לפני כמה ימים מצאתי את עצמי עומד מאחורי בובת תצוגה נטולת ידיים וראש, לובשת בגד מרצועות גומי שחור, מביט איך אנשים מרימים מהשולחן דברים שכתבתי, מציצים קצת, מחליטים שלא מתאים וממשיכים הלאה. זה היה במסגרת “אחר צהריים של פורענות”, ספק מכירת ספרים של הוצאות שוליים, ספק מסיבה, ספק אירוע לא ברור, שהתרחש ב”קולנוע זמיר”.
מסתבר שסקס לא תמיד מוכר. אפילו הטריק עם בובת התצוגה בלבוש החושפני לא ממש הוכיח את עצמו. ואולי זה אני. שוב גיליתי כמה אינני אוהב למכור דברים שאני עושה. יש לי רצון, פתטי, כמובן, שהם ימכרו מעצמם, פשוט מכיוון שהם טובים.
בכל מקרה, קולנוע זמיר, יום שישי בצהריים, ולמרות שהיה לי חלק, קטן ומסויים, בכך שהאירוע הזה התרחש ובמה שכלל, אני מרגיש זר ומוזר, כאילו כל האלטרנטיבה הזו, המתכנסת וחוגגת כאן, היא בעצם בבואה מלאה בעצמה של העולם המסריח שבחוץ.
שתיתי בירה בכסף שקיבלתי על הספרים שכן נמכרו, ובכך סייעתי למרוויחה הגדולה מכל האירוע הזה: קופת המועדון.
בבמה הזו, החדשה והמרגשת עבורי, אנסה להתנתק מהמנגנון הקושר בין יצירה, הערכה וכסף. אני לא מבטיח להיות סדור, מובן לגמרי או המשכי. אשתדל להיות מעניין. אתם לא חייבים לקנות.
תגובות
זה שרוב המשתתפים עניים משהו. אל תיקח את זה אישי מר יואלי. הייתי בקולנוע זמיר והבטתי בעיניים כלות במיטב הספרים שנאלצתי להשאיר על השולחן.