סיפור קצר על אישה שמתה

מרי גרה בחדר אשפה שהפך לדירת חדר

מרי גרה בחדר אשפה שהפך לדירת חדר, מתחת לבניין מטופח, כזה שאין בו יותר מדי דירות עם שותפים, ברחוב שהתיאור מרכזי ושקט הולם אותו. שביל צר, מרוצף ברשלנות באבנים בלתי מסותתות, מתפצל מהרחבה שליד האינטרקום, ומוביל אותי, דרך הגינה שהשתילים בה מסודרים בערוגות תחומות היטב, אל צדו האחורי של הבניין. ספסל שיש מסיבי, הבנוי מגושים רבועים המשתלבים לצורת מצבה, עומד ליד קיר הבית. ניכר שספסל זה אינו משמש לישיבה, אך נוכחותו שם אינה מעשית דווקא. זוהי הצהרה – לבניין הזה יש גינה, ובגינה הזו יש ספסל. כאן גרים אנשים רגועים, כאלה שיודעים להעריך, אם כי לא בהכרח להשתמש או ליהנות, מגינה, ספסל וטיפוח.

אני מחכה שמרי תפתח את הדלת, מתלבט מה לעשות כשזה יקרה. האם עלי להיות נחמד וקורקטי, כי הרי שלשום היה רק חלום, פנטזיה משותפת, אין דברים כאלה במציאות, או אולי אוהב וחושק, כי שלשום היה, משום מה, טוב ומסעיר, ואני רוצה עוד. מי אני היום?
סבך העציצים כמעט חוסם את הכניסה לבית, צמחים דהויים ומאובקים משתרגים על שלדת ברזל, מעין מרפסת פרטית ממנה ניתן לצפות אל חצר בניין השגרירות הסמוך. שלט רחוב בשפה זרה, כתוב באותיות קיריליות, תלוי על הקיר, ליד הדלת.
אני מדליק סיגריה, כדי להרגיע את הנשימה, נשען על המעקה, בוהה בדלת.
תפתחי כבר, מה את עושה שם כל כך הרבה זמן?
אני אגיד לה שזהו, שזה לא היא, זה אני, שלא מתאים לי כרגע.
אני אשחק את המנייק, אהיה מי שהיא רוצה שאהיה.
אם רק תפתח את הדלת.
דלת עץ חומה ומתקלפת, ללא חריר הצצה, ללא שם או ציון כלשהו.
אני מקיש בה שוב.

אנחנו מתחבקים בכוח, כאילו לא עבר שום זמן, כאילו לא קרו דברים, כאילו אין חיים מחוץ לדלת החומה שנסגרה מאחורי.
את אור הצהריים הבוהק החליפה האפלה. אין חלונות בבית של מרי, רק חרכים מאורכים, מכוסים בזכוכית אטומה.
אצבעותיה ננעצות בגבי, מצמידות אותי אליה.
היא ישנה, ועורה לח מזיעה.
כשאנו נפרדים לרגע, ומביטים זה בעיני זו, קשה לי לזהות את עצמי. אני רוצה אותה, חושק בה, אוהב אותה.
ואז היא אוחזת בידי ומובילה אותי אל המיטה.

מרי ואני עושים אהבה.
אנחנו מזדיינים, ומעשנים, ושוב מזדיינים, ושוב מעשנים.
ליד המיטה, על השולחן הקטן שעליו מונחת גם קערת הגראס, יש צלחת גדולה מלאה באבנים קטנות. חילזון אפור קונכייה מסתתר בינן, זז רק כשאיני מבחין בכך. בכל הפוגה ברצף המתמשך אני מחפש אחריו, ומוצא אותו כל פעם בפינה שונה של מבוך האבנים, מחופר בתוך קונכייתו. שביל רירי, כמעט סמוי מעין, הוא הרמז היחידי לכך שמדובר ביצור חי.
עוד זיון, עוד ג’וינט, עוד תנועה נסתרת של החילזון.
מרי מושכת אותי שוב אליה.

הבית של מרי, קטן ככל שיהיה, הוא מוזיאון עשיר ומגוון של חפצים ישנים, צעצועי פח, גלויות ותמונות. כל פינה בחדר, כל מדף וכל ארון עמוסים בשכיות חמדה זערוריות. ג’יפ ששני חיילים בריטים נוהגים בו, רובוט בעל עיניים מהבהבות, תמונות פורנוגרפיות מראשית המאה, כל אלה מקיפים את המיטה, אשר למראשותיה תלוי פוסטר ענק של קורט קוביין.
מרחוק כל זה בודאי נראה כגבב מקרי של פרטים שנדלו מהאשפה, בלגן בלתי אפשרי, עומס שאין כל דרך להתמודד אתו, אולם מקרוב, מבפנים, אי הסדר מתברר כתוכנית מדוקדקת, עמוסת משמעויות נסתרות ובדיחות פרטיות.
חתן וכלה מפלסטיק בוהים בסוס זכוכית בעל רגל שבורה, המנסה להמריא אל מנורת הלוויין, הקולטת את כוחותיה ממקדש הנרות שמתחת לפוסטר.
חושך כבר ירד בחוץ, העלטה בחדר מתגברת, ומרי מכינה את עצמה אל הלילה.

מהארון שבקיטון המטבח היא שולפת שני נרות אדומים, מנצלת את הזמן בכדי להאכיל את משפחת החתולים עמה היא גרה, אם, אח ואחות. אלה, המכירים את הטקס ובטוחים בארוחתם הבאה, אפילו אינם מתרגשים מהמחווה, אך בכל זאת עושים בעצלתיים את דרכם, כל חתול מהפינה בה היה מכורבל, לכיוון הקערה.
מרי מתכופפת אליהם, מעבירה יד בפרוותם, לפי הסדר.
– רק ככה הם נותנים לי ללטף אותם.
אני מרגיש איך אני רוצה בה שוב, בגלל האופן בו היא רוכנת, בגלל פגיעותה, בגלל שעדיין לא פענחתי אותה, לא לגמרי.
היא מתקרבת אל המיטה, אבל הפעם לא נצמדת אלי ובמקום זה נועצת את הנרות בפמוט המכוסה כולו בנטיפי חלב, מתחת לפוסטר. אחר כך היא מדליקה אותם בעזרת גפרור, מליטה את פניה בידה.
– זאת קבלת שבת?
לא הייתי צריך לנסות ולהתבדח, אבל היא לא כועסת כשהיא פונה אלי, שיערה לוהט לאור הנרות, פניה חבויות בצל.
– אתה יפה.
ושוב אנו נצמדים.

זה כבר לא משנה אם אני גומר, מאחר ולזיונים שלנו אין סוף או התחלה ברורים, מאחר והם בעצם זיון אחד מתמשך. שנינו מתנהגים קצת כאילו אנו מנסים לשבור שיא כלשהו, לעבור גבול בלתי מוגדר. ההנאה מתעצמת מפעם לפעם, נמהלת בכאב, בתשישות, בתחושת הפחד. הסקס טוב מדי, ולכן הוא הופך להיות רע.
אנחנו לא מפסיקים לעשן. העיניים של שנינו זגוגיות ואטומות. אי אפשר לדבר עכשיו, רק לגעת.
אני הולך לשירותים. אור הנרות מהבהב, מטיל על קטעי הרצפה הבודדים הריקים מחפצים צללים חדים. הקירות זזים, הבניין נושם.

קירות האמבטיה צבועים שחור. מדרגות מובילות אליה. היא תוספת לחדר האשפה הישן, חפורה בין יסודותיו של הבניין, כך שהתקרה עשויה בטון בלתי מסותת, לח למראה, שמוטות ברזל בולטים ממנו. הדרך הטובה ביותר לפוצץ את הבניין תהיה לשים את חומר הנפץ כאן, בתוך היסודות.
מראה מכורכמת מצפה את ארון התרופות, בו אני מוצא אוסף של כדורי שינה והרגעה, כמו גם שלוש אריזות חתומות של פרוזאק.
הזין שלי כואב ומשופשף, נטול הדר ומדולדל. אני חש בנתק הברור ביני לבינו, ברצונות השונים. הוא היה רוצה להישאר, אולי לנוח קצת, אבל להישאר, בעוד שאני רוצה לברוח.
פנטזיות אינן אמורות להתגשם.
אני איני יפה.
אני בודד.
אני חושק, אולם איני מממש את התשוקה הזו.
צריבת השתן מנערת אותי. אני משעין את מצחי על הקיר, והקרירות מנחמת ומגינה.

המיטה של מרי נוחה באורח יוצא דופן. היא מספרת לי שאימא שלה קנתה לה אותה בהמון כסף, כדי שתישן טוב, כדי שיהיה לה כוח, ושאבא שלה קנה לה את הדירה הזאת כדי שידע שהיא בסדר, שהיא מסודרת בחיים. אבל כשאני שואל עוד היא לא עונה, מתיישבת ומגלגלת עוד ג’וינט.
– הוא שוב זז.
– הוא אף פעם לא זז. זה רק נדמה לך.
גבה כפוף, שערותיה שזורות לצמות מדובללות, אבל היא עדיין יפה. היא מציתה את הג’וינט, נשענת לאחור.
– אתה לא צריך אותי. אני דפוקה.
לוקח לי זמן לענות. הג’וינט עובר אלי.
– אבל אני רוצה.
היא מחייכת. האוויר מלא בריח של סקס וגראס.
– אנחנו אף פעם לא רוצים מה שטוב בשבילנו.

אנחנו נרדמים מחובקים, אולם כמעט ואיננו ישנים.
במקום זה אנו מתכרבלים זה בזה, מלטפים, נצמדים ומרפים. מי אנו, זה לזו? מי אני בשבילה, ומי היא בשבילי? האהבה זורמת ממני בכלל בלי להתאמץ, כאילו מישהו שכח את השיבר פתוח. והמשמעות – זה חייב להיות בדוי.
הבית, כמונו, איננו נח.
החתולים, שהיו רדומים במשך כל היום, התעוררו לחיים, והם מנהלים את מערכות היחסים המשפחתיות יותר ופחות שלהם בכל רחבי החדר. מדי פעם אחד מהם בוחר לנוח לזמן מה, ולצפות במהומה במקום להשתתף בה. לצערי, נראה שנקודת התצפית המועדפת היא דווקא הכרית שמתחת לראשי. ניסיתי לרמות ולהזיז אותה הצדה, אבל הם לא אהבו את זה, ולכן אני נאלץ להסתגל למגע החמים והפרוותי, הנעים דווקא, בעורפי.
מדי פעם, כששקט, אני חושב שאני שומע את החילזון.

עורה של מרי מול עורי, גב אל בטן, וידי מונחות על צלעותיה. עיני החתולים מנצנצות בחשיכה.
הגוף כבד, נטוע במזרון כאילו גם מנוף לא יוכל להזיזו, אך במקביל גם קל, חסר משקל. חוסר התנועה מאפשר את השניות, מאחר ושתי התחושות נובעות מתוך אותו מקור, הידיעה שהמוח והגוף אינם קשורים עכשיו. הניתוק הושלם ועבר בהצלחה. ועכשיו, כל מה שצריך זה לאפשר למחשבה לפרוץ החוצה מתוך הכלא. אולם זה יאלץ להידחות, מאחר ולמחשבה כרגע אין יכולת להפעיל שום רצון שהוא, ובודאי שלא רצון לפעולה.
המחשבה היא מעגלית, אם כי לא אקראית. להפך, יש בה דפוס קבוע, תחנות מעבר שחוזרות על עצמן. מרי, הפחד ממרי, התשוקה אל מרי, תחושת הריקנות, כאילו נחלבתי עד תום, הדחף הפתאומי לברוח, לקום ולהתלבש, חוסר היכולת לפעול וגם, פתאום, הלנה. אופס. מה היא עושה כאן? וחוזר חלילה.
תחנות ידועות, ידועות מדי.
חום גופה של מרי חורך את עורי.

התעוררנו ביחד, ועכשיו היא מארגנת ארוחת בוקר, למרות שאי אפשר לדעת בדיוק מה השעה, ואולי כבר אחר הצהריים, ואני מכין קפה.
שנינו עדיין עירומים, אבל עכשיו זה שונה, למרות שעדיין לא ממש בלתי נעים. אך המבוכה כבר קיימת, מתגלה בפרטים הקטנים, ברגעי השתיקה הרבים מדי.
היא קוטעת פתאום הכל, ופונה אל המיטה, בוחנת את קערת הגראס הריקה, מחטטת קצת בקופסא שמונחת על המדף.
– מה, גמרנו אתמול את הכל?
למרות המאמץ, איני מצליח לזהות נואשות רבה מדי בקולה.
– לא נורא.
היא מסכמת את החיפוש, מתיישבת על המיטה, כפופת גוף, תופסת בסדין ומתעטפת בו.
– אני כזאתי בבוקר. אל תתרגש.
הקפה כבר מוכן. היא שותה חזק עם סוכרזית אחת. אני מדליק סיגריה.

– אתה לא צריך אותי. רק צרות אני אביא לך.
– אז את רוצה שאני אלך?
– לא. בכלל לא.
– אז מה את רוצה?
– למה שאתה רוצה ולמה שאתה צריך לרוב אין שום קשר.
– אני חושב שלרוב זה אותו הדבר.
היא צוחקת, צחוק אמיתי, לא כאילו.
– אתה עוד צעיר.
היא מרצינה לפתע.
– בת כמה אני, אתה חושב?
זה אתגר. לא חשבתי על זה עד עכשיו.
– מה זה משנה?
– זה משנה.
היא לא נותנת לדממה להיות ארוכה מדי.
– שלושים ושתיים.
והיא מגחכת, נותנת למילות החנופה שלי להתחלק מעליה.
– אני יודעת שלא רואים, אבל מרגישים.

כשכבר כמעט עומד לי, ואנחנו באמצע גישושי מגע ראשונים, מגומגמים, דופקים פתאום בדלת. מרי נדרכת לרגע, אבל מייד מתרפה, קמה מהמיטה, לוקחת את הסדין ומתעטפת בו.
– תחכה לי רגע.
ואז היא ניגשת אל הדלת, פותחת אותה רק קצת ומנהלת שיחת לחישות עם מישהו מעברה השני.
זה לוקח קצת זמן. ממקום משכבי, עירום על המיטה, אני רואה איך היא זזה בחוסר נוחות. יד גברית נשלחת פנימה, טובלת באור הבהיר מדי, מנסה ללטף את ראשה של מרי, אולם היא נרתעת, והיד לא מתעקשת. החתולים חומקים החוצה, רודפים זה אחרי זה.
בגדי מוטלים ליד המיטה, ממתינים לי.

– זה היה עודד.
– ההוא מהבאר?
היא מגחכת. שנינו כבר חצי לבושים, והיא מראה לי את אוסף ברכות השנה טובה שלה, קופסת קרטון גדושה מתוכה היא דולה ברכות נבחרות, מדהימות ביופיין, כשלכולן היא מתייחסת באותו שיוויון נפש מזלזל.
– פעם חשבתי שאני יעשה עם זה משהו.
– והיום?
– היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה. לא נורא.
אני מנסה לחזור לנושא הקודם.
– הוא בסדר, עודד?
– לא יודעת. הוא יסתדר. קשה לו.
היא הפסיקה להוציא ברכות מהקופסה, ועכשיו היא מעבירה את ידה על בטנה בתנועות איטיות. אני מרים אליה את ראשי, והיא מתנערת, מחייכת אלי.
– אל תפחד. הוא לא חבר שלי.
עיניה צוחקות אלי, מכווצות, דומעות.
– אבל הוא היה. הוא היה האבא של התינוק שלי.
היא נותנת לי לחבק אותה, אבל נשארת מרוחקת.
– אבל זה כבר לא משנה עכשיו.
היא נותנת לי נשיקה על המצח.
– אתה טוב.
המחמאות האלה מביכות אותי. איני יודע מה לענות.

היא מלווה אותי אל הדלת, אוחזת בדל של ג’וינט שהוצל מבין קפלי הכריות שעל המיטה.
– אני צריך להוציא את הכלב לטיול.
פניה מתכרכמות.
– למה לא אמרת לי קודם? הוא כזה חמוד, הכלב.
אנחנו נצמדים לנשיקה קצרה, בפיות שעדיין לא צחצחו שיניים.
– את רוצה לקבוע משהו?
– בוא נדבר יותר מאוחר.
היא מתרחקת ממני, משחררת אותי, אבל אז פתאום הופכת לנחמדה ורכה, תלותית.
– אז מבטיח שתתקשר אלי?
אני מגחך.
– מבטיח.
– יופי.
היא מקרבת את פיה אל אוזני, לוחשת אלי.
– היה לי נורא כיף.
ועוד חיבוק, ועוד מחמאה הדדית, ודלת חומה שנסגרת אחרי, ושביל מרוצף בשברי אבנים, וספסל שיש בצורת מצבה, עליו אני מתיישב, מצית סיגריה, מביט ברחוב הריק מאנשים, תוהה אם עוד אשוב לבקר בבית של מרי.