בעד ונגד המלחמה בסמים

לפני מספר שנים הוטל עלי, במסגרת עבודתי כמורה לקולנוע, להנחות את התלמידים בפרוייקט של עשיית סרטי פרסומת "בעד המלחמה בסמים".
לא זכור לי שהגבתי בהתלהבות יתרה. קולנוע מגויס נראה לי תמיד כדבר חסר טעם ומיותר, במיוחד במסגרת מגמת קולנוע בתיכון. לגבי, תיעול של יצירתיות לאפיקים דידקטיים מהווה סתירה.
בנוסף, היה ברור לי שהציפייה של יוזמי הפרוייקט היא לא רק לתוצאה- סרטוני פרסומת ברמה טכנית ירודה, אותם יוכלו להציג כהישג אישי, אלא גם כי במסגרת העבודה ייחשפו התלמידים לערכים פדגוגיים מסוימים, התואמים את גישת ה"בעד המלחמה בסמים". גם כאן, הסתירה הבסיסית בין רצוי למצוי הייתה ברורה וצורמת.
בית הספר בו מדובר שכן במרכז תל אביב, הכיתה עליה הוטלה המשימה הייתה י"א, והתלמידים היו ברובם המוחלט בוגרים ואינטיליגנטים. עובדות אלה לבדן די בהם בכדי להעלות את ההשערה שסמים והשימוש בהם לא היו זרים לפחות לחלק מהתלמידים.
השערה זו לא גובתה אומנם על ידי ידיעה ברורה, אך היא הספיקה בכדי לעורר שאלה- אם מי מהתלמידים השתמש, משתמש או ישתמש בסמים, הרי שהוא הופך למטרת המלחמה, האויב. האם אפשרי לאדם להלחם נגד עצמו?
גורם נוסף לפקפוקים ותהיות היה שאלת היכולת שלי להנחות פרוייקט כזה. האם עלי, כמורה, להזדהות עם הערכים וההנחות שביסודו, השונים כל כך מאלו שלי? הנחת היסוד היא שלא חייב להיות קשר מובהק בין דעותיו הפרטיות של המורה ובין אלו אותן הוא מביע בכיתה מאחר ובמקרה השני הוא פועל כמייצגה של מערכת, לה הוא מחויב לויאלית. כל זה טוב ויפה כהנחת יסוד, אולם מצאתי שהיישום הוא בעייתי יותר.
הצלחתי ללבוש את מסיכת המורה, להפעיל כוח בשם המערכת, לייצג את יתרונותיה ומגבלותיה, אולם לא יכולתי להטיף למטרה בה איני מאמין.

בקיץ שלפני כן הנחיתי סדנה יומית בנושא מניעת השימוש בסמים, בכדי להשלים פרנסה בזמן החופשה. אותן התלבטויות עלו בי גם אז, והצגתי אותן בפני האדם שארגן את הסדנה, איש חינוך ותיק וחכם.
תשובתו הייתה שמטרת הסדנאות היא העברת מידע ושבירת דעות קדומות, תוך שאיפה להיווצרות דיון אמיתי. ההנחיה פירושה עזרה בבירור דעותיהם הפרטיות של משתתפי הסדנה, כאשר עלי להיות זה שמספק את המידע ואת הסדר, הכלים ההכרחיים לצורך בירור שכזה.
קראתי את החומר שהוא חילק למנחים, מידע רפואי על השפעותיהם של הסמים השונים. טיפלתי בבורותי שלי, ניסיתי להתעלם מהשאלות המוסריות הפרטיות. זה היה מספיק, אז, אולם כאשר ניסיתי להשתמש באותם לקחים הפעם מצאתי שאין בהם די.
כי הפעם המטרה הייתה יצירה, מילה גדולה ומפחידה, ומול פחד איני יכול להסתפק בתפקוד פסיבי. עלי ליזום.

ברצוני להסיר ספקות אפשריים בדבר מידת ההתעמקות שלי בטרדות התפקיד. ההתלבטויות שתיארתי קודם לא מנעו ממני מלמהר ולקבל על עצמי את המשימה, מתוך האינסטינקט הגורם לצמית להיכנע לכל משובותיו של הפטרון.
זה בסדר, ניחמתי את עצמי, אינך לבד. כי הרי ברור לחלוטין שקמפיין ה- "מלחמה בסמים" ספוג ונוטף את הנוזל העכור הנקרא לצאת ידי חובה. הסרטים הם שמשנים. עליהם להיות חביבים, לא מתוחכמים מדי, בעלי מסרים פשטניים ובלתי אפקטיביים, כרגיל בתחום הזה. עוד כיסוי תחת, אחד מני רבים, לא הראשון ובודאי שלא האחרון.
נקבע תאריך לתחילת עבודה, תאריך אותו היטבתי להדחיק עד הערב שלפני השיעור המיועד. יהיה בסדר הוא הלך מחשבה מקובל וצפוי, המקל על החיים בכך שהוא מאפשר לחסוך בהכנות מקדימות.

באותו הלילה התכוונתי ללכת לישון מוקדם ולהשלים שעות שינה אותן איבדתי בלילות הילולה קודמים, אולם רגע לפני סגירת היום נתקפתי בגל של צדקנות טורדת שלווה, אשר הפכה את השינה לאופציה בלתי פרקטית. ירדתי אל הבאר שמתחת לבית, הזמנתי "גרנד 41" והתחלתי לחשוב.

מה הופך את "המלחמה בסמים" לכותרת כה קשה לפענוח?
החיבור בין המילה מלחמה למושגים הרחוקים ממנה ומאפיוניה כמרחק מזרח ממערב אומנם מוזר, אך הוא מתחולל תדירות.
הפעילות המהנה הזו מחייבת את קיומם של מספר גורמים, אשר החשובים שבהם הם נפגעים, אויב וצבא. אם נוציא מהמשוואה אפילו גורם אחד, נאבד את כל הכיף.
ובכן, מי הנפגעים, מי האויב, ואיפה לעזאזל הצבא?
נתחיל באויב. מי הוא כאן? האם אלו הסמים? אולי הם, האבקות, הכדורים, העשבים, אולי הם הרוע המוחלט, אולי הם האויב שיש להכחידו?
אבל תשובה זו, משום מה, נראתה לי פשוטה מדי.
ראשית, ההגדרה של מה הוא סם ומה איננו סם היא שאלה רפואית ומוסרית מסובכת למדי, שאלה המזמינה דיון מעגלי ועקר.
היכן עובר הגבול בין אויב לידיד? האם גם אלכוהול הוא סם? וניקוטין? וקפאין? באותו היום השתמשתי בכמויות נכבדות משלושתם, כך שהתקשיתי לנקוט בעמדה השוללת את החומרים הללו, ומגדירה אותי כנרקומן. נראה כי כמעט כל חומר מעורר הנאה נחשב רפואית כסם, כאשר ההגדרה המוסרית מתייחסת לתוצאות השימוש, ולא לחומר עצמו.
שנית, הדמוניזציה של אובייקט דומם עוררה בי סלידה מיידית. חומר, תרכובת כימית, אינו יכול להיות רע או טוב, אלא רק קיים. לא הסכמתי לוותר על הרציונאליות בשם ההתחסדות הממלכתית.
ליל השתייה הסתיים בשתי מסקנות-
ויתור על מושגים המגיעים מתורת הקרב והמלחמה, וזאת לפחות עד שאבין מי האויב.
התמקדות בנזקי הסמים, ולמעשה בהתמכרות, אשר נתפסה אצלי אינסטינקטיבית כאויב הקל ביותר להגדרה.

יום אחר כך, תוך התמודדות מרשימה עם הנגאובר טורדני, העברתי שיעור בנושא.
ביקשתי מהתלמידים לחשוף ולחקור את ההתמכרויות שלהם ושל סביבתם. המסקנה הייתה ברורה מאליה. כולנו מכורים, כאשר השאלה היא רק למה. עבודה, שוקולד, אהבה או סמים, מושא ההתמכרות אומנם משתנה, אך היא עצמה קיימת כמושג עצמאי. זה היה סיכום השיעור. טוב, יפה, מעניין במקצת, לחלוטין לא פרקטי. כי אם כולנו מכורים, מה מבדיל בין התמכרות טובה לרעה?
אולם גם עכשיו העדפתי להסתפק במטרת הביניים, קלושת כוונות ככל שתהיה. סוכם שאחד מהסרטים שייעשו על ידי הכיתה יהיה רצף של וידויים של אנשים שונים על התמכרויותיהם, רצף אשר יוקרן בלופ, ובו ישולבו וידויי שימוש בסמים באופן אקראי וספורדי. האמירה הבלתי ברורה הייתה כי כולנו מכורים, אולם רצוי שנתעל את ההתמכרות לכיוון הרסני כמה שפחות.
אי אפשר להסתכן ולהגדיר אמירה זו כמועילה במיוחד בתור לקח לחיים, אולם היא נשמעת מתוחכמת מספיק בכדי ליצור אשליה של טיפול מעמיק בבעיה.

את השבוע שעד השיעור הבא העברתי בשלוות נפש יחסית. העדפתי להתעלם ממה שידעתי.
ידעתי ששימוש בסמים בפני עצמו אינו בהכרח דבר שלילי.
ידעתי שלעתים שימוש כזה מוביל להתמכרות.
ידעתי שהתמכרות לסמים פירושה סכנה.
ידעתי שעל הסכנה יש להתריע.
ידעתי שהתרעה כזו לא תפגע בערכה העצמאי של הסכנה, ממנו לא יכולתי להתעלם.
כי הסכנה היא מטרת הכל, אם אין סכנה אין עניין, ואם אין עניין אין טעם.
חוץ מבמקרה של סמים, כי כאן "מתים מזה".
וזה המסר הסמוי של רוב מסעות הפרסום בנושא "המלחמה בסמים". סמים הורגים. מתים מזה.
פשוט מאוד, לא? אם מתים מזה זה רע, ואם שורדים אז לא. טיעון אפקטיבי ומשכנע.
אבל רגע, כי הרי להסתכן בצבא זה "טוב", למרות שגם סכנה זו יכולה להוביל למוות. מוות כזה הוא "מות גיבורים", מאחר והוא מתרחש כחלק מאינטרס לאומי, ודבר זה מכשיר אותו, הופך אותו ממוות "רע" ל"טוב", אולם טיעון זה בפני עצמו אינו מספק. הכרתי את תחושת הסכנה הממכרת הכרוכה בחוויה הצבאית וידעתי היטב שבאדרנלין שהיא מייצרת אין ולו מיליגרם ציוני אחד.
וסיגריות? הרי כולם יודעים שמתים מזה, זה כתוב על החפיסה שמוטלת עכשיו מולי, אזהרה, משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. מתים מזה, וכולם יודעים. ובכל זאת קיים שיעור מסוים, כמעט בלתי משתנה, אשר ממשיך לעשן. יתרה מזאת, על פי תחושתי הסובייקטיבית יותר בני נוער מתחילים לעשן עכשיו מאשר בזמן בו אני הייתי נער, וזאת למרות שהמודעות לנזקי העישון רק התגברה, ומחירן עלה באופן משמעותי. נראה שלגבי אחוז מסוים מאותם מתבגרים הסכנה לא מהווה גורם מרתיע. ברור היה לי, אינסטינקטיבית, שאותם אנשים הם גם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ולהתמכר לסמים.
לשיעור הבא הגעתי מבולבל וטרוד, בלי שמץ של מושג מה אומר.

מתים מזה. אבל האם טיעון זה אפקטיבי? אולי עצם העלאתו מגבירה את המשיכה אל הסכנה.
כי המוות הוא אירוע מושך, חשוב, ובעיקר משמעותי בעולם שבו סף הגירוי המינימלי עולה בקצב מסחרר כל כך.
"אני מתה עליך" – "אני מת עלייך", ורק אז אהבת הנעורים מתחילה באמת לרגש. במקרה זה הסכנה אינה מבהילה, אלא מאפשרת את ההפרדה בין העיקר והתפל.
משאלת המוות היא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של כל האנשים אותם אני מכיר, היכולים להיות מתוארים על ידי שם התואר- מעניינים. אינני מכיר ולו אדם מעניין אחד אשר המוות לא היה קיים ומושך עבורו בדיוק בשנים בהם נקבעים הרגלי ההתמכרות. הטיעון היחידי נגד ההתמכרות הוא שהיא הורגת. איפה פה ההגיון?

ועל זה מצאתי את עצמי מדבר, על חוסר ההגיון בהתייחסות לסמים כאל הבעיה ולא כאל סימפטום, על משאלת המוות הקיימת בכל אחד, מחפשת אפשרות לפרוץ, ועל הצורה בה היא מתגשמת לעתים בצורה הנסתרת של התמכרות לדברים אשר במילא כבר הוגדרו כ- "הורגים"- אהבה, צבא, סמים או סיגריות.
בודאי שזה הורג, אבל זה כל העניין. אומנם המטרה המוצהרת היא הנאה, אבל זו יכולה לנבוע מסבל. כאן כבר אין סתירה. חוויית ההתאהבות הראשונה, ההשתכרות הראשונה, ההקאה הראשונה, ההנגאובר הראשון- חוויות אלו מערבות כמעט תמיד את שני הקצוות- את הטוב ואת הרע, ואולי זה מה שהופך אותן לתחנות מעבר הכרחיות כל כך.

בצורה כזו מקודשות חוויות טריוויאליות, כמו עישון סיגריות או בליעת כדור. מעשים אלו הם צעדים מהם אין חזרה, כי לכאורה אחריהם משתנה הגדרתו של האדם, ונוספים אליו ערכים נלווים, אותו ערך מוסף שמאפשר התעלמות מפשטותו של הרגע.
המוות מושך ומסקרן, דרך נפלאה להפוך את הבנאלי למעניין, במיוחד כאשר לא חייבים ממש למות, ואפילו די נהנים בדרך.

בסוף השיעור הרגשתי קצת פחות מבולבל. יצאתי מהכיתה בכדי לעשן סיגריה ולשתות קפה. אחת מתלמידותיי, בין המוכשרות שבהן, התלוותה אלי. בפנים סמוקות היא שאלה אותי כיצד אני יכול להעביר שיעור נגד סמים בעודי לובש חולצה עליה מצויירת כתובתו של קופישופ באמסטרדם.
לא ידעתי שאני לובש דווקא את החולצה הזו, אשר ניתנה לאחותי על ידי ידיד שלה, בעליו של אותו קופישופ. התעוררתי מאוחר מדי, וחטפתי את החולצה העליונה מהערמה שעל המדף.
אבל לא הצלחתי להסביר לה את הסתירה.

הפרוייקט הושלם בהצלחה חלקית. הסרטים נעשו, והיו, כצפוי, באנאליים עד כלות, מלאי סתירות ומבולבלים כמעט כמוני.
חודשיים אחר כך, ומסיבות אחרות לגמרי, קעקעתי את המילה "חי" על כתפי השמאלית, למען יראו וייראו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מלפומנה  On 23/06/2003 at 1:50 pm

    עלי לציין שאני מעט מבולבלת. קראתי פעמיים את המאמר שלך. ברמת המיקרו אני מבינה את כולו, אבל ברמת המקרו לא כל כך ברור לי למה התכוונת.

    סמים כדבר ממכר ומסוכן היא סיסמה שנדמה לי לעיתים כי הורגלנו אליה, למרות שהיא שנויה במחלוקת. לא בטוחה כלל שסמים לכשעצמם הם דבר מסוכן. על פי פקודת הסמים המסוכנים בישראל, גראס, ג'ראס, וחשיש הם סמים מסוכנים. אני מניחה שאתה כמוני סבור שהאפיון הנ"ל לא בהכרח נכון ומדויק. אני מכירה באופן אישי אנשים שחיים עם התמכרותם לסמים מסוכנים דוגמת קוקאין בשלום. ויש כאלה שלעשן ג'וינט כל יום בערב עם איזה כוסית של ערק נענע זה כוס התה שלהם, תרתי משמע.

    זו צביעות בעיני לכפות מסרים פדגוגיים ומוסרניים במהלך מה שנדמה כסדנת קולנוע בתיכון תל אביבי (הטרוניה שאני מפטירה כאן ועכשיו איננה מיועדת אליך באופן אישי, שכן אתה חש כמוני), אלא שבמאמר שלך העלת סוגייה מעניינת.

    אני נוטלת סמים מעת לעת, בשעת הצורך ובהתאם למה שבנמצא: האם זה עושה אותי בעלת משאלת מוות שממתינה לפרוץ. חוששתני שלא. מעבר לזה שאני נהנית מהתחושה המשחררת, נטולת לחצים או אחריות, אני אדם בעל מוסר עבודה, למידה ואחראיות שמתפקד באופן משביע רצון על דעת כל.

    אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, גם אני מבולבלת. הנושא טעון, מעיק, חצוי, משלהב יצרים ודעות, אבל נדמה לי שההנאה, ריגעית ככל שתהא, שהוא טומן בחובו, משתלמת, הלא כך?

  • מיה  On 23/06/2003 at 7:42 pm

    אני הייתי מוותרת (לעצמי) על המוסריות בשאלות שכאלה, וטוענת שעלי להתפרנס וזה מה שהכי אקוטי. בסופו של דבר בדילמות מהסוג הזה הדירוג היחיד שניתן להחליט לפיו הוא מידת האקוטיות.

  • קרן  On 25/06/2003 at 11:11 pm

    דילמות חינוך מאוד מוכרות לי מימי תנועת הנוער. החינוך הבלתי פורמלי גם הוא נתקל בקשיים דומים למרות שאינו מחוייב למערכת נוקשה.

    יש רצון עז לחנך בימים כאלו נטולי ערכים של פוסט מודרנה ותרבות הקניונים. הערכים שבוחרת בהן מערכת החינוך הכושלת בסגנון "סובלנות" או "ירושלים" הם חסרי משמעות בעיני.
    אם אי פעם למדתי משהו אמיתי מביה"ס זה היה רק ממורה מסויים, אשר בחר להקרין עמדה אמיתית שלו (מה??? מותר בכלל למורה להגיד את דעתו? אז זהו שכן). אני תמיד בעד כנות. בין כותלי הכיתה שלך, תגיד אך ורק את מה שאתה מאמין. התלמידים יודעים מתי אתה מזייף…

    סמים לדוגמא זה גם היה נושא שאנחנו נתקלנו בו. איך אנשים שיצא להם להשתמש בסמים יוצאים להטיף נגד זה. ומה זה בכלל כל הססמאות האלו "אין סמים קלים?" כולם יודעים שיש! וכל שיטות ההפחדה למיניהן גם הן מגוכחות.

    צדדים שאני הייתי בוחרת להדגיש הן שסמים אולי יכולים להיות סוג של חוייה, אבל לא כדרך חיים. פשוט כי הם לא
    מ-צ-י-א-ו-ת-י-י-ם. זה מסר אמיתי שאפשר גם לעמוד מאחוריו.

    מאוד מעניינת אותי הצורה שבה את חוה את הנושא ואת הדילמות הכרוכות בו. חינוך זה כראה המקצוע הכי מספק ואמיתי בעולם! לי תמיד הייתה הרגשה שהמורים שלי לא חשבו בכלל על הדברים האלה – אלא יותר בכיוון של "איך מספיקים את המיקוד?"

    אמרת שכתבת את זה לפני הרבה שנים. ההשקפה שלך השתנתה מאז?

  • חסוי  On 10/11/2003 at 8:57 pm

    שלום
    אני ילד בגיל הנעורים
    אני לא נוגע בסמים אך עישון ואלכוהול אולך מצויין
    ולפי דעתי זה שטויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: