זה כמה ימים שאני מתלבט מה וכיצד לכתוב, ואיך ומדוע (הסתבכות בסגנון, לא ראשונה, אגב, ולא אחרונה, לצערי) להתייחס לבמה הזו, לכותרת הזו, אותה בחרתי, לכך שקוראים אותי, כמעט בזמן אמת. לרוב כשאני מתלבט אני בורח, יותר תסביך מאשר טכניקה. לא הפעם, בינתיים.
בכתיבה שלי, עד עכשיו, הצלחתי להימנע מכך שיש קוראים, פרט לאלה שנתתי להם לקרוא, באמצעות קומבינציה של כישלון מסחרי והדחקה מודעת. נוח ככה. כשכבר נתקלתי בתגובות הסתפקתי בחן חן אגבי. זה מוזר. אם להיות כן עם עצמי, דבר שאני משתדל לעשות לפעמים, כי דווקא יש לקוראים המדומיינים חלק בהחלטה לכתוב, גם אם לא בחוויית הכתיבה. אבל לרגע זה הפך קרוב מדי.
רסיסי ביוגרפיה שימשו לי תמיד כחומר ליצירה (או אולי, מוטב, לעבודה. א.ד. גורדון לעניים). שתי הכותרות האפשריות הללו חיפו על ההתבוססות באני. לעיתים זה היה מיפלט, לעיתים חינגת אוננות מילולית, כמעט תמיד זה התקבל בהבנה.
אני מקפיד שהתלמידים שלי ישתמשו במושג “דמות הדובר” כשהם מתייחסים לטקסטים שנכתבים בגוף ראשון. שקר עצמי מודע, מנחה לאלוהי היצירתיות. אחרת זה עלול להיות פרטי מדי, וככה זה כולה טקסט. במשך הזמן אמור להתפתח מנגנון מתוחכם של פיצול אישיות, בין האני הכותב, המלא בעצמו עד להתפקע, הפרוע והמשתלח, לבין האני הקורא את שכתב, המקבל ביקורת מאחרים, המשכתב, החותם.
לא הייתי ברור במשפט האחרון, אפילו לא לעצמי, אבל לא נורא.
כוונתי היא שקשה לי, להיות נקרא, לקבל ביקורת. וגם מושך עד כלות, כמובן. הנה, משסעת לבי פוקולריות תוך שלושה משפטים.
בקיצור, סילחו לי, בבקשה, מראש.
אני לא אגיב כנראה לתגובות. אסתפק בקריאתן. תודה מראש על ההתייחסות.
זיכרו, זו דמות הדובר, לא אני. שקרו איתי.
תגובות
לא ממש תגובה, אלא יותר אפרופו שכזה – גוף ראשון מרתיע אותי. ספרים שאהבתי באמת נכתבו בגוף שלישי.
אתה מאוד ברור. אל תגיב, רק תכתוב. תכתוב תכתוב תכתוב.
בכל פעם שאתה כותב משהו אישי מעצמך, זו מן הסתם חשיפה שהיא קשה. אבל על מי תכתוב? עלי?
כולנו מלאי פיצולי אישיות. אני יכולה לחשוב על 5 דמויות שונות שאני מגלמת בחיי (לפחות).
דבר אחד בטוח – “האני הדובר” שלך מרתק אותי…
דמות הדובר, אורי.
נאה לך דמות זאת, מסקרנת, מעניינת, נוגעת בקצוות של רגש וזיכרון.
לפעמים רוצים לגעת ביותר אבל מסתפקים במה שיש או במה שאין. אני אסתפק במה שתיתן.