חלק שני ומכתב ראשון

מכתב עיתונות

 

אני מצרף כאן עותק לספרון שייצרתי, מעין נובלה, יומן שתיית קיץ, תיעוד של מרדף חסר סיכוי ומטרה, נטול קתרזיס. לטעמי הוא בעל ערך.
הוצאתי אותו ב 180 עותקים ממוספרים, בצילום מסמכים וכריכה בעבודת יד. זאת עבודה קשה, עשיית ספרים, אגב. מחירו הוא 25 שקלים, המתחלקים כדלקמן: 10 ₪ – עלות הייצור, 10 ₪ – עבור העבודה ו 5 ₪ – למי שמוכר או למען הקהילה. יש לי חבר שטוען שהפעולות שלי יותר רומנטיות מהמחשבות. אולי הוא צודק.
הספרון נמכר בינתיים ב “תולעת ספרים”, כיכר רבין, ב “סלון מזל”, מונטיפיורי 30, וב “מנזר”, אלנבי 60, שם גם מקבלים כוס בירה חינם עם הרכישה.
אני מנסה להתייחס לספרון הזה כאל התחלה של משהו, אולי הוצאה מחתרתית שתוציא טקסטים נוספים בצורה הזו, ולכן הענקתי למיני אופרציה את הכותרת “קול הרעם”. השתמשתי כבר בכותרת הזו לצורך ליין מסיבות הארדקור חינם שארגנתי פעם. במוזיקת שוליים קיצונית שיטת הייצור והמכירה היא דומה לזו שאני חפץ לישם על טקסטים קיצוניים.
שיווק תמיד היה הצד החלש שלי. את ספרי הקודם פרסמתי באמצעות תליית העטיפות על דלתות שירותים ברחבי העיר. הפעם אני מסתפק בפלאיירים (צרפתי אחד לדוגמה). אני מקווה לטוב.

אני בן 32, מלמד קצת בתיכון תלמה ילין ועובד על ספר חדש, רומן, הפעם. בעבר ריכזתי מגמת קולנוע בתיכון לאומנויות בירושלים, פרסמתי ספר – “הוא”, בהוצאת “גוונים”, ובכלל, עשיתי כל מיני דברים.

בתודה
אורי יואלי
[X=nextPage=X]

והחלק השני (מתוך ארבעה או חמישה, אני חושש)

 

קיץ יורד על העיר, עדיין לא מעיק עד גועל נפש אבל כבר נוכח ורובץ, הופך את הנשימה לעול.
מחוספס בתוך המוח, אלכוהול, קפאין, THC, שרידי כימיקלים, יום שבת בערב, ומחר מתחיל שבוע חדש של חופש גדול.
מתמוטט אצל הבחורה הרזה בסוף כל לילה. משום מה היא מקבלת אותי שיכור, לא שואלת מספיק שאלות. יש לי תירוץ. אני מנסה להפוך את הלילה ליום, ככה זה שחם.
ובינתיים הכל קורה, המון עניינים.
דאגות פרנסה. אין כסף, ואז, שכבר נראה שרק זו הבעיה, ושאם היא תיפתר הכל יהיה בסדר, פתאום יש כסף, אבל שום דבר לא משתנה.

*

האם לא חשוך מדי בכדי לכתוב?
לאו דווקא, אם אין מצפים להבין את הכל, ומסתפקים ברעיון, אם אין מתעכבים על כיצד הדברים נראים ומתרכזים ברושם הכללי.
כבר מזמן התבאר לי כי לכתוב ולקרוא הן שתי מלאכות שונות בתכלית. איני בטוח איזו מהן נעלה יותר, ואיני יודע אם בורכתי במי מהמידות הללו.
אני מצטנע, כמובן, נוהל ידוע אצלי, המחפה על יוהרה סמויה. האם זה כשלעצמו הוא חטא?
חשוך. יש בזה חופש מסוים.
איני יכול לקרוא את שכתבתי, כך שכל מילה חדשה משוחררת משקדמו לה.
לא אתקשר אליה הלילה. יש עבודה לעשות.

*

יש לי מונולוג לוחמני, שהתגבש אחרי לילה של שתייה מוצלחת, כזאת שמניבה החלטות.

הגיע הזמן לניתוק, צמצום, התכנסות ואז עשייה.
הגיע הזמן להשגת מטרות פשוטות, כאלה שאני יכול לעמוד בהן בעצמי.
הגיע הזמן להתנהלות על מי מנוחות, רצופה בשיאים מתונים, כאלה שהנפילה מהם לא כואבת מדי.
הגיע הזמן לתהליך פרטי, שאינו סוד, אך גם אין כל סיבה להניף אותו על קצה התורן.
שיזדיינו כולם, כל מי שיש לו משהו להגיד. זה הזמן שלי עכשיו.

*

לתת לאלכוהול להכות
עוד פעם, כל כך מוכר ובכל זאת חדש,
לתת לו לתפוס אותך בסרעפת, בקרום ההבדלה,
בין טוב לרע –

*

האם כבר הוצאתי עצמי לחלוטין מן הכלל, או שמא נותרו עוד מספר רקמות מדולדלות, חולות, המחברות ביני לבין המציאות?
לא מעליה, חלילה, אך במקום אחר, המאפשר, אולי, בדוחק, פרספקטיבה מסוימת.
מימד רביעי, אולי, לא, מסובך מדי. התשובה פשוטה יותר. זו בסך הכל עמדת התייר.
הנה, אין כאן תובנות חדשות אלא חזרה על דימוי נושן, תייר, שעובד, במפתיע.

אני תייר מאחר ושפת אימי אינה מובנת, ומכיוון שהרצונות שלי מאנשים הם רגעיים, וישכחו מחר.
אני תייר בעיני עצמי, המסתפק בצפייה, או בכל היותר במעורבות חלקית.
אני לא רוצה יותר.
המציאות דוקרת מספיק גם ככה.
בועות מספקות אותי,
סודות משותפים,
ארצות מולדת בדויות.

*

אז מי יש לנו כאן, היום, בפאב הקבוע?
אשה תות
אשה מס. 1
אשת יומולדת
אשה בהסתוות
וכולן מוגדרות על ידי הגופיות אותן הן לובשות, כי קיץ עכשיו, וחם.
נשים. מוזר, אבל כעת, בביצים מרוקנות, קצת אחרי זיון טוב, אני יכול להרשות לעצמי ניתוק אמיתי מהרצון אליהן
כיף להזדיין, אני נזכר בזה כל פעם מחדש, וכיף במיוחד להזדיין עם הבחורה הרזה. אולי נתחתן?
ומובן שבמקביל בועטת בקרביים התשוקה הבלתי ממומשת, הסוד הגלוי שלי, היא.
אם הייתה יודעת שהזדיינתי עכשיו, האם הייתה מקנאת? האם הקנאה הזו הייתה מרגיעה אותי?

צריך להזכיר לעצמי ששיחקתי אותה.
צריך להאמין בכך שטוב לי.
ואולי לא צריך כלום.
אני חי, לא?
זה מספיק.

*

סקא, רגאיי, קצב שבור, איטי במקצת, אבל עדיין זורם.
האם אפשר לכתוב מוזיקה?
החדר הפנימי בפאב של הצעירים, חלון בעל קשת מעוגלת דרכו ניתן לצפות על המתרחש בחלל הממוזג היטב. ניתן לראות את המוזיקה, ניתן לראות הורמונים, ניתן לראות תשוקות, ניתן לראות שאיפות התרסקות.
זה מה שמאחד בין אנשי הלילה. התשוקה אל הכאוס, ההנאה מהמרדף כישות עצמאית.
גם אני חלק מהמשחק הזה, אם ארצה ואם לא.
גם אני דמות, עוגן בעבור האחרים. אומנם נטול שיוך מוחלט לסצנה, אך בכל זאת חלק מחיי הלילה של העיר הזו. דמות פתטית מעט, אך מעניינת. עבורם אני הכותב.

The good old days- אפשר לייחס את הביטוי הזה כמעט לכל תקופה.
יום אחד גם הימים המבלבלים הללו, בהם הכל עוצר, יהיו הימים הישנים, בהם הכל היה טוב.

*

לא מצליח לכתוב.
עצלנות? חרדת ביצוע? אין לדעת, אך בכל מקרה – מילים אלה, התחליף העלוב לכתיבה, הן הראשונות שאני רושם היום, יום שהיה יכול להיות יום כתיבה.
התסכול הנובע מכך, הדברים שאני שומט בעקבותיו, המלכודת הנבנית אט אט, מלכודת חוסר העשייה.
הכל טוב, כאילו, כלומר, למראית עין. יש לי בחורה רזה שמזדיינת טוב, יש לי עבודה טובה ממנה אני בחופש טוב, ואני אמור להיות מאושר, אלא שהדברים, מסתבר, אינם פשוטים כל כך.
אני מוכן להתפשר על רגעים בודדים של אושר. כבר הרגלתי את עצמי לכך. אבל פתאום זה לא מספיק.

*

טוב, אז מה היה לנו, בסוף יום?
תפישה מבולבלת של המציאות. בלגן בראש.
אחרי מסיבה. שרידי קצב עדיין דופקים ברקות. אתיופים שיכורים מסתבכים זה עם זה, מנסים להיות פאקן ניגרס לזמן קצוב, זמן השיכרות.
הפאב הקבוע, עוד אחת לקינוח הדם.

צריך לכתוב כדי להישאר שפוי, צריך למצוא את הסיפור, ללכת איתו.

*

מה יהיה איתי? מסובך בתוך כללים שאפילו אני לא מצליח להבין,
והכל מכוער כל כך.
זה הקיץ הזה, אין ספק,
זה הסתיו, עם הענן,
זה הקיץ, עם הטמטום,
עוטף אותי, גורם לי לתפקד כמו אמבה, רק להיות, לא לרצות.
להיט שכמוני, בחורה התחילה איתי היום, מי היה מאמין, קראה לי יפיוף, הגדרה חיצונית שלא מסתדרת עם הצורה בה אני רואה את עצמי.
יפיוף?
האם עצם ההגדרה ככזה ל�
 מחסלת את מקורות התסביך?
מסתבר שלא. חבל שכך.

*

נערות יפות, איתן אני מחליף מבטים. יכולתי, אם רק הייתי רוצה. יכולתי? האם אני בטוח בכך? מה פתאום, אבל בכל זאת. הן מזהות אותי במבט. אני קולע לדימוי מסויים, עבורן, למרות שהדימוי הזה כלל לא מספק אותי.
נערות יפות, הייתי רוצה לזיין את כולן, לחדור אליהן, לראות אותן נאנקות.
וגם נשים, אם כי זה כבר יותר מאיים.
אבל אני מוותר על הכל,
רוצה חנינה,
זכויות ביקורים, משהו.

*

השולחן הקבוע בבית הקפה הקבוע הצופה אל פינת הרחוב הקבועה, האספרסו הקבוע, כוס הלימונדה לידו, כרגיל.
מנסה להיות יותר צופה מאשר משתתף בהתרחשות הרגילה הזו, הלעולם לא קבועה.
השינויים קטנים אך משמעותיים. אני אינני אנתרופולוג, חלילה, אלא חובב הרגלים.

ימים מוזרים, של מסך עשן, של קהות. היופי, הכאב והסוטול חולפים דרכי, כאילו בלי להשאיר עקבות, כמו שטפונות בערוץ עמוק. גם אני מידבר.

*

שוב אני שיכור. איזו תחושה נעימה, ביתית. עוד קצת, וכבר לא אוכל יותר, ואז מה?
בטח אתפוצץ, חתיכות מעיים, פיסות מוח שיתפזרו לכל עבר, ישאירו כתמים.
זה מה שאשאיר בסוף, אחרי שכל הכוונות הטובות יהפכו לאבק,
כתמים.
כואב לי, אני מתגעגע, לעולם היא לא תהיה שלי,
תזכיר לעצמך את המנטרה:
לעולם היא לא תהיה שלי.
כתוב את זה מאה פעם
זה לא יעזור, אבל לפחות
תישאר עדות לכך ש
היא אף פעם לא תהיה שלי.

*

פוזה בפוזה, זה זמן העימות. הכל זקור, מוכן לפעולה, כמו לפני מסדר, מראית עין של שלמות. וכמו במסדר, הכל רק כאילו. הרבה פחות מיצי גוף יוחלפו בסוף הלילה מאלה שהוצהר על חילופם, והמימוש תמיד יהיה זוהר פחות מהפנטזיה, ובודאי גם יצטלם פחות טוב.
והנה, הפתעה, רגעי הסיפוק הם אלה שמצטלמים הכי פחות טוב, הם במבט, הם בצמרמורת.
מקסימום. במקרה הטוב.
נערות יפות. אני לא רוצה אותן, לא כרגע, אולי מחר.

כל הגיוון הזה של היופי הנשי מצומצם סך הכל למנעד זעיר. צוואר ארוך, ישבן מהודק, הבעה המוכנה לכל, הרבה בכל זאת, אבל פחות גיוון מאשר זה שבין פינצ’ר ורוטוויילר, נניח.
ועדיין, זה משנה,
ואף אחת לא מתאימה לי,
לא כרגע.
קורבן אהבה שכמוני
נואש
לא מסתפק בפחות.

*

ובכן, הלילה מרסק את עצמו, מתקפל למסגרות הידועות הללו, מי יישן עם מי, מה יקרה הלאה, מחר, כשזה יתפוגג.
ומה זה?
עדיין לא הצלחתי לבודד, לסנתז,
לרכך
את זה
זה
מתוך כל הגועל נפש.
מה זה זה?
היא?
הכמעט מוות שלי, לפני עשר שנים בדיוק?
לעת עתה אסתפק בתנועה, בכך שהנוסטלגיה נוטלת את העוקץ מהזכרונות.
ההחמצות. אלוהי, הצל אותי מההחמצות.

סוף הלילה, והפנקס נשלף בפעם האחרונה להיום, אור הלוגן, תשוקות חבויות, תוהו ובוהו ארוז בעטיפה נעימה לשיווק.
אלנבי, 4 בבוקר, ומחר תשעה באב.
אני בן עשר.
יומולדת שמח.

*

לילה חדש, ולא החלטתי עדיין.
האם להשתכר עד כלות, לתת לזה לקרות, או לעצור.
בחירה מובנת מאליה (האומנם?),
ברגע שנשאלה השאלה
התשובה כבר ניתנה
האלכוהול ימלא את
כל הריק הזה
בנוסטלגיה.
בזיכרון מוות
זה תמיד לוקח.

*

מה אני כותב?
מונולוג?
גוף ראשון?
הרצאה, או סיפור? מה שחסר זה פרטים, כרגיל אצלי.
או נראטיב, או רצון להסביר משהו.

*

פתרון אפשרי אחד, להתמודדות עם ה: “מצב”, עם כל הבלגן המכוער שקורה שם בחוץ. למשל, לוותר על תעודת הזהות, ולהסתפק בכרטיס תושב. להזדהות עם המקום שבו אני חי ולא עם המסגרת הגדולה, החולה, שמקיפה אותו.
בוחן כל מיני דרכים להתמודד עם “זה”, עם להיות דור ביניים, עם המציאות.

אז, בסיכומו של דבר, מה העניין פה? שהבריחה מהמציאות אינה אפשרית, מאחר ואין לאן לברוח, ואפילו העולם הדמיוני, האובססיבי, חולה באותן מחלות. הפנטזיות מורכבות משברים של מציאות, בסך הכל תוצר לוואי של אינטרסים שמזמן כבר אינם רלוונטיים.
כן, אולי אכתוב מחדש את אותה הרצאה שנשאתי בתיכון בירושלים, לפני כמה שנים, על אהבה סמים וקניונים, ואליה אוסיף, בסוגריים מרובעים, את כל הערותי על הסתירות הבלתי נמנעות ביני לבין הפסאדה.
כך אנסה לנכס לעצמי מהפכנות מסוימת, תחומה היטב.
אהבה, קניונים וסמים. מה שמחבר ביניהם זה תחושת התסכול. לעולם לא אצליח לעמוד בציפיות, לעולם. אני לא נאהב מספיק, לא עשיר מספיק, וכרגע, למרות כל הבירה, אני לא מסטול מספיק (ולא מבין, מה העניין פה? ממה אני בורח? פטפוט של שיכורים). תמורת התסכול התמידי אקבל תחושת שייכות למועדון של מתוסכלים, כאלה שיודעים לפחות למה הם שואפים, למרות שברור שאין שום סיכוי שישיגו את מטרתם. האם אני מוכן לקבל את תנאי העסקה?
האם חוסר השייכות, או אולי זה חוסר ההשתייכות, אכן מפריע לי כל כך?
אולי לא, אך זה בהחלט מה שמפריד אותי מהנורמה. אני הוא הבלתי מזוהה, הזר, נעים מאוד. אני איני שייך. אני מנסה להיות לא מתוסכל מכך.

(ידוע צפוי נאמר כבר שחוק)

כמו הכל, אגב. גם לקאוגירלס יש את הבלוז, ובוודאי שלרווקים תל אביביים מעופשים כמוני.
ועדיין, איני מתגעגע לנאיביות. לא בחרתי לוותר עליה, אך אני שלם עם הוויתור הזה.

אבל מה, לא הייתי מתנגד לטיפת אמת (כמו לכוס מים צוננים), לא הייתי מתנגד בכלל.

*

ואולי שיטוטים אקראיים, בדיקות

*

ובכן, המוח חסר כל מוסרות כעת, הגבולות מדוכאים בשם תנועת השחרור של האלכוהול. עבר, הווה, עתיד, פנטזיה, מציאות, סיוט, אלו המימדים שמתאחדים כעת. שעת חסד. חסר רק אור מכוון, בוהק, פתאומי, שיקפיא א
ת הרגע, על כל התשוקות העצורות שמסתתרות בו. בחורה יפה ואני, משני עברי הבר, מחליפים מבטים, היא שותה, אני כותב.
אני רוצה אותה, היא רוצה אותי, אבל זה לא אפשרי, לא כרגע. שקר נעים, מנחם. אם תתקרב לכאן, כמו שעשתה כרגע, אאבד את עצמי, אהיה שלה.

ואחרי שהיא הולכת אני יותר בתוך הפוזה מאשר בתוך הכתיבה. זה בסדר, מאחר וגם הכתיבה וגם הפוזה הן ניסיון לחקוק שם על מים, לדחוף עגלה בעלייה. סיזיפוס, בן זונה שכמותך, איך לקחת את כל התהילה, איך מנעת ממני להיות יחיד, ומיוחד, וחד פעמי, ואשם, בתוך כל המישמש הזה, של לרצות, של להרגיש אשמה על זה שאני רוצה.
מבחן לא פשוט, גבריות בעידן של אשמה קולקטיבית.
הו סיזיפוס סיזיפוס, לו אתה ראית, חלוץ אחד, בודד, מארץ ישראל!

*

אני מנסה לסכם את השבועיים האחרונים, זמן של שתייה כבדה, זמן של ניתוק מאחריות ומסדר יום, ומגלה שאני מפוחד ומתגעגע ל, ומ, חידוש הקשר עם המציאות, מלבישת כובע בעל האחריות.
צריך להפסיק לשתות, להמשיך להיות בטוח גם כשאין לי מושג. לאמץ דמות.
פגישת מורים ראשונה מחר, חודש לפני החזרה ללימודים. אתה מתבקש להכין את השריון.

שנה מוזרה עומדת בפתח, שנה של הישרדות, של שוויון נפש לסבל. אסור לשכוח אותו, את הסבל, אבל צריך לדעת להשאיר אותו בחוץ. הוא פסול, לא לדיון, לא לעדות, אלא לחוויה.
אסור לסבול.
ולכן, ובדיוק להיפך, דווקא, לא גרוב, ניסיון לברוח מהמציאות, ליצור אווירה נינוחה, מעושה, כאילו כולנו פה רק כדי ליהנות, אלא הארדקור, הכי קשה שיש, להיכנס במציאות, לסבול, ליהנות מזה.

*

הניסיון להפסיק לשתות לא הולך כל כך טוב. בלית ברירה אני בוחר לתת לאלכוהול להכות היכן שהוא אמור להכות, במעצורים, שימוסס אותם, שיהפוך אותי ללא עצור. כן, חלום ביעותים, להיות בלי ברקסים, בתחום המותר, לא מתוך בחירה אלא עקב כורח.
כמה טוב שאני מספיק מנוסה בכדי לדעת להקים את המחסומים גם כאשר המנגנון הפיסי האוטומטי כושל.
הבו לי גבולות!
תנו לי מקומות להם אסור להגיע!
ואז, אולי אוכל למצוא סיבה למרוד,
דבר מה לגלות,
תנו לי גבולות,
תנו לי משהו לקעקע.

*

אני מפחד מאנשים חדשים. לא לפגוש, לא להכיר, לא להינטש.

*

גל רגשות האשם מציף אותי שוב, לא יכול לראות, חשוך כאן מדי, יותר מדי תסכולים צפים באוויר.
תספורות יפות, פוזות מחודדות,
אין מחר.

*

קצבים מתערבבים על המדרכה של אלנבי. אחד בא מהקיוסק, כמה זה, 150 bpm לכל היותר, האוס, ומהפאב של הצעירים 120, רוק מוכר וטוב.
אני רוצה לבתר את הקשר הגורדי המחבר ביני למציאות. הבו לי גרזן.
מורה שכמותי, נציג של מערכת סוטה שכמותי, נציג מושפל של האלטרנטיבה.
אלתר נתיב. האם אתה עדיין זוכר את זה?

בלי משקפיים, כך שכל מה שנמצא מעבר לגדר הטשטוש, חצי מטר לכל היותר, הוא הזוי, ואינו חודר פנימה. בלי משקפיים, אשליה של שליטה. שום דבר לא יתבהר, לא יתחדד, אלא אם אחליט שהוא ראוי לכך.

*

טוב, אז מה?
קוק רץ בדם, מחדד את מראית העין, מרים אותי לקראת ההתרסקות. הסמים האלה, הנשים האלה, שני הדברים קשורים זה בזה, מסתבר, ואולי גם העובדה שהיום ראיתי אותה, והיא התעלמה ממני, כרגיל כבר, אני מבין אותה, ועברה לצד השני של הרחוב. לא רודף אחריה, חלילה, לא מטריד (רודף, מטריד, אבל רק את עצמי), בעיקר מוטרד, מזה שהיא נכנסה פתאום, שוב, אחרי שכבר כמעט התפוגגה, אל הפנקס. יש לי תחושה שהיא לא תיעלם בקלות.
השאלה שלה עדיין חיה, היא עדיין חיה, הדמות שלה, אצלי, באשר אלך, בכל רגע שפל.
אבל לא אתקשר אליה הלילה, לא אשאיר הודעה מתרפסת, אשחק בנגמר, בכאילו.
כאילו לא צריך, כאילו לא רוצה,
כאילו לא מתגעגע.
נחמד לבנות חומות של שקר, מחסה להסתתר מאחוריו.

הבחורה הצעירה עם הסכרת דוקרת את עצמה, ואז מורחת את טיפת הדם על נקודה המסומנת על מקלון פלסטיק אותו היא תוקעת בתוך מכשיר אלקטרוני מיושן למראה. היא מתורגלת. זה יפה. היא נותנת גם לי לנסות. אני מסורבל יותר ממנה. הכאב נעים.
על צלחת הזכוכית שמולנו ערמה קטנה והולכת של אבקה לבנה. היא עוזבת את הבית הזה עוד מעט. עכשיו אני בטוח במה שידעתי כבר אז, אנחנו לא נזדיין, אנו נותיר זה את זו בגדר אופציה לזיון משובח, ונסתפק בכך.
רמת הסוכר בדם שלה, רמת האלכוהול בדם שלנו. יש דמיון משבית שמחה בין שתי האפשרויות.

*

תייר בארץ לא לי, שותה ליד החלון באלנבי, במוח משתולל.