כן, השוליים. אני לרוב מוצא עצמי בהם. משתדל לא להודות שאני נלחם על הכרה, משתוקק אליה.
הכרה במה? בכך שאני מוכשר? מעניין? נחשק?
עגום. פגיע. לא אני.
המודל הקפיטליסיטי מציע המרה של התהיות הללו. יש כסף, אין כסף. האם אתה מצליח למכור? ואני, בינתיים, לא. זה אחד מהחסרונות של השוליים. עני שם, ועוני כבר מזמן אינו סקסי.
לא נוח לי עם מחמאות. שונא טפיחות על השכם. מתעב מכירה עצמית. משתדל לשמור את התווך ביני לבין העולם נקי ככל האפשר ממניפולציות. מתנצל יותר מדי. מנסה לעשות לאנשים טוב.
וקצת הולך לאיבוד בגלל זה, לפעמים, משחק יותר מדי פעמים כדמות משנה בסרטים של אנשים אחרים.
נלחם על ההכרה שלי בעצמי, בכך שפעילויות השוליים האלה שאני עוסק בהן, הכתיבה, האובססיה לאופניים, בגדי העור, המסיבות, השתייה, האהבה, אכן ראויות להכרה.
מסתפק ברגעי בהירות חטופים, בתחושות הישג זמניות. ההרגלים שלי נותנים לי את זה, וגם סקס טוב, וגם אוכל, לפעמים, ואפילו להזיע. ובעיקר המקומות האלה, בהם אני מביט על דברים שעשיתי ועושה, ומרגיש גאווה על שהם שלי, על שאני זה שעשה אותם.
אישוליים שכזה, מסתבר, ומשלים עם זה.
(אבל הספר הבא שלי יהיה רב מכר, עוד תראו)
-
תגובות אחרונות
תגובות
כמו קצף של עוגה, השוליים מתערבלים לאיטם אל המרכז. סחף הכרחי, כך שהשוליות היא מצב זמני, אלא אם אתה משקיע אנרגיה כדי לחתור הצידה.
ובמאמר מוסגר: מסיבות ובגדי עור זה שוליים או רק שול?
בשורה התחתונה, כולנו הערות שוליים
אתה כל כך נדוש בעצם. מעורר סימפטיה אולי, אבל נדוש. כמו איזה ילד דביל שנלחם באמא שלו על תשומת לב. קראתי גם את שני הקטעים הקודמים שלך. אתה כלוא בתדמית בוקובסקית שכזאת, וזה באמת נשמע כמו כלא נוראי. המלצה: תמכור את המקרר שעליו אתה ישן ותקנה מיטה. תראה איזה חן יש בבורגנות וזה גם נוח יותר.
המילה "שוליים" מניחה את קיומו של איזה אמצע שולט ומחייב. כיוון שהכל יחסי ומעגלי, אתה שוליים יחסית למה שאתה רואה כעולמך. כיוון שאתה מצטייר כדמות בעלת עומק רגשי ועולם פנימי עשיר, אני לא רואה היכן אתה חסר? דמויות תלת מימדיות אכן עלולות להיתקל במחסומים רבים יותר, זה סוג מחיר שאנחנו משלמים… אבל משלמים אותו ברצון. מיותר לייצר שאיכות אמיתית אינה קשורה למדדים שאתה מציג לעצמך, שופט קצת בחומרה אם יותר לי לציין.
מה שנותן לך תחושת סיפוק אמיתית קשורה רק בך.