קול הרעם

לאישה יפה ורהוטה שאני מכיר היה בוקר חופשי, אותו בילתה עם חברה שלא ראתה יותר מדי זמן במסעדה ברמת החייל. את מכוניתה המאובקת בחרה להשאיר בחניון, שהיה כמעט ריק כשהגיעה אליו, כך שאת מקום החנייה בחרה כמעט באקראי, ורק הקפידה שיהיה קרוב למעלית.
שתי ערימות פנקייק ושיחת נפש אחת מאוחר יותר, כשחזרה אל המכונית, גילתה שאוטו מנהלים אמריקאי וענק חוסם את הפולסווגן שלה, פגוש אל פגוש, בתנוחה שצועקת אגרסיביות והענשה. ואכן, סקירה מדוקדקת העלתה ששלט קטן התלוי גבוה ליד התקרה מכריז שזוהי חנייה שמורה. אומנם בחניון היו מקומות פנויים אחרים, אבל עדיין, טעות שלה.
הרמז היחידי לזהות בעל מקום החנייה הנגזל היה מדבקה: “מירס”. גודל האוטו הבהיר שמדובר באחד מהבוסים. האישה היפה יצאה לחפש אחריו, מוכנה למחול על כבודה ולהתנצל קצת, למרות שהטעות נעשתה בתום לב, ולמרות שהמצב בו העמיד אותה אותו מנכ”ל נעלם, והעונש התוקפני הזה שנתן לה, עצבנו אותה למדי.
בהמשך הרחוב מצאה את היכל השיש של מירס, אבל השומרת בכניסה, כנועה ומודעת למקומה, סירבה לתת לה להיכנס, ורק לאחר תחינות ממושכות הסכימה לפנות דרך האינטרקום למזכירתו של הבוס הנעלם. זו הכריזה שהמנכ”ל בישיבה, ואי אפשר להפריע לו. האישה היפה לא ויתרה, ולבסוף הצליחה לדלג על משוכת השומרת, ולהגיע אל המזכירה, הכנועה אפילו יותר. לאחר עוד הסברים, ועוד תחינות, וכניסה אחת של המזכירה לתוך חדר הישיבות, ומבטים ששלח אליה אחד מהסמנכ”לים שנכנס גם הוא פנימה, הודיעה לה המזכירה שהישיבה רק התחילה, שכל יום תופסים למנכ”ל את החניה ושהוא עצבני מזה, ושעליה לחכות בין שעה וחצי לשעתיים, ואז נראה.
האינטרקום צפצף, ומישהו, כנראה הבוס, ביקש שיזמינו להם קפה וקרואסונים מבית הקפה שלמטה. אה, הוסיף הקול, ותני גם לבלונדינית לשתות.
זה היה הקש.
האישה היפה דחפה הצידה את המשרתת הכנועה, פתחה את דלת חדר הישיבות, נעמדה מול השולחן העגול סביבו ישבה חבורת הגברים המזדקנים ושאלה: “מי המנכ”ל עם האוטו הגדול והזין הקטן?”.
מישהו פרץ בצחוק, מישהו הסמיק.
מייד אחר כך באה התנצלות, והסבר, ומשרת נוסף זומן באינטרקום, קיבל לידיו את מפתחות סמל הסטאטוס, והפולסווגן שוחררה מהריתוק.
הלוואי שמירס יפסידו כסף, הלוואי שיפטרו את המנכ”ל, הלוואי שיום אחד יביט במראה ויראה שם את הלוזר שהוא. אבל אני סקפטי.