.

צהריים לוהטים, שמיים לבנים, אנשים חוזרים מהשוק נושאים פרחים ועיתונים, העיר מרדימה עצמה, כמו לפני ניתוח. את יום הכיפורים שלפני שנתיים ביליתי איתה. צמנו בצוותא, ישנתי על מזרון בחדר השני, שהיה מלא בבגדים ובמשחקים, ובבוקר היא אמרה לי שאני ישן יפה.

בלילה עישנתי ג'וינט, וקראתי בסידור שנתנה לי אימא שלה. הרגשתי כחוטא, מתענג על הקרבה אליה.

עכשיו אני כאן, באלנבי, חוטא מוסמך אך נטול רגשות אשמה, מתענג על המרחק ממנה.

כן, למרות שבשנתיים הללו רק צברתי חטאים והמעטתי בסליחות, הצורך במחילה ירד. אפילו עם החטא הקדמון של עובדת היותי כבר כמעט והשלמתי. עובדת היותי ועובדת רצותי, בל נשכח אותה.

הצום מתקרב, לא שלי, השנה, לא בכדי.

בשנה הבאה אהיה, כפי שכבר אמר דניס רודמן, רע כמו שמתחשק לי.

 

*

 

ואפילו קניתי כבר פנקס חדש, בחנות מכשירי כתיבה שלא נסגרה עדיין, כחול גם הוא אך דק יותר, כי נמאס לי מכיסים כבדים.

אני מוכן. עוד מעט נגמר.

וגם, מנסה לכתוב מול נוף חדש, מורד רחוב הנביאים, מנסה לשכנע את עצמי שבשביל זה ירדתי עד לכאן, בשביל הנוף, בשביל שייק הויסקי והגלידה, ולא בכדי לעבור ליד איפה שאני משער שהיא גרה, לנסות להיפרד, לסלוח, לה ולי.

מנסה, לא בהכרח מצליח, מסתפק בכך שאני אכן שותה, וטעים, ואכן כותב, ודפים מתמלאים.

עוד מעט נגמר, אין מה לדאוג, ואז אוכל, בכיסים קלים, לנוח מחשבון הנפש.

 

*

 

ועוד קצת, כי נשאר עוד דף ריק, והפאב הקבוע, מקום חתרני אך לא רדיקלי שכמותו, פתוח גם כעת.

 

מה זה הטקסט הזה?

פנקס אחד מתוך רבים, מתחילת החופש הגדול ועד יום כיפור, ניסיון לזכות למחילה מעצמי, בלי לשים זין.

יומן אבדון ופרידה.

שרדתי את זה.

השנה הבאה משתרעת לפני, מוכנה לכל.

כל הנדרים הותרו.

בואו נשים, בוא אלכוהול, בואי מוזיקה, תמיד יהיה לנו את אלנבי.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נדב  On 18/07/2003 at 7:18 pm

    מאחל לך שלא תרגיש מבוכה גדולה מדי אם בעתיד כלשהו תחזור ותקרא את התשפוכת הזאת של רחמים עצמיים, שחצנות, אגוצנטריות, בכיינות, עילגות ופוזה בלי סוף. ("עושה" קוק, ישן על מקרר, כוסון, שורץ באלנבי – הייתכן דפוק וזרוק יותר מגניב ממך?)
    והמלצה: תציץ ב'תוספת לדכדוך הכללי' של השכן, שוקי גלילי, אולי תקבל קצת פרופורציות (ואם לא, לפחות תיחשף לאפשרות לכתוב פוסט קצר ולעניין, שלא ממחזר את עצמו עד מוות בחמישה המשכים.)

  • יואלי  On 18/07/2003 at 8:06 pm

    מישהו הכריח אותך לקרוא?

  • גאיה  On 18/07/2003 at 9:10 pm

    במחשבה שנייה החלטתי לחבק אותך.

  • יערה  On 18/07/2003 at 11:23 pm

    הוא אולי עילג, והאמת – לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר,
    א-ב-ל הוא סחט ממר יואלי תגובה, דבר שאפאחד מאיתנו לא הצליח לעשות לפניו…

  • נדב  On 18/07/2003 at 11:56 pm

    לא אני האדון העילג – אני אולי רשע – אלא מר יואלי, ולו אני מציע – הפעם בלי שמץ רשעות – אחרי שיגמור להתרגז עלי, לקרוא בעין ביקורתית את הניסוחים שלו ואת מה שעולה מהם. לא הזיק לאף אחד.

  • מיכל  On 19/07/2003 at 2:22 pm

    לכתוב פחות, אחר כך. אולי הביקורת הנ"ל קצת חסרת רחמים, אבל אי אפשר לא להיזכר במשהו שצוטט ברשימות של כותב אחר כאן: יותר מדי אנשים כותבים ולא קוראים. מה לעשות, הטקסט הזה נראה כך. ולא, בוקובסקי זה לא מספיק כהשכלה – בינתיים הוא רק מניב לנו יותר מדי בוקובסקי-לעניים.

  • עירית  On 20/07/2003 at 11:04 am

    מה איתם, חמוד?
    במשך דפים על גבי דפים שפכת מה ששפכת. לא מתווכחת על הניסוחים והאיכות, קטונתי, אבל בנאדם – האם קיימים בני – אדם נוספים בעולמך? יש שם מישהו חוץ ממך?
    אולי צריך קודם כל גם הרבה להקשיב.

  • עירית  On 20/07/2003 at 11:05 am

    ודרך אגב,
    "הרזה"
    ועוד מיני כינויים חפצים-לייק זה לא ממש לאן שאני חותרת. להפך.

  • יואלי  On 20/07/2003 at 1:47 pm

    שרובן, כמובן, מנסות לשכנע שככה זה לא טוב, שעדיף אחרת. אני מודה, בכתיבת הטקסט הזה, ובמיוחד בפרסומו, ידעתי שאני מסתכן בהתפלשות במי שוליים. חשבתי, ואני עדיין חושב (למרות הביקורת שמראה אחרת( שיש לו ערך מסויים.
    ניסיתי, גם בצורה בה הכנתי, הפצתי ופרסמתי את הספרון, וגם במהלך הפרסום שלו בבמה הזו, ליצור הקשר כלשהו בין פנקס ויומן פרטי, לטקסט ציבורי, לעבודת יד שמנסה לחקות עבודה מכנית וכו' וכו'. אין ספק, פורמט הפרסום הזה הוא המוזר מכולם. כאן זה עולם הפוסטים. צריך להיות מבריק וחדשני.
    אני אנסה, בלי להבטיח כלום.

  • מיכל  On 20/07/2003 at 3:49 pm

    פוסט צריך להיות מבריק וחדשני? בכך אתה עושה רדוקציה לביקורות, וחיים קלים לעצמך. לא זה מה שנאמר, ולפחות הביקורת שלי נכתבה בעיקר במחשבה שהטקסט שלך כרוך ונמכר כספר.
    לא: מבריק זה לא בהכרח שטחי, וארוך הוא לאו דווקא איכותי, ומבט לפופיק אינו בהכרח מעמיק. טקסט לא "צריך להיות" כלום חוץ מטוב. רצוי גם מעניין. ואם אפשר, שיהיה לו מה לומר. מי אמר שזה קל?
    אבל אם חשדתי שמאחורי הפוזה והנימה המתפנקת הלא נעימה מסתתר כישרון, בא הביקור במוסיאון והוכיח שאכן כן – יש תקווה!

  • חבורה של ממורמרים  On 23/07/2003 at 8:38 am

    מדובר בטקסט מצויין, לא פחות.
    לא שאורי שתיין, בליין, מגניב ומעודכן אבל מה רע בכך לו היה? אני מכירה אנשים שמתנהלים כך שנים והם לא פחות מתוחכמים, מעניינים, מורכבים ובעיקר מוכשרים
    אורי אתה כותב מעולה, מרגש, לאיברים הפנימיים, למקומות שלאחד האדם קשה להבין ולראיה…
    תמשיך כך וזכור מה אמר ויילד
    'בדרך כלל אני אומר מה שאני חושב באמת. שגיאה גדולה היא בימינו, כי רבה הסכנה שלא יבינוך'.

  • אני  On 19/10/2003 at 2:47 am

    כמו גירסה שנייה ל"הוא". אולי המשך. זהה, בסך הכל, אבל הכתיבה בגוף ראשון בהכרח מגבירה את ההזדהות.
    אין ספק שהניסוחים נפלאים, ברובם, חדים ועם זאת לעולם לא מתחכמים. טפיחה או שתיים על השכם – בהחלט במקום.
    התכנים נוטים לשעמם, מגניבוּת תל-אביבית בנאלית. אולי יש משהו מעבר לכך. לאו דווקא מעבר לעצמך או לדמויות החוזרות ונשנות, אלא מעבר לסגנון החיים. משהו באמת אחר, ששווה נקודת מפנה בכתיבה. אבל זה רק רעיון.

    מעריכה.

%d בלוגרים אהבו את זה: