חלק שלישי

 

 

בחיים הרגילים, מחוץ לאלנבי, אני חובש את כובע המורה. ומה שמעצבן זה שהוא לא לוחץ בכלל.

אני חי חיים נורמטיביים, איש גדול, מבוגר. מסתבר שכל מה שצריך בכדי לא לערער את יסודות המבנה הוא לשמור על כללי הכבוד. כמה שהמושג הזה דפוק ובזוי, ועם זאת הכרחי וממכר: כבוד.

שריון.

ולא להיסדק.

לא לוותר.

לא נוצרה האישה שתביס אותי.

 

*

 

(יום אחד עוד אולי אשתמש בפנקסים הללו, אולי הם הדבר, אולי הם יהפכו לספר, אבל עדיין לא. בינתיים משחקים)

 

*

 

כולכם על הזין שלי, אתם שומעים? ובעיקר כולכן. נולדתי לסבול, נולדתי לנצל, נולדתי רק בכדי לעשות לכן טוב.

 

אני מתפרק. האם מישהו שם לב? האם מישהו יסכים לספק לי שלד חלופי, כמו המכוניות שלוקחים ממוסכים, האם מישהו מוכן לתת לי דבק? שאלה רטורית. לא.

אני אתפרק, אני אשרוף את עצמי, ואני אקום מעפרי, כי אני הפיניקס.

ומה שמוזר הוא שכל זה יקרה עד סוף הלילה.

 

*

 

לא משתייך לאף חבורה, לא חבר רשמי באף סצנה, אבל לוויין מתמיד, זה יאמר לזכותי, המכיר את הז'רגון ואת כללי הכבוד של החבורות השונות.

אפשר לקרוא לי זליג, אך גם זו תהיה טעות. אני פשוט שומר על תפקיד אחיד בתוך הסביבות המשתנות. אני בעל הסוד, הצופה יודע הכל, הבודד.

 

*

 

סוף קיץ. המדרכות, הכבישים, חזיתות הבתים, לא נשטפו כבר זמן רב מדי, והכל חמוץ.

לאן הולכים היום? היכן ייגמר הלילה? יש בו משהו חמוץ ומקולקל. רקוב.

תנו לי מספיק קוק ואזיז את העולם.

נקודת המשען הזו, מהחוק של ארכימדס, היא יחסית, ולכן פיקטיבית. היא מאפשרת את קיום אשליית היציבות.

אני נופל, הכל נופל, אבל בגלל האשליה כמעט לא רואים את זה.

 

*

 

לשתות בשביל משהו, זה מה שיבדיל אותי מהאלכוהוליסט ומהמסומם העכשווי, הממוצע. אני כאן בשביל העבודה. הפנקס הוא התירוץ שלי. העובדה שאולי הוא הדבר.

נא לזכור, לא באנו ליהנות, אומר השלט שצריך לתלות בין שני עבריו של רחוב אלנבי, והוא צודק. לא באנו, נגררנו, וההנאה, בכלל, ממני והלאה.

תנו לי סבל, בבקשה, סבל רועם ודרמטי, מזכך.

סבל טהור, שיהיה כור המצרף, רחם ממיס של תשוקות בוערות, המאחד את כל הרגשות השונים לעיסה אחת, מותיר רק סייגים בודדים, שאריות שממאנות להינתך.

 

*

 

מלחמות מבטים עם נשים בפאב של הצעירים, פוזה בפוזה, זה דו קרב, זו מלחמה על הישרדות, על הזכות לנשום.

לא רוצה כלום יותר, ויתרתי על זה, על הרצון, רק מתפקד, וטוב שכך.

כוחנו באחדותנו, כוחנו בחולשתנו, כוחנו בכך שאנו עתידים להישבר. כוחנו תש.

 

כמה שאת מעוצבת. כל אניץ שיער מסודר במקום, הגבות מרוטות לכדי קו דק, מסמנות את ההבעה, המשקפיים מאורכים, החיוך יפה, אבל התנועה שכופה הדיבור הורסת.

כן, אין ספק, את יותר יפה כשאת שותקת.

וגם ההוא, בן הזוג שלך, הזיון שלך, או אולי החבר שלך, מעוצב. קירח, קסדת אופנוע, משקפיים, קעקוע.

אתם זוג מעוצב.

הסקס שלכם חייב להיות רע.

 

*

 

מובן שזה המפלט הקל, סגנון החיים המאוד מסויים שאימצתי לאחרונה, שאליו, כמה בלתי מרגש, גדלתי.

האלכוהול, הסקס הכאילו קבוע עם מישהי שהיא כאילו חברה שלי, הכתיבה בפנקס. אוסף של תחליפים, אומר הפסיכולוג בגרוש, צדקן שכמותו. שווה להקשיב לו. הוא קולו של המובן מאליו. תחליפים לדבר האמיתי, הסחת דעת. אלא שכאן אני עוצר אותו, מונע מהקלישאות מלהמשיך ולהתנגן, כי די כבר, וגם כי, היי, אני קצת יותר מסובך מזה, אני דמות פשוטה מורכבת.

אפשר להסתפק בכותרת אותה ניתן לתת לי, באיך שיתארו אותי לאחרים, באיך שהייתי רוצה לתאר את עצמי. אני? אני אלכוהוליסט ציני ומנוכר, בודד ושורד.

אפשר גם לחפש אחרי המקור.

וחלק מהעניין הוא שהמקור, אם אפשר בכלל לזהותו בתוך הבליל המגובב שהוא אישיותי, המקור, הגרעין של כל זה, חברים, פגום.

הניסיון להסיח את דעתכם, אם כבר, הוא מכך.

כי אם הדעה מוסחת, מעומעמת במידה ונכבלת באזיקים של הרגלים והתמכרויות קל יותר להתעלם מחוסר המושלמות הצורם כל כך של תוכנית האם הבדיונית של כל זה.

המקור, חברים, פגום.

ואני איני רוצה בציפור,

כך אני משקר לעצמי.

 

*

 

אני פה, חברים, כדי לברוח ממנה, מהמקור.

אני כאן, שותה את עצמי כל לילה משני צידיו של רחוב אלנבי, באצטלה של כתיבה, או של חיפוש אחרי אישה, או של התמכרות, בכדי לברוח ממני, מהזמן, מהאפשרות לרדוף אחריה.

ואני כותב בכדי לא לעשות את זה, לא לרדוף, אני כותב כי אחרת אמצא את עצמי מטלפן אליה, כלבי ושיכור. אני כותב כדי שלא אעשה את זה הלילה.

 

ואני פה בגלל החופש, בגלל שאני לא עובד, לא מלמד, לא חייב לתת תגובות אמיתיות או שקולות לדברים שאני חווה, לא צריך לשמור על חזות אחידה או מהוגנת.

בבסיסי אני לא מהוגן, מסתבר, ולמוסר שלי (הקיים, מעומעם, אך קיים, למרות האלכוהול) אין כל קשר אליה, אל ההגינות.

היא צמח.

נשים יפות מחייכות אלי, נשים יפות שאיני רוצה.

מאיפה בא הדימוי הזה, צמח? איזה בזבוז של דימוי.

נשים יפות שאיני רוצה. אולי אני שלב בשרשרת המזון של החיזור שמטרתו היחידה היא לספק תסכול. לוקח חלק במשחקים שלא ילכו לשום מקום. אוקסימורון, סגנון החיים שלי לאחרונה.

 

*

 

ועכשיו, סוף כל סוף, התפנה מקום בפאב של הצעירים, ואני מול החלון. אלנבי ממשיך לנוע. צברה, בגדי ילדים ונוער, אפילו מספר הטלפון על השלט שמעל החנות, ואסור לי חשוב שהיא גרה ברחוב הזה, שיורד מכאן, שהיא ישנה עכשיו, בכלל לא חולמת עלי.

טוב, אז אני רוצה למות, מה חדש חוץ מזה, אני רוצה להתאדות, אני רוצה להפסיק לברוח.

 

עור לבן, נחשף בעקבות חולצת הבטן, חיזור ישן, תשוקה שכבר הספיקה להחמיץ.

יומן אלנבי, יומן שתייה, יומן אבדון,

אולי זה מה שאני כותב עכשיו.

והכל אחיזת עיניים, הכל פוזה, משני צידיו של רחוב אלנבי, כי אחרי הכל, כשירדפו אחרי אהיה נרדף, כשיצודו אותי אהיה ניצוד, שתזדיין היא, שיזדיין המקור. אני מתעקש להאמין באידיאל של עידן השעתוק.

 

נשים יפות, בהן הייתי רוצה לגעת. האם אי אפשר להסתפק  בזה? תשוקה היא רגש שנוצל יותר מדי על ידי אינטרסים צרכניים. אני בעד החזרת עטרה ליושנה, לפחות במקרה הזה. תוחזר התשוקה אל העם, ומהר. יושמדו רגשות האשם.

אני רוצה לרצות, ולהסתפק בכך.

 

*

 

טוב, זה עובד, במפתיע, כל האלכוהול הזה, שנכנס דרך הפה, אבל עובר ישר למוח, זה עובד יפה מאוד.

אנא, הודיעו לכולם,

אני עובר את הגבול,

כרגע,

עם השלוק הזה מהבירה,

אני,

כבר,

לא אחראי,

לא אהיה כאן,

בכדי לחוות את תוצאות מעשי.

 

*

 

לא להיכנס באמצע, זה כלל המוסר היחידי אותו אני משתדל לשמור, ומובן שדבר זה מאלץ אותי, לרוב, להישאר בעמדת המתבונן.

 

כמה נמאס לי, חברים, כמה נמאס לי. כל כך הרבה אכזבות אני כבר סוחב על גבי.

האם אסתכן בעוד אחת?

זה תלוי,

כמה שתיתי היום?

 

שותה אימיטיישן רום, חווה אימיטיישן פילינגס, רק חיקוי של הדבר האמיתי. זה קורה ממש לידי, על פינת הבר, כשהגב לכיוון אלנבי.

 

טוב, וכך נשארתי, לאחר שליטפתי גבה של זו, וניהלתי שיחה עם זו, והחלפתי מבטים עם זו, קירח מכאן, ומכאן, בודד.

וטוב שכך, מסתבר, טוב שכך.

כבר לא אתקשר אליה הלילה, כבר לא אומר לה…

 

די. זה לילה רע, אוגוסט.

אני מתעקש לתת לטעם החמוץ להתחלק בגרון. תחושת ההחמצה ידועה כל כך עד שהיא משעממת. אני מתעקש, להיות, לנסות,

לא להתקשר אליה.

 

*

 

ובכן, שתיתי הרבה אתמול, ואיבדתי זמן, והתקשרתי, לא אליה אלא לאחרת, הבחורה הרזה, אותה כאילו חברה שלי, שמנסה להיפטר ממני בשבוע האחרון, באמת מוזר, מעניין למה, וכנראה שנזפתי בה על כך שלא באה אלי, ולכן הכריחה אותי לצאת ולשתות.

כבר די הרבה זמן שלא איבדתי זמן. הידיים שלי רועדות, ואני עילג.

אין ספק, התהליך נמשך כסדרו, מטרתו תתגלה רק בדיעבד.

מה שזכור לי הוא ששתיתי הרבה, ושלקראת הסוף כבר ביזיתי את עצמי בליטוף גב קורץ של אחת ששווה יותר מזה.

כן, אני דואג למקם את עצמי במדרגה התחתונה, בתחתית סולם המשחרים לטרף, אני מהמגפפים בסתר, אני בזוי, בעיקר בעיני עצמי, אני גבר.

 

וכך, מוכתם בבושה, אלכוהוליסט חרמן וטרחני, אין סיכוי שמי ששווה את זה תרצה אותי, שלא לומר, חלילה, המילה הזו מפחידה, תאהב.

ההימלטות מהאהבה גם היא מטרה, קטנה אומנם, אך אותה אני מצליח להגשים. להיות תמיד בבריחה, זה עוזר. לא להישאר באותו מקום יותר מזמן קצר, לשמור תמיד מקום או עיסוק אליו אפשר לברוח, הכתיבה, השתייה, הריקוד.

לברוח במקום להידחות. ברירה עדיפה, לא?

 

*

 

הלילה עוד לא התחיל, למרות שכבר שתיים וחצי, ואני מתכונן, נפשית בעיקר (או יותר נכון, באופן פסיכו פיסי, כפי שלא נוהגים לומר), ליציאה מהבית.

סוף שבוע לפני אחרון של החופש הגדול, ויש אי שקט באוויר, סימן שהלילה עלי לחזק את דפנות הבועה.

אלנבי ימתין, עוד אגיע אליו הלילה, עוד מחכות לי זוויות שונות שלו, עוד צפויה לי זריחה, אבל בינתיים, לנמל, בצד השני של העיר, על אופניים. צריך לקנות סיגריות בדרך, צריך להכין את הגוף.

אני אשרוד את הלילה. זה לא מנחם.

 

ואחרי המסיבה בנמל, תחנה במסע. זהו בית קפה, עבורי, למרות שבדרך כלל אוכלים כאן בצק ספוג מרגרינה. אבל, שוב, בשבילי, זה מקום של אספרסו קצר ולימונדה. האור עדיין לא עלה בחוץ, צהריים. עוד מעט, כשתזרח השמש, יתחיל הערב, ואז אולי אלך לרקוד, אחרי שהמסיבה בנמל התבררה כלא מעניינת.

מוזר כמה משעמם יכול להיות כל העניין הזה, מסיבה, כמה צפוי, כמה בלתי מרגש.

האם זה בגלל שאני מזדקן, או אולי פשוט לא עשיתי מספיק סמים (עדיין), או שהיא, וחוסר נוכחותה במסיבה ממנה אני בא, והעובדה שאולי בכל זאת אראה אותה במסיבה אליה אני הולך, פשוט כבר לא מספיק מאתגרת אותי, לא מספיק בכדי ליצור דרמה טובה וסוחפת?

(ועובדה שכתבתי את זה, שחשבתי על זה, שבכל זאת קיים ריגוש, שהידיים שלי רועדות כשאני חושב עליה)

 

זז הצידה משם, אבל משאיר את המגירה פתוחה.

 

המקום הרע, הוא נמצא שם, ביקום מקביל, מקופל בפיתולים הפרקטליים של המציאות שלנו, שלי.

המקום הרע, הוא נמצא בי, מחכה להתפרץ, ולא משנה כמה אנסה להשתיק אותו, הוא עדיין ירצה לצאת החוצה, להראות שגם שם, באותו יקום מקביל, הדברים ממשיכים להתפתח, ממשיכים להתדרדר.

 

השמיים מתבהרים, כוכבים בודדים עדיין זוהרים, אך לא לזמן רב. בעוד זמן קצר היום החדש יופיע, ללא בשורות או תרועות ניצחון. הזמן מתגלגל, זה טבעו, מועד קדימה בצעדי תינוק, מקרטע.

 

טוב, ועכשיו, אפטר פארטי. חלל דחוס, בלבול ממלא אותו, אור קשה חודר פנימה בכל פעם שנפתחת הדלת, מסמא.

וגם היא נכנסה דרך הדלת הזו לפני מספר דקות, וגם היא מבולבלת.

טוב, הקצב סוחף, והלהיט הגיע. הולך לרקוד.

 

זה ממשיך. קצב. מכות עמומות בלסת, ברקות, מבנים שנכפים עליך, משתלטים לאט לאט, טכנו.

 

כפי שניתן ללמוד מקרטוע העט על הדף, זהו לא זמן למילים.

עכשיו משהו אחר משתלט, וזה לא האלכוהול, וזה לא הגראס, וזה לא הקפה (איזה שילוב, מה? אף אחד לא יכול לנצח אותי. הנה, גם אני הארדקור), זה משהו אחר.

הבדידות, כשהיא כבר קשיחה מספיק בכדי לשמש כשריון, הופכת ליתרון.

 

בוקר, כלומר לילה, זמן לישון, ושוב אני נאלץ להודות כי גם היום הזה היה שלה, על חוסר נוכחותה, והופעתה, והמבטים הקטנים, והחשמל המצרצר כל כך התלוי בינינו.

 

בהתעלמות ההדדית הזו טמון כוח. שנינו, אני חושב ששנינו, עושים מה שנכון.

ולא מה שטוב, לפחות על פי תשוקת הלב של אחד הצדדים בקשר הבלתי קיים הזה, ולא מה שטוב.

 

כרגע, בבית, אני מתכונן להגיף את התריסים החדשים, להתמכר לחושך, ולא להתקשר אליה.

 

*

 

כשהמציאות נכנסת פנימה, אל תוך סיורי הכתיבה והשתייה שלי (האם זה הסדר? בוודאי שלא), היא מקבלת את אותו האופי. הפנקס והעולם דומים.

בשניהם פתרונות ארעיים נראים כמספקים תשובה גורפת, הבינתיים נדמה נצחי.

 

לא מרגיש שאני עוטה מסכה בתוך העולם ה"רגיל". העולם שלהם הוא גם העולם שלי, למרות הצרימה הצפויה. אולי אני מחפש אחרי אותה צרימה, אולי אני זקוק לה.

מה שברור הוא שעלי לחדד את תחושת האתגר, לנסות להכניס קצת אדרנלין לתוך השלווה הסטואית הזו שאני מנסה לסגל, שם, בחוץ.

אתגר המשכי.

וגם קצת אחריות לא תזיק.

 

*

 

ועכשיו סוף קיץ, וכולם כבר רגילים, אך עדיין מזיעים, ובעיקר מותשים. יותר מדי קיץ, יותר מדי אקשן, והכל מהביל באותה הצורה, מייאש עקב חוסר התכליתיות, סתמי.

המוות, החום, הסבל, הם הסאבטקסט של התקופה הזו, ולכן פני השטח, הצד הגלוי, המלל, פשוט לא מצליח לעמוד בציפיות.

המכניזם ברור דווקא, כמעט מובן מאליו, התרחשות רודפת התרחשות, שמה, בחוץ, רצח, מוות, נקמה, מהלך צפוי ומעגלי,

לולאה.

 

(וגם אצלי בפנים יש לולאה, לופ ממנה ואליה)

 

*

 

(קטע סנטימנטלי)

לא רוצה לחשוב עליה, רוצה לחנוק את התקווה, שאסלח לה, שתסלח לי, שנשכח.

רוצה להסתפק באישה יפה, אחרת, אולי בכבלים, אולי בעתיד, אולי בהווה.

הכל, רק לא היא.

אבל, אני רוצה אותה, כמה עגום, עדיין, והזמן הוא שקר בלתי מנחם.

 

אה, וחוץ מזה, כמעט והחלטתי, ציניקן ריאליסטי שכמותי, ללכת למחזיר האהבות הקודמות, שם, בגבעת העלייה. אבל עדיין לא. אני עדיין לא בטוח.

אני עדיין רוצה אותה…

 

[דף ריק, הפריעו לי]

 

…אדם הולך לשתות מסיבה כלשהי, לחשוב, לפתור משהו, לנסות להתרכז, ופתאום הוא מותקף על ידי ההיסטוריה שלו, על ידי החמצות העבר, ואז כל העבודה הזו, האפשרית, שהייתה יכולה להיעשות, יורדת לטמיון.

דמות, שהתגבשה סביב מי שאני, חיה חיים משל עצמה, מגיבה באופן עצמאי להתרחשויות השונות. צריך לזכור לקבוע איתה פגישה, כי נראה לי שאנחנו צריכים לדבר.

כי אצלי קורה דבר אחד, ואצלה דבר אחר. זה מעניין, לפעמים, אך גם מתיש, בעיקר, מעייף ועוצר.

ולא שרע לי.

כשאני מצליח להסתפק בעמדת המתבונן הכל דווקא טוב. כשהמציאות לא אישית, שהיא אתר לסדרה בלתי נגמרת של צילומי נוף.

כשאני לא מרגיש, רק חווה, אז גם לא כואב לי.

ללא זיכרונות הכוללים אותי, בלי שאיפות, בלי רגשות אשמה, מוקהים הקוצים והיופי מתפרץ מהפינות הכי לא צפויות. מהביבים.

 

*

 

ככה זה, עיר. מה שתמצא היום, הפינה הנסתרת, הסוד, השער, כל אלה יכול להיות שכבר לא יהיו קיימים מחר. ככה זה תל אביב, העיר שמקדשת את הזמניות.

צופה ברחוב אלנבי, בתנועה, באנשים, בסרטים הקטנים, צופה ושותה, נגאל.

 

הכל משתפץ כעת, מתחדש לכאורה, כאילו שיש מודרניות.

אם הם צודקים תהיה כאן עיר נקייה, עם מדרכות ישרות, כבלי חשמל טמונים בקרקע ומנקי רחובות שקטים ויעילים. אבל עדיין לא, למזלי, כי עדיין משפצים. צד התפר עודו גלוי.

 

*

 

כך זה מתגלגל.

נגיעה מרומזת, מבט מהוסס,

כך זה מתגלגל,

מדחי לדחי.

 

אני שיכור עכשיו, הראייה מטשטשת, אסור ומותר מתבלבלים. דרך החלון שלי, מקום מושבי, אותו רכשתי באלכוהול, בזכות היכולת לעמוד בפרץ, מול הדכדוך, מול המציאות, הכל נראה פשוט.

כמה שהייתי רוצה לוותר על המסננת הזו, לחוות, לרצות, לאפשר למה שלא מוכר לחלחל לתוך התודעה, אבל, אבל, אבל, אי אפשר.

אני עבד, גם אני עבד, משועבד למה שצריך, למי שיכולתי להיות.

אני שבוי מלחמה.

 

שוקיים לבנים של אישה היושבת מולי, על הספסל, מהצד השני של החלון. אנשים מוכרים ברקע, מסמנים לי לשלום. אני הרקע שלהם, כך שזה בסדר. בדל סיגריה מיתמר במאפרה.

עוד מפגש מורים להכנת שנת הלימודים המתקרבת מחר, יום עבודה, יום לבישת מסיכות.

לא סומך יותר על נשים, אף פעם לא סמכתי על גברים, לא סומך יותר על אף אחד.

אף אחת,

ולא רוצה, רק קיים, רק מתפקד.

אני לא אתקשר אליה היום, לפחות זה.

 

*

 

יש משהו נחמד בכך שחלק מהמוח נתפס על ידי מחשבות עבודה. תכנונים, תוכניות, משחקי שחמט בשלושה מהלכים. הכל הרבה יותר פשוט לפני ההתחלה, הרבה יותר מרגש.

כבר השלמתי עם מסכת המורה, גיליתי כמה מעט היא מסתירה. הוריי, לכבוד ההדחקה, הנשק הרלוונטי היחידי, היפ היפ הוריי.

 

*

 

אנשים מנסים לשחק בזה שיש פה תרבות, שיש עבר, שיש עתיד. ואני אומר, כל אלה הן אשליות, כאשר האשליה הגדולה ביותר היא הרגע הזה, שכבר עבר, ההווה, שמקפל בתוכו בדיות כה רבות, תקוות כה מופרכות.
 
*
 
השמש קופחת, התותחים רועמים, לא זמן לשאלות. התהיות מעייפות, הן עושות להזיע. עכשיו צריך להסתפק בניצוצות האסטטיקה ששרדו את החום, לנסות ולבצר את חומות הכבוד למי שנותן לך כבוד, למי שמתעלם ממך, לא לכפות עצמי, לחכות.
זה לא הזמן לוודאות, ובטח שלא לאהבה חדשה. צריך ליהנות מחוסר הוודאות, ולתת לה ללבוש צורה מוחשית. או אולי, פשוט יותר, לגלות (שוב) כמה טוב להיות מסוגל לשרוד לבד.
 
הבחורה הרזה הסתלקה מחיי, נעלמה בלי להשאיר סימן. רק ארבע רגליים לשולחן  שרצתה לבנות, ושבהן הייתי אמור לקדוח חורים, נשארו כעדות לכך שבכלל הייתה בהם אי פעם. הן שעונות על הקיר ליד האוכל של הכלב. לא כואב לי.
האם זה מוזר?
הבחורה הרזה הלכה, או שאני הלכתי, לא יודע. החיה הזו, הבדידות, קיבלה עוד זיכרון, היא לועסת עכשיו.
 
*
 
על המדרכה באלנבי, בין הקיוסק לפאב של הצעירים, שוב.
דיסוננס. רעשים באים ממקומות שונים, מוסיקות מתערבבות, ומה שנוצר הוא קקפוניה נעימה לאוזן.
ואני? בתווך. כוס בירה, אשליות מנופצות, כמו שצריך. מסביבי ילדים נאבקים על מקום, על שיוך, על מדרך רגל, בתוך הביצה הזו, בתוך המדמנה.
כבר הספקתי לשרוף את עצמי גם כאן, במקום הזה, גם פה אני פסול לעדות, חסר תקנה.
כך שאיש לא יפריע לי להיות בודד.
 
*
 
חצר בית ספר ביישוב מרוחק, מסיבה. הכל מופרך, עירוב של ילדים יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים וחברי הגרעין הקשה, מתוסכלים באופן מעורר הערכה. ככה זה, אחרי שחווית, ולו פעם אחת, את תחושת הניכור המשחרר שמעניקה מסיבה טובה, כבר קשה שלא להתגעגע.
אני רחוק מאלנבי, אבל קרוב אליו. רמת הניכור באוויר, בדם, היא זהה.
 
אתמול, כשנמלטתי מאלנבי, במונית הביתה, הנהג הרוסי התגלה כמיסיונר לעניין עצמו, מנסה למכור את יכולתיו הנפלאות לשנות, להפוך את המוח שלי, של כולם, מתיימר.
 
נשים יפות חולפות כאן עכשיו, מחבלות בניסיון ההיזכרות. אתמול, וזה כבר לפני המון זמן.
 
ובכל זאת, הוא אפילו השאיר לי כרטיס ביקור משורבט בכתב יד עם מספר הטלפון שלו, הוא נשא בגאון את אות הקלון של מוזרותו, הוא האמין בה.
 
המסיבה הזאת מתה. אולם גדול, מוזיקה לא קשוחה מספיק, שמסתדרת יופי עם כך שאף תקווה לא תוגשם הלילה. היא כבר לא תבוא. היא יודעת מה טוב. מסיבת סמים מטר מהקו הירוק, בלא עיר, לא כפר, לא מושב ולא קיבוץ, יישוב – איזה ביטוי אנמי, מאוד פוליטיקלי קרוקט, והנה המצאתי שם לחטיף חדש, לא טעים בכלל. היישוב בו גר ראש הממשלה לשעבר.
הבעיה היא שאחרי זמן מה, כשזה כבר לא חדש, מבינים למה החתרנות היא בעיני המתבונן בלבד. יפה לראות שהסיטואציה, מסיבת הארדקור, בתוך האפנדציט של הבטן הרכה של הבורגנות, מצליחה בכל זאת להיות משעממת.
השעמום הוא הדבר הרלוונטי היחידי במציאות. כל השאר פיקציה.
 
*
 
חוזר מחר לירושלים, אל התלמידים, אל האוטובוסים, אל השעון המעורר שמצלצל לפני שהשמש זורחת. אבל זה לא הסוף של יומן אלנבי, רק הפסקה של השתיינות חסרת הגבולות שחוויתי בחודשיים האחרונים, או אולי, מוטב, מיתון שלה, גיבויה בתוספת של כללים נוספים, כללים של עבודה המפרנסת את בעליה.
 
בדיוק שנה עברה מאז הניתוק האחרון ביני לבינה, מאז שהחליטה שהיא תהיה זו שתפסיק להתקשר הפעם, שתיעלם. אני עייף מלחשוב על זה. אבל, התקשרתי אליה אתמול, כלומר היום בבוקר, אחרי שחזרתי מאלנבי, במוח מפוצץ מגראס, אלכוהול, נייטרוקס וקפאין, ואיחלתי לה שנה טובה. וברור שככה איחלתי לעצמי. מגיע לי.
 
אפשר להיות רדיקלי ולא חתרני, זה מה שמארגן המסיבות האינטלקטואל, בטובו, העיר לי אתמול.
ובאמת, אין לי רצון להרוס עד היסוד את המערכות בתוכן אני מתפקד, רק לגרום להן להתחדד, לנצל חלקים גדולים יותר מהיכולות שלהן.
אני לא מרגיש צורך, או יותר נכון, חבל שאני מרגיש צורך להצטדק על כך שאני פועל גם בתוך מערכת נורמטיבית, על כך שאני, אחרי תשע שנים של פרקטיקה, למעשה, מורה.
אין סתירה, אין סכיזופרניה, אין ד"ר ג'ייקיל ומיסטר הייד, יש רק עקרונות שונים של תפקוד, אותם עלי לקבל, ובמסגרתם עלי להיאבק.
 
מה שמוזר הוא שהנורמה והאלטרנטיבה חולות באותה מחלה: שטחיות, רצון בהמי מודחק, הסתפקות במראית עין.
או אולי, אני הוא זה שחולה בכך?
אין ספק, הרי תמיד, הפוסל במומו פוסל.
 
גם את שנת הלימודים הזו אני מתחיל ללא אהבה. לא נורא, מסתבר, ואפילו קצת מנחם. גם את שנת הלימודים הזו אני מתחיל בלא דבר לאבד.
 
מסע הפרידה מהחופש הגדול ממשיך.
מהפאב הקבוע אל הפאב של הצעירים, אל השולחן שליד השירותים, אל בירה קטנה, אל משחקי החיזור.
 
אני רוצה שנה של עבודה.
העבודה אולי לא משחררת, אך בוודאי מנחמת, במסגרתה יש מטרות הניתנות להשגה.
 
לכלב של גיבור התרבות המסומם קוראים שבתאי, על שם שבתאי צבי. אין ספק, הוא מצדיק את שמו.
 
קרמבה, לאבדון, צעק וינטו יד הנפץ, ואני די מבין אותו.
שיתפוצץ כבר הכל, אם כבר, ויפה שעה אחת קודם.
 
מחר לומדים.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: