ארכיון תג: היסטוריה

משפחת דונט מגיעה לוינה

31/10/2023 – 9:54 am

הרי משפחת דונט, מצולמת בדיוקן משפחתי, המציג לראווה את כל מה שיש להם להתגאות בו. זו עדיין לא המשפחה כולה. האח האחרון יוולד רק בעוד שנתיים-שלוש. מבטי כולם רציניים מאוד, קפואים. איש לא מחייך. לא נראה שכיף להם, או שאולי הנחישות הזו היא חלק ממה שהם רוצים להראות לעולם? משפחת דונט מכוונת למעלה. הם רוצים להתקדם בחיים. 

אב המשפחה, יוסף צבי דונט, בעל זקן שופע ושפם מטופח, שקצוותיו גולגלו ונזקרו, לובש חליפה מהודרת. הוא נולד בשנת 1846, כך שהוא בערך בן גילי בתמונה, קצת למעלה מ-50. אני לא דומה לו בכלל, או אולי כן? הרי חלק מתוך הגנים שלו עברו אלי. מבטו תלוי בנקודה אחרת מאשר כולם, גופו מוטה קצת. הוא כאילו מנותק מהם. יוסף צבי בא ממשפחה דתית, שמוצאה מחבל מוראביה, במזרח צ׳כיה. אביו היה רב ותעשיין זעיר. 

במרכז התמונה, הדמות המרשימה ביותר בה, ברטה, האימא. היא לובשת שמלה מסוגננת, בעלת כתפיים נפוחות וצווארון קשיח, שערה אסוף בתסרוקת גבוהה. נראה שהיא השולטת והקובעת בכל, מרכז המשפחה. ממבטה ניתן להבין שהיא אישה חזקה ודעתנית. היא צעירה מיוסף צבי ב-14 שנים. משפחתה באה מפראג, כך שבאה מרקע עירוני וחונכה בגרמנית. הייתה לה ילדות קשה. אימה נפטרה צעירה והיא הייתה צריכה לטפל באחיה הקטנים. אביה התחתן אחר כך שוב, נוספו לה עוד אחים ואחיות, ואז מתה אימה החורגת והיא הייתה צריכה לטפל גם בהם. גם שתיים מאחיותיה מתו. היא נותרה חרדה תמיד, רדופת פחדים, ולא יכלה לישון לבדה. עם אחיה שמרה בבגרותה על קשר רופף. אחד מהם היגר לארצות הברית והשתקע שם בעיר סינסינטי. ברטה הייתה משכילה יחסית ולמדה לפני נישואיה בסמינר למורים. היא אפילו ידעה לשחות, דבר יוצא דופן לנשים בתקופתה. 

איני יודע איך נפגשו ברטה ויוסף, שבאו מרקע תרבותי שונה. אולי בפראג, אליה הגיע בעקבות עסקיו. כנראה שלא הייתה לה נדוניה גדולה, כך שאלו לא היו נישואי תועלת. ברטה לא הייתה אדוקה מספיק לטעם משפחת בעלה. כשהתחתנו, בשנת 1881, סירבה לגלח את שיערה, ואביו של יוסף לא בא לחתונה. אני רוצה להאמין שהקשר ביניהם בוסס על אהבה וכבוד הדדי, ושהיא הסתגלה אליו וקיבלה אותו כפי שהוא קיבל אותה. המשפחה שגידלו יחדיו הייתה יצירתם המשותפת, ההחלטות שקיבלו והמעשים שעשו נועדו להבטיח את עתידה. שני ילדיהם הראשונים, רוברט והדוויג, נולדו בעיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה בימינו, אליה עברה ברטה בעקבות בעלה. השמות הללו, חסרי סממן יהודי, מראים שלבני הזוג היה רצון לאפשר את השתלבות ילדיהם בחברה הכללית, מחוץ לגבולות ומגבלות הקהילה היהודית. 

בצילום הם מופיעים משני צדי הוריהם. רוברט, חולני ושדוף, חנוט בעניבת פפיון, בצווארון גבוה. החליפה שהוא לובש גדולה ממידתו ותלויה על גופו הצנום. פניו זוויתיות ומבטו רדוף. שערותיה של הדוויג שזורות לצמות המהודקות לראשה. היא נראית כועסת. 

בנם השלישי של יוסף וברטה, ארנולד, אביה של סבתי, כבר נולד בוינה, בשנת 1887. הם היגרו לעיר הבירה האימפריאלית, כמו רבים אחרים, בעקבות האפשרויות הכלכליות והתרבותיות שהעניקה. הם היו חלק מתוך גל הגירה עצום שעבר על העיר, שגדלה פי 10 במהלך המאה ה-19 והפכה מעיר גדולה בת 200,000 תושבים לכרך עצום שבו גרים למעלה משני מליון. יוסף צבי וברטה נעזרו בקרובי משפחה שהיגרו לוינה לפניהם, אבל התנתקו מהקהילה שהכירו, בצעד שהיה בו גם סיכון. הגירה יכולה להיות גם כושלת. היא יכולה להביא להתדרדרות לעוני, היא משבר שיש להחלים ממנו, והשנים הראשונות שלה אף פעם לא קלות.

התמונה צולמה בשנת 1898, להערכתי. ארנולד הוא בן עשר או אחת עשרה, גילה של בתי. מבנה פניו עגלגל, דומה יותר לזה של אמו מאשר של אביו. הוא עדיין לא בוגר מספיק כדי להזדקק לעניבה, והצווארון הלבן מזהה אותו כילד, כמו את אחותו, גרטה. שערה פרוע. נראה שאיש לא עזר לה להתכונן לצילום. פניה מביעים עלבון, קרובים לבכי. פרדיננד, או פרי, התינוק, גוזלי ומתוק. הוא אוחז זר פרחים. 

אין בתמונה כל רמז לכך שזוהי משפחה יהודית, אבל היא כזו. הם היו דתיים אבל לא אדוקים, שומרי כשרות ומצוות ללא הקפדה יתרה. המשפחה התגוררה ברובע השני של וינה, לאופולדשטאדט (Leopoldstadt), הרובע היהודי ביותר של וינה, חצי אי שמחובר בגשרים החוצים את תעלת הדנובה למרכז העיר. הכינוי הלועג שלו בפי הוינאים היה ׳אי המצות׳ (Mazzesinsel), מאחר וכמעט מ-40% מתושביו היו יהודים. לאופולדשטאדט היה האזור שקלט את רוב המהגרים היהודים החדשים שהגיעו מרחבי האימפריה, ובו היה הריכוז הגדול ביותר של בתי כנסת וחנויות כשרות. 

שנה אוכלוסיה יהודים אחוז
1869 607,510 40,227 6.6%
1890 827,567 99,441 12.0%
1890 (לאחר סיפוח פרברים לעיר) 1,364,548 118,495 8.7%
1910 2.031,498 175,318 8.6%

הטבלה המצורפת מראה את צמיחת האוכלוסיה בעיר בכלל, ואת הגידול היחסי באוכלוסיה היהודית, שמתגוררת בעיקר במרכז העיר. ליהודים היה ייצוג גדול מחלקם באוכלוסיה בענפי המסחר, הרפואה ועריכת הדין בעיר. יהודים השתלבו גם בתעשייה, בין אם כפועלים או כבעלי מפעלים. רובם השתייכו למעמד הבינוני של העיר, לא עשירים מופלגים, אבל גם לא עניים מרודים. חיי הכלכלה, החינוך והתרבות של הקהילה היהודית חפפו כמעט לגמרי את אלה של שאר האוכלוסיות והקבוצות האתניות והדתיות שהרכיבו את העיר, שבה היהודים היו אמנם מיעוט גדול, אבל לא יחיד, וגם לא הומוגני. הקהילה היהודית הייתה מגוונת, ומחולקת בתוך עצמה למעמדות ותתי-קהילות. מי שהשתלב בתרבות העירונית ושלט בשפה הגרמנית היה במעמד גבוה יותר מהמהגרים הטריים, וממי ששפת אימם הייתה פולנית או יידיש. משפחת דונט הייתה צ׳כית, והשפה המדוברת בביתם הייתה גרמנית. ברובע לאופולדשטאדט גרו גם מהגרים יהודים רבים מגליציה, המחוז העני והמפגר ביותר באימפריה. למשפחת דונט היה חשוב לבדל את עצמם מאותם ׳גליציאנרים׳’ או ׳אוסטיודן׳ (יהודי המזרח, Ostjuden), ביטוי גנאי שמבטא את נחיתותם. הם היו ׳וסטיודן׳ (יהודי המערב, Westjuden), חלק אינטגראלי מהתרבות הגרמנית, לא זרים שבאים לנצל אותה. גם את הדבר הזה מבטא הצילום המשפחתי. העיר הייתה בליל וזירת מאבק של לאומים ומעמדות, ובני משפחת דונט היו צריכים להילחם על מקומם.

כאשר היגר לעיר ניסה יוסף צבי דונט להקים בית חרושת קטן, כמו אביו, אבל זה לא הספיק לפרנסת המשפחה והוא פנה למסחר. הוא פתח חנות שנקראה על שמו, ׳JOSEPH DONATH׳. היא שכנה ב׳סמטת הדרורים הגדולה׳ (Große Sperlgasse), בשולי הרחוב המרכזי של הרובע השני, לא רחוק מהגשר שחיבר אותו למרכז העיר. זה היה מקום טוב למסחר, נגיש לתחבורה ציבורית ועם הרבה תנועת הולכי רגל. בחנות נמכרו חומרי ניקוי וכלי בית, בסיטונאות וליחידים. המשפחה גרה מרחק דקות הליכה מהעסק. הבן הצעיר והאחרון, לודוויג, נולד בשנת 1900. 

משפחת דונט עשתה ככל שביכולתה כדי להשתלב בחברה ולשפר את מעמדה. הכנסות החנות שימשו כדי לממן השכלה לילדי המשפחה, שלמדו במוסדות העירוניים וקיבלו חינוך גרמני משובח. בעיר הקוסמופוליטית ניתן היה לעשות זאת במקביל לשמירה על זהות יהודית. רבים מיהודי העיר התרחקו משמירת מצוות, והיהדות שלהם הייתה ילק מזהותם התרבותית, אבל ברטה הפכה לאדוקה יותר משהייתה לפני ההגירה. רוברט, בנה הבכור, סבל ממחלה קשה בילדותו, והיא נדרה שאם יחלים תקפיד שלא להסתרק לעולם בשבת, הלכה שכנראה לא הייתה רגילה אליה. בבית גם הקפידו על כשרות, למרות שהחנות הייתה פתוחה למסחר גם בשבת. אני רוצה להאמין שהחיים היו טובים, ושזה הרקע לתצלום המשפחתי.

אבל זה לא סיפור שמח. יוסף צבי דונט מת בשנת 1903, רק בן 57, מותיר אלמנה ושישה ילדים. כך נכתב באקרוסטיכון על מצבתו:

ימיו היו מועטים

ומעשיו היו מרובים

סבל יסורים רבים

פרחה נשמתו באחד

צדק רדף כל ימיו

בניו גדל באמונה

ינוח בשלום על משכבו

איני יודע ממה מת, אבל הגיל הצעיר ואזכור הייסורים הקשים מרמז על סרטן. המחלה הארורה הזו מלווה את הגנטיקה המשפחתית, תלויה כחרב דמוקלס מעל ראשנו. ארנולד היה אז בן 16. שנתיים קודם, אולי עקב תקופה קשה שעבר, נכשל בלימודיו ונשאר כיתה. כעת החליטה אימו, שנלחמה על השרדות המשפחה לאחר אובדן המפרנס הראשי שלה, שהיא אינה מוכנה לממן עבורו שכר לימוד בגימנסיה ושבמקום ללמוד יסייע לה בעבודה בחנות. ארנולד, שחלם להיות עורך דין, נשא כל ימיו את הצער על כך. גם את אחותו הצעירה, גרטה, שלחה האם לא לגימנסיה אלא לבית ספר למסחר, מסגרת לימודים מקצועית, שמסתיימת בגיל 16. 

ברטה קיבלה החלטה, להשקיע את משאבי המשפחה המוגבלים במי שחשבה שסיכוייו להצליח גדולים יותר. רוברט, הבכור, סיים את הגימנסיה והמשיך ללמוד באוניברסיטה. הדוויג, האחות המבוגרת, טיפלה באחיה הקטנים ובמקביל סיימה את לימודיה בגימנסיה בציונים גבוהים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. למשפחת דונט לא הייתה ברירה אלא לצלוח ולהשתקם מהמשבר. הקורבן ששילם על כך ארנולד לא זכה להערכה.

אוסף מאמראים רחב יריעה על וינה: רינה פלד, שרון גורדון (עורכות), וינה 1900, פריחה על ספה של תהום, כרמל, 2019, https://www.e-vrit.co.il/Product/18143/וינה_1900

הטבלה והנתונים הססטיסטיים מתוך:

הטבלה והנתונים הסטטיסטיים מתוך: Steven Beller, Vienna and the Jews, 1867-1938, A cultural history, Cambridge University Press, 1991, p.44 

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, פרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

חלק ג׳ – הילכו שניים יחדיו

08/08/2022 – 12:02 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

פאטרסון היה דמות מפתח לשער צדדי אך חשוב בהיסטוריה של הציונות. 

הוא היה המפקד הראשון והעיקרי של כוחות הצבא היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא פיקד והיה שותף להקמתו של ׳גדוד נהגי הפרדות׳ המיתולוגי שפעל בגזרת גליפולי בשלבים הראשונים של המלחמה, ומונה כמפקדו של ׳הלגיון היהודי׳ שהשתתף בשלבים המאוחרים של הקרב על ארץ ישראל. הקולונל פאטרסון, המפקד פאטרסון, כך נודע. 

לעמדה שמילא לא הייתה רק משמעות צבאית. תרומת שתי היחידות האלו למאמץ הצבאי הבריטי הייתה מוגבלת. הן היו שוליות וחלשות, כוח עזר בלבד. אבל ערכן לא היה סמלי. היה להן תפקיד חשוב בהכשרת מי ששירתו בהן ומשמעות גדולה במיתוס המכונן החדש, שהיה בלתי נתפס עד אז, של מיליטריזם ציוני. הן הוכיחו שדבר מוזר כמו כוח יהודי לוחם יכול להתקיים. מדינת ישראל הכירה לו כבוד מאוחר על כך. ב-׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה ב-2017 ניצבה על כן ליד דוכן הנאומים תמונת פאטרסון, מצולם לצד זאב ז׳בוטינסקי בעת סיור משותף שערכו בתל אביב בשנת 1929. כך אמר בנימין נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פאטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז'בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז'בוטינסקי והפיקוד של פאטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: "To my god son Jonathan, from your god father John Henry Patterson“

כמה שנים לפני כן, נאם נתניהו בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב ׳מוזיאון בית הגדודים׳, המוקדש ל׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נכח בטקס, וכינה את סבו ‘סנדק הצבא הישראלי’. כך תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ"ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

טקס זה עורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נזכר כהרפתקן קולוניאלי צבעוני, שולי ונשכח. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל העברת עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

ככה זה אצל ביבי, האישי והלאומי תמיד מחוברים אצלו. גם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאום מייגע זה, אשר נקרא מהדף, הדגיש נתניהו הצעיר, הבור והטיפש, את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו במחווה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שפאטרסון היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור. 

בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים התחברו כאשר סיירו יחדיו ברחבי ארצות הברית, במסע גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי, בראשית מלחמת העולם השניה. שניהם גם היו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היו שניהם, בן ציון נתניהו ופאטרסון, מנושאי ארונו.

* *

הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, ילדותו באירלנד הכפרית, השירות הקולוניאלי בהודו ובאפריקה, מסעות הציד וחברותו עם שועי עולם, כל אלה לא סיפקו הזדמנויות להיכרות עם יהודים בני זמנו. אבל פאטרסון היה פרוטסטנטי וקורא תנ״ך נלהב. הוא האמין שהכרותו עם יהודי התנ״ך וסיפורי הקרבות המתוארים בו מאפשרת לו הבנה על זמנית של מהות היהודים והיהדות.

שערוריית מותו המסתורי של אודלי בלית׳ והשמועות על הבגידה שהובילה אליו המשיכו לרדוף אחרי פאטרסון אחרי חזרתו לאנגליה. בנו היחיד, בריאן, נולד כשנה לאחר שובו. יש שתהו אם היה פרי הרומן בינו לאת׳ל בלית׳, אבל אין לכך כל הוכחה. פרנסס, אישתו של פאטרסון, הייתה אימו לכל דבר ועניין, והיא שחינכה ולימדה אותו. פאטרסון נסע לארצות הברית כאורחו של הנשיא רוזוולט ידידו, ערך עוד מסע הרפתקני בדרום אפריקה, השתתף בעוד ועוד ארוחות ערב שבהן חזר על סיפורי ציד האריות, כשעננת המוניטין המפוקפק מרחפת מעל ראשו. רב המכר שכתב על הרפתקאות צאבו המשיך לפרסם את שמו.

פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה. לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, וגם הזדמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. קצין מוכשר כמו ליוטננט קולונל פאטרסון היה אמור להשתלב בלי קושי במאמץ המלחמה. החזית המערבית במלחמה דרשה בשר תותחים. אבל הצבא לא מיהר להעניק לו מינוי פיקודי. לפאטרסון לא הייתה סבלנות, המלחמה קראה לו. הוא החליט לנקוט יוזמה, מחשש שיאחר את הרכבת. 

הוא הפליג, על חשבונו, למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה, ג׳ון מקסוול, היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היו בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. במצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד מתנדבים כזה. אלה היו היהודים, אזרחי רוסיה, בת בריתה של בריטניה ושותפתה למדינות ההסכמה, בני העלייה השנייה, שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה. 

הצעירים הגולים רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתם של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, וזאב ז׳בוטינסקי, עיתונאי ומנהיג ציבור, במטרה ליצור כוח צבאי שישתתף בכיבוש הארץ.

אבל הפיקוד הצבאי היה אנטישמי, לא סמך על יכולותיהם של המתנדבים היהודים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה. כך נקבע שאם יוקם כח יהודי יהיה זה גדוד תובלה, שיקח חלק במערכה המתוכננת בגליפולי. בראשו היה חייב לעמוד קצין בריטי. ז׳בוטינסקי התייחס להצעה שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים ללונדון, שם האמין שיצליח לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא הבריטי להקים את הלגיון היהודי שדמיין. זה קרה מעט לפני בואו של פאטרסון.

שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין הכוח שהתאסף סביב טרומפלדור, ותיק המלחמה הרוסי, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

טרומפלדור אמיץ הלב מונה לסגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל למעשה תחת פיקודם המשותף. הדרישות של הקצין האירי לסדר ולמשמעת וסגנון הפיקוד הקשוח שלו לא התקבלו תמיד בשמחה על ידי פקודיו. בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. לאחר מספר חודשי שירות במערכה הכושלת חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה. טרומפלדור המשיך לפקד על הגדוד, מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן, עד הנסיגה הסופית. 

פאטרסון כתב, ממיטת חוליו, ספר על חוויותיו, ׳עם הציונים בגליפולי׳ (With the Zionists in Galipoli). הספר נכתב ופורסם בבהילות. הוא הודפס בטכנולוגיה מסורתית, שלא איפשרה לכלול בו צילומים, ופנה לקהל מצומצם הרבה יותר מאשר ספריו הקודמים. הוא כולל, בין השאר, הערות והצעות להמשך ניהול המלחמה, וניכר שזו הסיבה העיקרית להופעתו, בעוד המערכה עדיין מתנהלת, כספר אקטואלי. גדוד מובילי הפרדות סיפק שירותי תובלה ליחידות שונות, מה שאיפשר לפאטרסון לקבל תמונה רחבה של המערכה. הוא מספר לקוראיו על התנאים הנוראים בחצי האי, על שגרת החיים המייאשת של הפגזות בלתי פוסקות, על הקרבות  בהם הוא צופה ממרחק, משתוקק להצטרף אל הלוחמים אבל מכיר בחשיבות תפקידו העורפי. לפקודיו היהודים הוא מתייחס בחיבה ובריחוק. הוא דורש שהיחס אליהם יהיה כמו לכל חייל אחר, מעריך אותם ומשועשע ממוזרויותיהם. אבל הוא מודע לכך שעבורם מדובר ביותר משירות צבאי. על שער הספר מופיע מגן דוד, סמלו של הגדוד, ובנספח שבסופו (פאטרסון אוהב נספחים) מצורפים מכתבי ההערכה שדרש שיינתנו ללוחמיו, וגם תעתיק מאידיש, תרגום לאנגלית ותזמור של המנון גדוד נהגי הפרדות, ׳התקווה׳ (The Song of Hope).

כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. הם היו מיועדים להיות שלד הפיקוד ללגיון היהודי שז׳בוטנסקי חלם שיכבוש את ארץ ישראל. החזון שלו היה הקמת כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים. המתנדבים הראשונים היו אמור להיות המהגרים היהודים הרבים מרוסיה, שהתקבצו בעיקר בשכונת העוני איסט אנד בלונדון. זו היתה יוזמה מקבילה ולעיתים  מנוגדת למאמץ הדיפלומטי הציוני שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917, וז׳בוטינסקי היה צריך להתמודד עם התנגדות חלק מההנהגה הציונית ועם האנטישמיות הגלויה והנפוצה בתוך הפיקוד הצבאי הבריטי. גם בקרב קהילת המהגרים הענייה ההתלהבות לא הייתה רבה, והם חששו שאם יתנדבו לשירות ישלחו לשמש בשר תותחים בחזית המערבית.  רק החלת גיוס חובה על מהגרים בעלי אזרחות זרה והבטחה שישרתו בחזית ארץ ישראל איפשרה את גיוס והקמת ׳הגדוד ה-38 של קלעי המלך׳. זה אמור היה להיקרא ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית הבריטית המכובדת, שלא רצתה להיות מזוהה עם המהגרים העניים שהכתימו את תדמיתה.

תוך כדי מאמציו של ז׳בוטינסקי, פאטרסון היה באירלנד. הוא פיקד על גדוד מתנדבים פרוטסטנטי שהוצב באזור בלפסט ועסק בפעולות שיטור ושמירת סדר. עלילותיו שם מפוקפקות. כנראה שסייע בצבירת נשק מוברח ובלתי חוקי, כהכנה לעימות המתקרב עם הקהילה הקתולית הבדלנית. הוא שמח לשוב ללונדון ולקבל את הפיקוד על הגדוד היהודי החדש.

הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שהיה עד אז טוראי פשוט וכעת מונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת איסט אנד:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את  הפירות לכל מאמציו.

את עצמו ראה פאטרסון כמשה, לא פחות, מי שעתיד להוביל את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. 

גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל היהודים לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים העבריים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. הוא נאלץ להתמודד עם האנטישמיות והזלזול מצד אלנבי ורוב החיילים והקצינים הבריטיים, עם הציוד הבלתי מספק שהונפק לחייליו, עם מאבקים על אוכל כשר ותנאים שיאפשרו גם לחיילים דתיים לבצע את משימתם.

בגלל שגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי בכיבוש ארץ ישראל הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בין ז׳בוטינסקי לפאטרסון שררה הערצה הדדית. כך תיאר אותו, כאשר כתב את עלילות הגדוד:

כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל-אדיוטאנט, או בעמק-הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:

Here is to trouble!- 

איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי-סדר? אי-נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים-האפורים של חיי יום-יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.

ז׳בוטניסקי האמין שיכולתו של פאטרסון לעמוד בקשיי היומיום, להתענג ולהתעלות עליהם היא שהופכת אותו לדמות גדולה מהחיים, המבטאת בעצם קיומה את הרצון האלוהי. כך תאר אותו  בהקדמה למהדורה העברית של ספרו האחרון של פאטרסון, ׳עם הגדודים העבריים בארץ ישראל׳ (With the Judaeans in the Palestine campaign):

מימי לא פגשתי דמות רומנטית כדמותו.

[…]

פאטרסון אינו משורר ואיננו אמן. סגנונו פשוט ומעשי, כמעט כסגנונו של ריפורטר [עיתונאי] דייקן, הרושם עובדות ומחשבות. לפני שלושים שני כתב את אוכלי האדם על נהר צאבו, ספר מפורסם בזמנו וגם עד עתה, ספר המרעיד את לב הקורא. אבל גם הספר הזה כתוב בלי התפעלות, ואלמלא ההומור שבו והרעננות החיה שבדברי האדם המספר את אשר ראו עיני באמת, היה נדמה כיבש; אלמלא יחסו הרומנטי של המספר אל תוכן סיפורו, בכל מה שצפו עיניו בנהר צאבו, לא ראו אף פרט אחד שהוא ׳חול׳. על הכל הביטו העיניים האלה בתימהון כעל קורטוב של קודש מקודשי אלוהים; הארי הטורף והכושי מוג-הלב – שניהם פליאה.

זהו גם יחסו של פאטרסון ליהודים ולציונות.

בספרו של פאטרסון, שהתפרסם באנגלית בשנת 1922, ניכרת ההזדהות הגוברת שלו עם היהודים הציונים. הוא תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים חייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עכשיו כאשר בריטניה אוחזת במנדט עליה הכולל את עקרונות הצהרת בלפור:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ונותר לוטננט קולונל למרות שנות שירותו הארוכות. ההזדהות שלו עם היהודים והביקורת שלו על האנטישמיות הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של אודלי בלית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות הרפתקן צבעונית ששייכת לעולם נעלם. מעתה והלאה, עד יום מותו, יהיה מזוהה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית.

הפרק הבא כאן

פאטרסון – עם הציונים בגליפולי

פאטרסון – עם בני יהודה במערכה על פלסטינה

ז׳בוטינסקי – מגילת הגדוד

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , , | לכתוב תגובה

חלק ב – פאטרסון באפריקה/ מטען אנושי

20/07/2022 – 5:28 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני רוצה לחטט עוד בדמותו של איש שאני שונא ומעריך, מחבב ומתעב. הוא אחר לגמרי ממני, ובכל זאת אני מרגיש אליו קרבה, ואנו חולקים דברים שעדיין איני יכול לנסח או להודות בהם.

כבר כמעט נטשתי את פאטרסון, הסתפקתי במה שכבר כתבתי עליו, בהתייחסותי אליו כקוריוז, כסך כל מוזרויותיו, והנה אני שב אליו. אולי אני מצפה שהניסיון להבין אותו יעזור לי להבין את עצמי ואת המקום בו אני חי, מכיוון שהוא קשור לכאן בדרך מפותלת ומוזרה, דמות אב נעלמה שזכרה הודחק והתעמעם.

איש גבוה, זוויתי, לא יפה אבל מרשים. גבר שאנשים ונשים נמשכים ונרתעים ממנו.

הצד האפל שלו, האלימות הקהה שהוא מפעיל, עטוף בכללי התנהגות, מוסתר על ידי הרגלים ותפישות עולם שמשקפות באופן ברור, כמעט ברור מדי, את נורמות החברה בה הוא חי, שלהי המאה ה-19, ראשית המאה העשרים. הוא גבר ויקטוריאני. או, אולי, קריקטורה מוגזמת של גבריות ויקטוריאנית. 

יהיר, אמיץ וצודק, בטוח בעצמו עד בלי די. אדון לטבע, אכזר לעיתים, נדיב ומיטיב ברגעים אחרים, שליט מיועד על הנחותים ממנו. כל מי שאחר ממנו נחות ממנו. 

אך הוא גם זר ומוזר, והסביבה והתרבות אותה הוא מייצג לעולם לא תקבל אותו באמת. כמו אל, כמו יוצא הדופן שהוא, הוא בן אלמוות ובודד.

ג׳ון הנרי פאטרסון הוא בן אשפתות, שנולד מחדש כחייל קולוניאלי לאחר שהתייצב לבדו בלשכת גיוס במחוז כפרי באירלנד בגיל 17 וחתם על חוזה לשבע שנות שירות. אתה עושה דבר כזה אם יש לך ממה לברוח, אם אין מה שמצפה לך במקום בו גדלת. במשך חייו מחק והעלים כל זכר לעברו. אולי היה בנו הלא חוקי של כומר שסרח, אולי צאצא נסתר של איש אצולה. הבטחון העצמי ותחושת הנבחרות ודאי הגיעו מהיכן שהוא, כמו הצורך להוכיח את עצמו, לשחק את המשחק ולנצח בו, להגן על כבודו.

דבר ברור אחד בזהותו: הוא אירי.

זה ניכר מייד, מסמן אותו כבן מיעוט נחות ומעט נלעג בעיני הבריטים ה׳אמיתיים׳, מזוהה במראהו, באופן דיבורו, במבטא הברור. האיריות שלו מתבטאת בצורה בה הוא מתנהל, ומשפיעה על האופן בו הוא נתפס על ידי הסביבה. הגזענות המעמדית הבריטית לא תוותר לו לעולם. הוא לעולם לא יהיה בריטי באמת, לעולם לא יהיה מהמעמד הגבוה גם כשיתקבל בו כאורח, וההשתלבות והקבלה שלו בחברה תמיד תהיה על תנאי. הנה סיבה לכבד אותו. הנה סיבה לא לשנוא אותו לגמרי. 

הוא לא רק חייל אלא גם מהנדס. הצבא הכשיר אותו לכך. זה מצביע על כשרון ויכולת גבוהים. שירות צבאי הוא בחירת קריירה שמאפשרת לעתים לאנשים שאינם באים מהמרכז החברתי לממש פוטנציאל שלא היה מתגשם אחרת. פאטרסון ניצל את ההזדמנויות שנקרו בפניו והיה מוכן לסכן את חייו לשם כך. הוא שיחק את המשחק עד תומו. 

כמהנדס צבאי בהודו הבריטית, היהלום בכתר האימפריה, התמחה בסלילת מסילות רכבת. הרכבת היתה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בהרחבה ובחיזוק השליטה במושבה. המרד ההודי בשנת 1857, שפרץ במחאה על הפעילות הבלתי מרוסנת של ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳, שהביא לאחר שדוכא לכך שהמדינה הבריטית תקח אחריות מלאה על הודו ותהפוך אותה למושבה בריטית, ושבמהלכו מתו כ-6000 חיילים בריטים וכ-800,000 הודים, אזרחים ברובם, הבהיר את הצורך ביכולת שינוע מהיר של כוחות צבאיים למרחקים גדולים. הפיתוח הכלכלי והאורבאני, יצירת מעמד שלם של פועלים נודדים, התפתחות קשרי המסחר והזמינות של חומרי גלם ובנייה חדשים, כל אלה היו תוצאות לוואי של המטרה הצבאית הבסיסית. החברה ההודית השתנתה מהיסוד בעקבות כך. טענה נפוצה היא שהרכבת יצרה את הודו המודרנית, על תחלואיה. 

מסילות ברזל בהודו 1909, עורקי הדם של האימפריה

הרכבות בהודו הבריטית ביססו ושימרו את הבדלי המעמדות בין הלבנים והמקומיים ובין המעמדות השונים בתוך החברה ההודית. חלוקת המחלקות ברכבת שיקפה את המבנה החברתי, המחלקה הראשונה ללבנים ולמי שהשלטון חפץ ביקרו, השנייה למקומיים בעלי אמצעים והשלישית למטען ולדלת העם, שהיו מעין מטען אנושי שאין שום סיבה להתייחס אליו בכבוד. מהאטמה גנדי, אבי האומה ההודית, נהג לנסוע במחלקה השלישית בדיוק בגלל זה. 

פאטרסון, כאמור, היה יציר של המערכת הזו, שקשרה בין עליונות צבאית וטכנולוגית לעליונות תרבותית וגזעית. ככל מהנדס טוב, עולמו היה בנוי מאתגרים טכניים, מבעיות שצריך לפתור, שנותנות טעם לחיים. הוא התענג עליהן, עד שנראה שלעתים יצר לעצמו צרות ובעיות רק לשם כך.

בהודו גם פגש באשתו, פרנסס הלנה גריי, בת אירלנד כמוהו. אבל שלא כמו פאטרסון, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים. היה לה תואר אוניברסטאי במדעים, והיא הייתה אחת מהנשים הראשונות שהשלימו תואר דוקטור למשפטים בבריטניה. מאוחר יותר תהיה מנהלת בית ספר. פאטרסון לא היה בחירתה הראשונה כבן זוג. ארוסה היה רופא, והוא מת ממחלה ביום בו היו אמורים להנשא. חתונתה עם פאטרסון, בזמן חופשה באירלנד, בשנת 1895, לא הייתה מתרחשת ללא הטרגדיה הזאת. בתם הראשונה, אותה ילדה אחרי ששבו להודו, מתה כשהייתה תינוקת בת ארבעה חודשים.

מעט אחר כך, בשנת 1898, כשהוא בן 31, נשלח למשימה שתשנה את חייו.

אפריקה היא המקום שקבע את גורלו של פאטרסון. בה הפך לאל בדמות אדם, ובה התרחשו המאורעות שהפכו אותו לבזוי ומנודה.

הפרק הבא כאן

רשימה קצרה על האופן שבו הרכבות שינו את הודו

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | תגובות (1)

פיל אי אפשר לפסנתר

16/07/2022 – 1:43 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חט פיל מהתקופה הפליאוליתית שנמצא בחולון.
https://www.imj.org.il/he/collections/355012

סרט הטבע הדוקומנטרי ׳מלכת הפילים׳ (באנגלית: The Elephent Queen),יצירתם של ויקטוריה סטון ומארק דיבל משנת 2018, אשר מוקרן כעת ב-Apple Tv, מתאר את המתרחש במהלך שנה אחת, דרמטית אך גם רגילה לגמרי, בפינה מסויימת של הערבה המזרח אפריקאית. זוהי נחלתה של להקת פילות, המובלת על ידי פילה מבוגרת ומנוסה הנקראת אתנה. מי נתן לה את השם? אולי פקחי השמורה בה צולם, אולי יוצרי הסרט. בכל מקרה הוא מתאים לה, והיא מוצגת כמעין גלגול חייתי של האלה היוונית. הסרט שב ומגדיר את המקום כממלכתה, ואת אתנה כמטריארכית, השולטת ואחראית לכל היצורים הנמצאים תחת חסותה. הוא מייחס לה את כל תכונות ההנהגה הנגזרות מכך. אתנה, הפילה המלכה, נועדה לכך מאחר שהיא באה משושלת מלוכה. היא ירשה את חוכמתה של אימה, הפילה ששלטה בלהקה לפניה, את נסיונה, את הידע שנאצר על ידה. היא מנהיגה את עדר הפילות והגורים הקטן שנאלץ להתמודד עם עונה יבשה שהופכת לשנת בצורת, תוך שילוב של חכמת חיים, הפעלת סמכות שקטה, אהבה וחום. אין אף בעל חיים שמפקפק בה כי היא מעל כל זה. הלוואי שכולנו היינו מונהגים על ידי אתנה.

הפילים הם העליונים בשרשרת ארוכה של חיות אחרות המתגוררות בממלכה. משפחת צבים המפחדת להמעך בבור המים המתרוקן לאיטו, סטיבן, גוזל אווז בעל נשמה חופשית, צפרדעי קצף מגוחכות, חיפושית זבל גיבורה: אלו חלק מדמויות המשנה. למרכזיות בהן ניתנים שמות, מערביים או ספק מערביים, מילי, מימי, וויי ווי. החיות לא מואנשות לחלוטין, אבל המניעים והרגשות שלהן מוצגים כאנושיים. הן רוצות בטוב, הן חומלות, הן אמיצות. למעשה, תכונות החיות בסרט הן גרסא טהורה של התכונות האנושיות. החיות חופשיות ממה שהופך את בני האדם למסוכנים ואומללים. הן חיות לשם החיים, ללא כל רוע. הטבע והחיות אינם נפרדים. המלכה הפילה מקבלת את סמכותה מאלוהים, שסומך עליה לשמור ולפקח על העולם שיצר. 

הסרט, שאני מוצא משעמם ומייגע, למרות הנופים עוצרי הנשימה, למרות הסצנות המעולות והמשעשעות, לא כולל התייחסות לטורפים או אוכלי נבלות, למשבר האקלים שהופך את האזור הזה לצחיח יותר ומאיים על עולם הטבע כולו. יש רגעים מרגשים ויפים למכביר, אבל הכל לעוס ומעובד לכדי סיפור שמתאמץ להיות מיתולוגי. מרגישים את הזיעה. יש בו מוזיקה נפוחה, קריינות עמוסת רגש, מסרים פשטניים ושמרניים שמכתיבים את המהלכים הקולנעיים. עבורי, הטבע יפה, אבל הוא אינו מושלם או טוב מוחלט. ההרמוניה בו הופרה כבר מזמן. 

ובני אדם חיו כאן, בצד וכחלק מהטבע, מאז ראשית היותם ועד היום. הבחירה של יוצרי הסרט להתעלם מהם היא גם גישת יסוד מקובלת בסרטי טבע וגם הצהרה אידיאולוגית, לפיה בני אדם וטבע הם שני הפכים, בני האדם הם סכנה לטבע, והאינטראקציה שלהם איתו תהיה תמיד הרסנית. 

מסע משפחת הפילים, המצולם בשתי שמורות טבע סביב נהר צאבו שבקניה, בין בור המים החרב בבצורת למעיין נובע, בו אפשר לשתות אבל לא להשיג אוכל, בין צמא לרעב, מהדהד את סיבות הנדידה האנושיות הבסיסיות ביותר, חיפוש אחרי מים ואוכל על מנת להבטיח את השרדות הדור הבא. ההומו סאפיינס, האדם, הגזע שלנו, החיה שהיא אנחנו, נוצרה בפינה הזו בדיוק, מזרח אפריקה, ומכאן, לפני כ-300,000 שנים, התפשטו בני האדם לשאר העולם. כולנו ילדיה של אפריקה, כולנו הגענו מהערבות הללו, עליהן שולטת עכשיו אתנה, תחנה אחרי תחנה, דור אחרי דור. הטבע הזה הוא נוף הבראשית שלנו.

ובני האדם צדו פילים מאז ועד היום. הבשר, הפרווה, העצמות, החטים: אלו חומרי הגלם שאיפשרו לגזע האנושי לשרוד ולהפוך לחיה הדומיננטית שהוא. מסורת הציד עצמו, התרבות שהוא יוצר, הכלים שמתפתחים כדי לסייע בו, אני מגזים וקובע כי הציד יצר את התרבות האנושית. 

ובאפריקה תרבות זאת המשיכה להתקיים, להתפתח ולהשתנות, להתאים עצמה לנסיבות, לשינויים באקלים ובטבע. במזרח אפריקה היו שבטים שצדו פילים כחלק מרכזי בתזונה ובכלכלה עד לפני פחות ממאה שנים. שלטונות מושבת קניה הבריטית אילצו את השבטים הללו לוותר על המנהג הזה מתוך אוסף של אינטרסים, שהשמירה על חיי הפילים הוא רק אחד מהם. 

לשבטים היו מסורות ציד שונות. שבט הוואטה (Waata) התמחה בשימוש בקשתות וברעל. ציידים מומחים, שזכו להערצה כבירה, היו מבשלים רעל צמחי מרוכז שגורם לקרישת דם מהירה על פי מתכון שעבר אליהם בירושה. על מנת לוודא שהרעל עובד נהג הצייד לבצע בדיקה פומבית ותיאטרלית. בחוד חץ נקי וחדש היה דוקר את רגלו, עד שזרזיף דם ניגר במורד השוק. אז הניח מעט רעל על טיפת הדם הנוטפת, רואה אותה מתמצקת ואת קרישת הדם מטפסת מעלה בעקבות שובל הדם שנזל. צייד אמיץ היה ממתין עד הרגע האחרון ממש בכדי לנגב את הדם ולמנוע מהרעל להכנס לתוך גופו.

הציד עצמו לא נעשה ממרחק, להפך. הצייד, נושא קשת ענקית ומספר חיצים קטן, היה מסווה עצמו בגללי פילים, ואז חודר לתוך עדר הפילים הזכרים בזמן שהיו עסוקים באכילה. כשבחר קורבן היה מתגנב אל מתחת לבטנו, מותח את הקשת באמצעות רגליו ומשחרר את החץ המורעל לתוך אבריו הפנימיים. מטרת החץ לא הייתה להרוג את הפיל אלא לחדור את שריון העור והעצמות ולהכניס את הרעל לתוך מחזור הדם. הפיל היה מנסה לברוח מכאב הדקירה בריצה, והצייד היה צריך להזהר שלא להרמס, אבל המוות היה מהיר, ברגע שהרעל הגיע אל הלב. אני יכול להעריך את האומץ הנדרש לכך. אני יכול אפילו לראות איך ציד כזה משתלב במערכת האקולוגית בלי לאיים למוטט אותה. 

פנים הארץ היה קשור אל החוף בשיירות סחר שגם נתיביהן היו חלק משמעותי מהתרבות האנושית וממערכת היחסים שלה עם הטבע. סבלים נשאו סחורות מפה לשם, שנהב, עבדים ושפחות מתוך היבשת, שהוחלפו במוצרים וסחורות שהגיעו לנמלי החוף. לאחר שביססו את הנתיב הימי להודו הפורטוגזים הם ששלטו ופיתחו את הסחר הזה, אבל בשנת 1730 השתלטה על חופי אפריקה המזרחית וחצי האי ערב האימפריה הימית הערבית-מוסלמית של עומאן. האימפריה הזו התחרתה ראש בראש בכוחות האירופיים, תוך שילוב של ידע מקומי ונכונות לישם את שיטות העבודה הסחר והשליטה האירופיות. עומאן השתלטה על  האי זנזיבר, והקימו בו מטעים שבהם עבדו עבדים אפריקאים רבים. האימפריה של עומאן סחרה גם עם הודו וגם עם הכוחות האירופים השונים ושימשה כגורם המתווך העיקרי במרחב וכמי שהגבירה את ניצול פנים הארץ. 

בשנת 1840 הגיעה הספינה ׳אל-סולטאנה׳, שנשלחה עלי ידי שליט האימפריה, אימאם עומאן, לנמל ניו-יורק, לאחר מסע שנמשך חמישה חודשים. הספינה נשאה תבלינים, שנהב, שטיחים פרסיים ותמרים, סחורות יוקרה שהוחלפו במתנות שהעניק השלטון האמריקאי. מטרת הביקור, שארך ארבעה חודשים, היה ביסוס קשרים דיפלומטיים שאולי יובילו למסחר ישיר בין שתי המדינות. זה קוריוז היסטורי משעשע, אבל בזמן אמת הוא נתפס כבעל משמעות וערך. עבור האמריקאים, האימפריאליזם הערבי היה דומה לאימפריאליזם האירופי, ולא הייתה כל מניעה לשתף איתו פעולה.

האימפריה של עומאן אחראית גם לכך ששפת התקשורת, הלינגואה פרנקה של מזרח אפריקה היתה הסוואהילית, המשלבת בין תחביר שבטי מפושט ומילים ערביות. שפה זו היא שפת פידג׳ין, שנוצרת מצורך של דוברי שפות שונות לתקשר לצורך מסחר והתנהלות שוטפת. שפות כאלה נוצרו במקומות בהם התהוו קשרים קולוניאליים, בין השאר בהוואי, באוקיאנוס השקט ובאיים הקאריביים, ממזיגה של השפות המקומיות עם אנגלית, יפנית ופורטוגזית, והיא נוצרה בערי הנמל ובשיירות המסחר. היום היא מהשפות הנפוצות ביותר בכל המרחב המזרח אפריקאי. 

סיפור האימפריה של עומאן, שירדה מגדולתה אחרי חלוקתה בין בניו של הסולטן אחרי מותו בשנת 1856, ועליית כוחם של הבריטים, מראה שהאימפריאליזם האירופי לעולם לא פעל באופן מוחלט וחד כיווני ושתמיד היה אחד מתוך מארג כוחות וגורמים, מקומיים וזרים, בעלי אינטרסים שונים, שניהלו יחסי גומלין מסובכים. אין פה רק מנצלים אירופים מול מנוצלים אפריקאים ואסייתיים אלא קשת שלמה של מערכות שליטה וניצול וחילופי תרבות וידע. 

ועדיין, הבריטים הם האחראים המרכזיים לשינויים הגדולים שעברה מזרח אפריקה במהלך המאה ה-20. הנה הם באים.

הפרק הבא כאן

׳מלכת הפילים׳ בשרות Apple Tv 

סיפורי הציד וההקשר המקומי של הציד מתבססי על הספר: Edward I. Steinhart, Black Poachers, White Hunters, Ohio University Press, 2006, במיוחד עמ׳ 24-29

על ביקור ספינת האימפריה של עומאן בניו יורק

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

סכנה באפריקה

14/07/2022 – 3:31 pm

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳

כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015). 

כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:

באפריקה השפיפונים, 

והקרנף וסוס-המים, 

באפריקה התנינים 

יומם וליל חורקים שינים, 

באפריקה הקוף גורילה 

ירצה לנשוך אתכם חלילה! 

אל תלכו-נא, קטנטנים, 

לאפריקה בשום פנים!

מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.

אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה. 

אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה  הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים. 

חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.  

גליון מתוך מפת העולם של ולדזמילר, 1507

אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס  מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.  

בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות. 

במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.

מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon's Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת. 

כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?

הפרק הבא כאן.

עופרה עופר אורן על ׳מכרות המלך שלמה׳

מכרות המלך שלמה, מהדורת 1901

לובנגולו מלך זולו

מפת ולדזמילר (1507)

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized | גם בתגים , , , , , | תגובות (2)

עדכוני קיץ

15/07/2020 – 12:41 pm

אתיקה של משבר. המובן מאליו. מיפוי פריבילגיות ודרכי השימוש בהן.

בזמן הזה. האם זה זמן ביניים? או שככה זה יהיה מעכשיו? משבר מתמשך, אין סופי? החלטות. עקרונות פעולה.

לא לקנות הרבה. לחשוב על הכסף שיש כאילו לא היה. לחסוך. 

אבל בכל זאת לקנות, דברים שצריך וטוב לקנות, ולהשתדל שזה יהיה מאנשים טובים שאתה מכיר. לדאוג שהכסף שאתה מכניס למערכת ימשיך להתגלגל בה, ויעזור לכמה שיותר אנשים.

*

כמעט שנה ל׳דפוס בית׳, ההוצאה לאור הזעירה של ננה ושלי, שהקמנו מתוך גחמה בקיץ שעבר. בית מלאכה קטנטן לספרונים נחמדים, שנמכרים במחירי הפסד בחנויות ספרים ספורות. אנחנו מייצרים אצלנו, בבית עצמו, או במרפסת בעצם, מדפיסים, כורכים ומגמרים, מהדורות קטנות וממוספרות. זה יוצא יפה מאוד. אני גאה.

הוצאנו דברים שאני כתבתי, שננה כתבה, ספרון ציטוטים, ספר צילומים, חוברת צביעה, וכעת אנו מוציאים ספר ילדים. עשינו דברים. 

נפצעתי בתאונת גליוטינה טפשית וכמעט איבדתי פיסת אגודל. הצלקת נותרה מתחת לציפורן, מוסתרת לגמרי, אבל מרגישה מוזר. כאשר אני מעביר עליה אצבע אני חש בכאב עמום ובזכרון של רגע החתך. חסכתי, כשהקמנו את הדפוס, וקניתי גיליוטינה זולה, מועדת לתאונות. אחרי הפציעה וכחלק מההחלמה ממנה ננה קנתה גיליוטינה חדשה, גרמנית. היא מדויקת, יעילה ובטוחה. למדתי משהו, נראה לי, והיה לי מזל שהפציעה לא הייתה חמורה. סתם חתך באצבע, מה אתה עושה עניין.

(מה למדתי? שלא שווה לקנות בזול? לא בטוח. שפציעות הן חלק מהעניין? לא בטוח. למדתי להיזהר, למדתי לחתוך ספרונים. אני די טוב עכשיו, זה לוקח לי פחות זמן משלקח כשהתחלנו ויוצא יותר מדויק. התנסיתי. למדתי לעבוד)

השבוע התחדשנו במדפסת. זו שעבדנו איתה עד היום, שרכישתה הספונטאנית הניעה את הקמת ההוצאה, הייתה ממודל ביתי מתקדם, ולמרות שהצליחה להוציא תוצאות יפות היו לה מגרעות רבות. היא דרשה יחס וטיפול מתמיד. היה לה מסך מגע מעצבן ובעיות התחברות לרשת. העמדנו אותה במשימות קשות, שמתחו את גבולותיה, היא התחממה ועכבה אותנו. בכל מקרה, אנחנו מדפיסים עכשיו ספר, ולאחר שהחלפתי במדפסת מיכלי דיו, אחד מהחדשים התגלה כפגום. תוך כדי הדפסה התחילה המדפסת לזעוק בקול, לבכות ממש, ולצבוע דפים שלמים בצבע ורוד מג׳נטה. זאת הייתה הזדמנות נהדרת. אז כעת יש מדפסת חדשה, טובה יותר, והקודמת הוגלתה לחלק אחר של המרפסת, לשמש כגיבוי. התקדמנו. אנחנו ממשיכים הלאה.

התחלנו את זה לפני המשבר. אנחנו ממשיכים כעת. למה שנפסיק? דברים שהיו בגדר אינטואיציה, אפשרות היפותטית, התגלו כפשוטים. אפשר להדפיס ספרונים בבית, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות באמצעים פשוטים, והעבודה עצמה נעימה ברובה ומספקת. זה כיף, לעשות ספרים. 

*

בשנה הבאה, פרט לעבודתי הרגילה כמורה לקולנוע בתיכון לאמנויות, אלמד גם חצי משרה כמורה להיסטוריה בתיכון אחר. אני שמח על כך, מתרגש וחושש. אני אמנם מורה עתיר נסיון, אבל לעולם לא לימדתי בכיתה רגילה ולעולם לא היסטוריה כחלק מתוכנית הלימודים. זה אתגר שאני מתכוון לעמוד בו. הפירוש של זה הוא שתהיה לי משרה דחוסה, מלאה ואינטנסיבית, בשנה שאין לדעת בדיוק מה יקרה בה. אני לא חושש אלא נערך, רגשית בעיקר, לכך שזה לא יהיה קל. בבית הספר בו אני מלמד היום יש לי מקום ידוע ומוכר, דרכי התנהלות בדוקות, אנשים שאני מכיר ומכירים אותי. בבית הספר החדש אני זר ויוצא דופן, לפחות בינתיים. זה ידרוש ממני ללמוד, להתאים את עצמי ולהשתלב. אני מקווה שאצליח. 

כי אני אוהב לעבוד טוב, ואוהב לעמוד במשימות ואתגרים. וכי אני רוצה להתחדש.

*

זה קורה בשנה בה אהיה בן חמישים, עשר שנים אחרי מות אבי.

אומרים שמשבר הוא הזדמנות? אז אני המצאתי את זה.

הרי מחלתו שלו, אז, בעודי מתקרב לגיל ארבעים, גרמה לי לשנות את עצמי, לוותר על דברים ולהדגיש אחרים, להפוך טוב יותר, פגום פחות. מאוכל שווארמות, מעשן כבד ורוכב על אופניים הפכתי לצמחוני, בריא יחסית, שמתנייד בריצה. סלחתי לאבי ואני מתגעגע אליו בחיבה ולא בתסכול. צמחתי לאחר שהוא חלה ומת, וכך כנראה, היה חייב לקרות. זו דרכו של עולם. אבל המשבר הזה אחר, וההזדמנות כאן שונה.

*

חופש גדול, קיץ. זמן ביניים. טבלת עדכון נתוני הקורונה פתוחה בדפדפן, ומדי פעם אני בודק מה השתנה. לא רצתי בכלל בשבוע האחרון, והגוף מתחיל לאבד יכולות וכושר. צריך להתעקש. אני אוהב לרוץ בקיץ, אחרי שאני מתרגל לזה. לרוץ בקיץ בתל אביב זה כמו לרוץ בחורף בבוסטון, קשה אבל אפשרי, מספק. 

אבל לרוץ בזמן מגיפה זה דבר מוזר. המסיכות מסתירות את פני האנשים. מי שלא חובש מסיכה, כמוני בעת שאני רץ, ערום, מסוכן ומנודה. אני שומר על מרחק מאנשים, לא נושם עליהם, משתדל לא לנשום אותם, חולף על פניהם, קל תנועה, משתדל שלא ירגישו בי. 

בקיץ אני מטפטף זיעה, ובסוף ריצה נעלי ספוגות בה. זאת תחושת שחרור, כמו לרוץ בתוך גשם, כולך רטוב. אם אצליח להתמיד יהיה לי קל יותר בשנת הלימודים הבאה, בה ארוץ גם לבית הספר החדש וממנו. כושר טוב פירושו הגעה קלה יותר לעבודה, צמצום של האתגר הגופני לרמה סבירה, אפשרית. אם אצטרך, או אוכל בכלל לרוץ לעבודה בשנה הבאה. הלוואי שאצטרך. קשה לי לקבל את ההבנה שכפי הנראה אלמד בעיקר מהבית.

*

ברחוב מגורי בונים שכונה חדשה, במעלה הגבעה. המוני דירות קטנות. המוני שכנים חדשות שישנו פה את הכל. 

עסקי הבגדים כבר היו בקריסה לפני הקורונה, ויש המון חנויות ריקות. אין תיירים, ושוכרים ישראלים, מפוקפקים, נכנסים לדירות האייר בי אנ בי שלא נועדו לכך, ושלא מתאימות למגורים. אנשים הולכים וחוזרים מהים. יש פחות שליחי וולט. אולי הבינו שכדאי לחסוך. 

קיץ מוזר. דורש אתיקה, החלטות, עקרונות פעולה. אבל אין לי כוח לכל אלה. במקום זה אנסה לכתוב, לנוח, להתכונן למה שלא יהיה, ולידיעה שאי אפשר באמת לדעת. 

מאת Uri Yoeli | פורסם בגוף ראשון, דפוס בית, יומן | גם בתגים , , , , , , , , , , | תגובות (1)

״מר נתן״

26/05/2020 – 4:12 pm

שיחה עם יצחק נתן, שלימד בבית הספר תלמה ילין מאז שנת 1966, ומנהלו בין השנים 1979 – 2002

הראיון הטלפוני התקיים ב-19.4.2020 וב-20.4.2020 (תוך כדי תקופת הסגר עקב מגיפת הקורונה)

מראיין: אורי יואלי (מורה לקולנוע בבית הספר)

מתמלל: אורי פורת (בוגר בית הספר)

תיקוני עריכה: יצחק נתן

גרסת PDF

אורי יואלי: בוקר טוב יצחק, מה שלומך?

יצחק נתן: ברוך השם יופי, בסדר.

זו תקופה מאוד מוזרה, ואולי דווקא בה יש הזדמנות לחזור אחורה ולנסות למצוא בעבר של בית הספר סימנים שיעזרו לעתידו. 

אגיד גם בשביל ההקלטה, וגם מכיוון שחשוב להגיד את שבחיו של אדם בפניו, שאין בן אדם שהשפיע על ההיסטוריה של בית הספר כמוך, שבהרבה מובנים תלמה ילין הוא תוצר של השנים שלך בתוכו, של השנים שלימדת בו, ושל השנים שניהלת אותו. ההחלטות שאתה קיבלת והדרך שבה הובלת אותו קבעו את דרכו.

מבחינתי בתור מי שעובד בבית הספר זה כבוד גדול לנהל את השיחה הזאת. 

אני מקבל בענווה את הדברים שלך.

הייתי רוצה לפתוח ולשאול איך נדבק אליך הכינוי "מר נתן"?

זה סיפור יפה מאוד. המנהל שקיבל אותי לעבודה בתלמה ילין היה המנהל השני של בית ספר. אם כי אפשר לומר שבעצם הוא המנהל שעיצב את בית הספר בראשית דרכו, מרדכי קשתן. דרכו הגעתי לבית הספר. 

כשהגעתי לבית ספר באופן רשמי, זה היה שבוע או שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, הייתה ישיבת מורים כללית ושם ראיתי בדיוק איך בעצם מרדכי קשתן פונה למורים, מצפה שיפנו אליו: מר קשתן, מר נתן, גברת בן נחום וכו', והשפה הפכה להיות מאוד מאוד פורמלית, רשמית, מסודרת, ולכן התלמידים אימצו בדיוק את אותה טרמינולוגיה ואותה שפה: מר נתן. זה היה בהתחלה טבעי, ככה כל בית הספר קורא אחד לשני. 

אנחנו בחדר המורים, ביננו לבין עצמנו כמורים, פנינו כמובן בשמות פרטיים איש לרעהו. אבל כשנכנסתי למר קשתן או כשדיברתי אתו זה תמיד היה "מר קשתן“, למרות שהייתה לי היכרות מוקדמת אתו על בסיס אחר לגמרי, לא פורמלי. כך בעצם התנהלו היחסים הרשמיים בין המורים לבין המנהל, בין התלמידים אל העובדים, מר נתן, מר נתן. זה היה בשנות השישים.

כן. 

כל מערכת החינוך התנהלה אז אחרת לגמרי. תלבושת אחידה הייתה דבר מובן מאליו. נתייחס לזה אולי בהמשך. לימים, כשהתמניתי למנהל בית הספר המשיכו התלמידים: מר נתן, מר נתן, ולא תמיד הרגשתי נוח עם הדבר הזה.  בדרך כלל בכיתה י"ב פה ושם תלמידים, ואפילו עודדתי את זה, שאלו: "אפשר לקרוא לך יצחק“, אמרתי בוודאי, אבל משום מה זה לא הפך להיות נחלת רבים. כך זה היה שנים על גבי שנים עד אשר פרשתי. ואני חייב לומר לך שהנקודה הזאת מאוד מאוד מעניינת משתי סיבות. א‘, כאשר היה טקס מאוד מאוד יפה של 40 מחזורים בבית הספר ב-2002, זו הייתה גם אותה שנה שפרשתי כבר, זה היה צירוף של שני דברים ביחד, מאוד מעניין ומרתק. המנחה של הטקס, בוגר ביה"ס לשעבר אילן וייל, קומיקאי וסטנדאפיסט, שקיבל על עצמו, יחד עם בוגרת נוספת, אסתי זקהיים, להנחות את הטקס, הוא פתח את החגיגה לפני קהל של אלפי בוגרים, מורים, מורים לשעבר ואורחים מכובדים במילים הבאות: מר נתן הוא התינוק היחיד שאני מכיר בעולם שנולד עם השם פרטי "מר". הקהל התפקע מצחוק. כמובן שבטקס הזה הבוגרים לפעמים הרשו לעצמם לפנות אלי בשם "יצחק", אבל עד היום, זה דבר מדהים, אני פוגש ללא סוף תלמידים בוגרים לדורותיהם, באולמי התיאטרון, ברחוב, בקונצרטים, כל מקום שהוא. הורים של בוגרים פוגשים אותי בלי סוף, ואז פונים אלי שוב ושוב: "מר נתן, מר נתן“. אשתי, רעייתי היקרה, היא כל פעם מחייכת, צוחקת. אני אספר לך קוריוז קטן: פגשתי לפני מספר חודשים את שלומי קוריאט, בוגר בית הספר במגמת התיאטרון, שמשחק היום ב“הבימה" (…עכשיו, הכל סגור כרגע בגלל הקורונה) במחזמר "גבעת חלפון אינה עונה“, הוא שחקן ראשי שם. ראינו את ההצגה, ואחרי ההצגה במקרה כשהוא יצא החוצה מכניסת השחקנים, הוא פגש אותי, רץ, חיבק אותי, אשתי עמדה מנגד ואז הוא אמר לה: "בגלל  'מר נתן' אני נהייתי שחקן כזה מצוין“. אני אומר לו: "לא מר נתן", הוא עונה: "לא יכול, רק מר נתן“. זה מביך… אבל זורמים. כן.

אני רוצה להגיד שגם לי, למרות שהכרתי אותך בתקופה יותר מאוחרת, קשה להשתמש בשמך הפרטי, סלח לי אם אני מתבלבל מדי פעם. 

זה בסדר.

אני רוצה לחזור אחורה ולשאול כיצד הגעת בעצם לתלמה ילין.

זה סיפור מרתק והוא גם בעל משמעות חינוכית. התגייסתי לצבא אחרי שכבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית בלימודי תואר ראשון בהיסטוריה וספרות, ובמקביל, עוד לפני הצבא, בתקופת לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני ירושלמי, גם סיימתי לימודים בסמינר "מזרחי" על שם רא"ם ליפשיץ. היום הסמינר נקרא: "מכללת הרצוג". כך הגעתי לצבא כבר עם תואר אקדמי פלוס תעודת הוראה. הצבא "חטף" אותי אחרי הטירונות למפקדת קצין חינוך ראשי במחנה מטכ"ל בתל אביב, על מנת שאני אסייע בפיתוח בתי ספר תיכוניים פנימיים של הצבא, ללמד לקראת בחינות בגרות קצינים וטייסים בצה"ל. רבים מהם, בשנות השישים, עדיין היו מחוסרי תעודת בגרות, כי הם שירתו בתקופת מלחמת העצמאות בהגנה, באצ"ל, בלח"י, או שהיו מהקיבוצים שם הייתה אידיאולוגיה לא ללכת לקראת לימודים, והצבא רצה לקדם אותם. עשיתי את הדבר הזה. שירתי במפקדת קצין חינוך ראשי, תחת אל"מ מרדכי מורל'ה בראון. ושם קיבלתי קצונה. יום אחד פונה אלי חבר לשירות הצבאי, שמוליק בולוצקי, שלמד במקביל אלי בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, אף הוא לימד בצבא יחד אתי את הקצינים והטייסים אנגלית לבגרות. הוא היה חבר מאוד יקר שלצערי כבר לא גר בארץ. אגב, רעייתו, נטע בולוצקי הייתה לימים מורה למוזיקה בתלמה ילין, המעגלים נפתחים ונסגרים… והוא אומר לי: "תשמע יצחק, פנה אלי מישהו שאני לא יודע מי הוא או מה הוא, בשם מרדכי קשתן. אני לא יודע איך הוא הגיע אלי אבל הוא מסתובב באזור המחנה. הוא שאל אותי אם אני מכיר איזשהו חייל שהוא בוגר אוניברסיטה בלימודי היסטוריה". זה היה דבר נדיר אז.

כן.

השבתי לו: כן אני מכיר, הוא המשיך: אני רוצה להיפגש אתו, להציע לו משהו. שמואל שאל אותי: "אתה רוצה להיפגש אתו?" אמרתי לו בוודאי. בשעות הפנאי היינו חופשיים. הפגישה שלי אתו הייתה בקפה "תמר" המיתולוגי, ברחוב שינקין פינת אחד העם. אני מזכיר את זה כי יש לזה השלכות אחר כך ואנחנו לא נתייחס לזה בשיחה היום. שם היה "המטה" של  מרדכי קשתן. זה סיפור שלא צריך כרגע לספר עכשיו… בספרי אני כותב על כך, דבר מאוד מאוד מעניין ובר השפעה, אבל לא חשוב כרגע. שם שוחחנו, הכרנו, והוא אמר שהוא מונה לערוך את מוסף "ידיעות לתלמיד" של עיתון "ידיעות אחרונות". בשנות השישים "ידיעות אחרונות“, בכל יום שישי, פרסם מוסף מיוחד, "ידיעות לתלמיד", שבו היה חומר לתלמידים ברמה של תיכון, חומרי לימוד בהיסטוריה, בספרות  ובמקצועות אחרים למורים ולתלמידים בבית ספר תיכון. קשתן שאל אותי אם אני מוכן לכתוב בשבילו מאמרים בנושאים היסטוריים ומנקודת מבט פדגוגית, כמובן תמורת תשלום המקובל בעיתון. אמרתי לו, “בוודאי, למה לא? זה רעיון מאוד מאוד יפה". וכך הכרתי אותו. המוסף יצא במשך 14 שבועות. עד היום אני שומר אותם. על כל פנים, במהלך המפגשים עם מרדכי קשתן קיבלתי ממנו משובים והערות עריכה. 

הוא היה בעל יכולות אדירות בניסוח. הוא הוציא בזמנו שני ספרים מעולים להוראת החיבור כך שהעריכה שלו של המאמרים שלי וההגהות תרמו לי תרומה עצומה מבחינת יכולת הכתיבה, הגם שכבר באתי מהאוניברסיטה אחרי שכתבתי סמינריונים. היה לי אתו קשר כמה חודשים, אחר כך נותק הקשר. 

הייתי אמור להשתחרר מצה"ל ב-30 בספטמבר 1966, כאשר שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, אז מורל'ה בראון, קצין חינוך ראשי, שהוקיר והעריך את עבודתי במערך החינוך, לא רק במטה אלא גם בשטח, כמי שהכין חיילים לבגרות, טייסים וקצינים בתל נוף ובחצור ובמקומות נוספים שלא נמנה אותם… אמר לי: "תשמע, כל חייל  זכאי לחופשת שחרור. מצדי, אני נותן לך אישור להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר, על מנת שתוכל כבר לעבוד ולהתפרנס“. הייתי נשוי כבר כמה חודשים וצריך "פרנוסה" אחרי שאתה משתחרר, והיה לי כבר את המקצוע, ביולי, אוגוסט, אני לא זוכר בדיוק מתי, עוד בחופשת הקיץ, ניגשתי לעיריית תל אביב, כמובן לבוש מדי קצין. אתה יודע, בשנות השישים הקצינים הלכו עם מצחייה, אתה זוכר דבר כזה?

כן, ברור. 

זו הייתה גאווה כזו, גאוות יחידה. כולם הלכו עם ה… מצחייה הזאת. פניתי למחלקת החינוך העל-יסודי בעיריית תל אביב, הצגתי את עצמי, הראיתי תעודות ואמרתי שאני משתחרר לקראת פתיחת שנת הלימודים, ואני מבקש לדעת אם אפשר לקבל עבודה במערכת החינוך של תל אביב. לעירייה הייתה מערכת חינוך מפוארת, זו הייתה בתקופה שללמוד בתיכון עלה הרבה כסף, לא היה חינוך חובה כמו היום, זה מהפך שהיה הרבה יותר מאוחר. רק ב-1978 הצליח שר החינוך החדש בממשלת המהפך של מנחם בגין להנהיג את הרפורמה של חוק חינוך חובה עד לסוף כתה י' וחינוך חינם עד לסוף כתה י“ב. באותן שנים מי שסיים בית ספר יסודי בדרך כלל הלך או לעבוד או לבית ספר ערב. המיעוט בישראל למד בתיכון מסודר לבגרות, וכמובן עיריית תל אביב התיכונים שלה היו מאוד יוקרתיים והמנהלים היו בעלי עמדה מאוד מאוד עוצמתית. בעירייה נאמר לי כי בעירוני א', מחפשים מורה בחצי משרה להוראת  הספרות. 

ניגשתי לתיכון עירוני א'. המנהל שם היה דוקטור יוסף פריד, הוא שייך היה לגוורדיה הוותיקה, המיתולוגית, של מנהלי התיכונים העירוניים בתל אביב. הגעתי לפגישה, לבוש מדי קצונה, שזה תמיד מוסיף לרושם, ובתום שיחת התרשמות שהתנהלה ביני לבין המנהל, הוא החליט להציע לי עבודה בחצי משרה. הוא אמר: "אני יכול להציע לך הוראת ספרות, וחסר לי גם מחנך בכיתה י“ב". בום, ספרות וי"ב, משימה לא קלה בהחלט למורה שמתחיל את צעדיו הראשונים בחינוך ובהוראה בביה"ס התיכון. אמנם היה לי כבר ניסיון מעולה בצבא בהוראה לבגרות, אבל כאן זה עם תלמידים, בסביבה אחרת לגמרי. ללמד קצינים, זה שונה, בצבא לא היו שום בעיות של משמעת, רק תן להם ותן להם ותן להם… ועכשיו צריך להתמודד עם תלמידים בגיל ההתבגרות בבית ספר תיכון, בזה עוד לא התנסיתי. המנהל ביקש ממני לפני שהוא מקבל החלטה סופית, שאני אתראיין גם אצל סגנו, ברוך ששון, שהיה ממונה על הלימודים ההומאניים בביה"ס ומורה ללשון. התפתחה בינינו שיחה מרתקת והוא החליט שאני יכול להתאים להם. הוא שלח אותי חזרה למנהל לסיכום סופי. המנהל היה כל הזמן חמור סבר, רציני למדי, יושב מאחורי ה-pulpit, כשאתה נכנס לחדרו, אתה כבר נמצא במתח. ואזי הוא סיכם: תהיה מחנך כיתת י"ב, ותלמד ספרות לבגרות. אבל, וכאן הוא חתם את השיחה במשפט הבא, שחקוק במוחי עד עצם היום הזה, ״אתה מורה צעיר, אין לי זמן למורים חדשים. אנחנו זורקים אותך למים עמוקים, או שתצוף או שתטבע״.  

הייתי המום ולא הגבתי באותו רגע. חזרתי המום לביתי בבת ים. כבר בנסיעה באוטובוס לבת ים, התקשיתי לעכל את האמירה שלו, וכבר במהלך הנסיעה שלי קיבלתי החלטה לדחות את ההצעה. אני לא נכנס להצעה הזאת, לא מוכן לקבל. מנהל שככה אומר לי דבר כזה, למורה חדש שבא לבית ספר, לא חשוב יסודי או תיכון. מורה חדש מחכה בהחלט לליווי מנהל, לתמיכה, לקבלת עצה, לביקורת, להתייחסות. לומר לו: "לי אין זמן למורים חדשים, זורקים אותך למים עמוקים או שתצוף או שתטבע“. אמרתי לעצמי, “אני אמירה כזו לא מקבל“. אני לא יודע עד היום מאיפה אזרתי את האומץ לסרב, במיוחד שאני צריך פרנסה, צריך להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר. 

צלצלתי למנהל מטלפון ציבורי. באותם ימים, בשנות השישים, לא היה טלפון בכל בית. לקח כמה שנים כדי לקבל קו טלפון ממשרד הדואר. צלצלתי מטלפון ציבורי סמוך לדירתי והודעתי למנהל על החלטתי. אני רוצה לומר לך שהצעקות של המנהל היו נוראיות הוא צרח עלי, במונולוג צעקני מבלי שהייתה לי בכלל אפשרות להסביר, “אפילו שרת…", אני זוכר את המילים, "אפילו שרת בבית ספר בקיץ יש לו חופשה באמצע אוגוסט… ואתה מונע ממני לצאת לחופשה, אז אני אדאג לכך שאף בית ספר לא יקבל אותך לעבודה, ואני מודיע את זה לארגון המורים. אתה תהיה מחוסר עבודה". נתקפתי חרדה כמובן, אבל התעשתי, אמרתי לעצמי: "אני שלם עם עצמי לחלוטין". ידעתי שבעצם אין עם מי ועל מה לשוחח, סגרתי את הטלפון. קיבלתי החלטה. אתה יודע, זה לשבט או לחסד. מהותית, לא הבנתי עדיין את המורכבות של מערכת החינוך, את פשרו של ארגון המורים. אלו היו לי אז מילים גבוהות!  סירבתי זה עתה לקבל את המשרה, האם זה חוסם אותי עכשיו למערכת החינוך העל יסודית? מה קורה פה, מה קורה? בדיעבד התברר לי שקיבלתי את אחת… לא היחידה, אחת ההחלטות האמיצות ששינו את כל מהלך הקריירה הפדגוגית שלי. אגב, כמנהל תלמה ילין שיתפתי תמיד את המורים החדשים בחוויה המטלטלת הזאת והבטחתי להם, כי תמיד הם יכולים להיכנס אלי, להתייעץ ולקבל כל סיוע שהם יהיו זקוקים לו. עם זאת, כמובן הם יצטרכו להוכיח את עצמם כאנשי חינוך ומורים ראויים לתלמה ילין. 

מה עושים? נזכרתי שבמהלך השירות הצבאי שלי היה לי מפגשים עם מרדכי קשתן. במהלכם הוא סיפר לי שהוא מנהל תיכון בשנת שבתון והוא עומד לחזור בשנה הבאה לתפקיד מנהל התיכון. ככה הבנתי מתוך דבריו. כמה חודשים לא היה לנו קשר, עכשיו, לאחר שדחיתי את ההצעה של עירוני א', טלפנתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הייתי תמים נורא ושאלתי אותו אם יש לו משרה בשבילי. לשמחתי הוא השיב: "כן, יש לי חצי משרה כמורה להיסטוריה וחינוך“. אחרי ששיתפתי אותו בסיפור שמנהל עירוני א' איים עלי ואמר שאני לא יכול להתקבל לעבודה ולארגון המורים אזי קשתן אמר לי: ״תשמע, תן לי איזה שבוע ימים, אני אטפל בדבר, אני אעביר את הדבר, ואני אנסה לעזור ולראות איך יהיה הדבר. אני אבדוק דרך ארגון המורים וגורמים אחרים, שלא תצא תקלה  ותוכל להתחיל כמורה בתלמה ילין״. 

אותה שעה לא הכרתי עדיין את בית הספר "תלמה ילין", לא ידעתי איזה מין בית ספר זה. אחר כך הוא סיפר לי. הוא ביקש שאני אצלצל אליו כעבור כמה ימים, הוא  יהיה בבית הבראה בשעה זו וזו  ואני אוכל לצלצל אליו. הוא יהיה ליד טלפון ואני אוכל לדבר אתו. זה מה שקרה. טלפנתי אליו והוא אמר לי שהוא בדק ובירר, והוא שמח שהוא יכול לקבל אותי לעבודה בתלמה ילין. ככה, קיבלתי עבודה בתל אביב. זה היה דבר נפלא. כך בעצם הצטרפתי לתלמה ילין. 

לא הכרתי אף אחד מהמורים בישיבת המורים הראשונה, שהייתה כשבוע לפני תחילת הלימודים. הייתי מורה חדש, צעיר, עדיין עם מדי קצונה, ועם כיפה על ראשו, הם, המורים, כמובן לא הבינו מה אני עושה שם במדים, מרדכי קשתן הסביר להם מה המצב. כל אחד הציג את עצמו, אבל זהו. זו הייתה כניסתי הראשונה לתלמה ילין. 

באותן שנים בית הספר היה עדיין תיכון מוזיקלי, שהייתה בו רק מגמה אחת למוזיקה. הוא התנהל בחסות ובשיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה. 

בית הספר התעסק עד כמה שאני יודע בהקלה על העומס על התלמידים כדי שיוכלו להשקיע יותר בלימודי המוזיקה. תוכל להוסיף? 

כשהגעתי אליו בית הספר היה כבר ביד אליהו בבניין חדש, שהוקם לא מזמן ליד עירוני ט'. בית ספר בקומה אחת, 4 כיתות אם, מזכירות, חדר מנהל, חדר מורים, שירותים וחצר פנימית חמודה, מגרש חול מסביב. בית ספר תיכון קטן, 4 כיתות בלבד, כל התלמידים לומדים מוזיקה. לא הייתה מגמה אחרת, רק מוזיקה קלאסית. אני רק אדגיש, כי ממוצע התלמידים בכל כיתה אז היה 28-30, לפעמים 32 תלמידים. בית ספר חמוד, נחמד. בכל פעם שהגעתי אליו אמרתי: "איזה שקט יש פה, גם בהפסקות. זה לא בית ספר רגיל“. לידו שכן תיכון עירוני ט', בית ספר ענק! בהפסקות, תלמידים רצים שם, מתרוצצים, משחקים, מרעישים. ואצלנו, אתה יודע, היה משהו רגוע מאוד, שקט.  ניסיתי להבין את הדבר הזה והסבירו לי שתלמידים שעוסקים באופן רציני במוזיקה, מנגנים בפסנתר, בכינור, הם תלמידים שצריכים הרבה מאוד שקט וריכוז, הם משקיעים בנגינה כמה שעות טובות כל יום, יש שמקדישים שש או שבע שעות, זה חלק מהאישיות שלהם, הם רגועים יותר, הם זקוקים לתנאים אחרים, למורים אחרים, זו אווירה שמקרינה על בית הספר. כלומר זה בית ספר שלמעשה לא נתקלתי בו בבעיות משמעת. אם תלמיד "מסכן" שבר במקרה איזשהו חלון בטעות, וואו, זה היה חמור מאוד. לא היה דבר כזה. לא היו בתלמה ילין קשיי משמעת של ממש. היו דברים. פעוטים.  בין היתר זה הושג ויושם בגלל שמרדכי קשתן ניהל את בית הספר ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא היה חסיד תקנון מאוד מאוד מפורט ונוקשה, הוא ניסח סעיפים מפורטים ,שחייבו הן את התלמידים והן  את המורים. כך למשל, הוא הנהיג וכפה בכל החומרה את התלבושת האחידה. דוגמא אחת: חס ושלום שתלמידה הגיעה בגרבי ניילון, שהיו אז באופנה. תלמידות לא יכלו להגיע בגרבי ניילון. בעיני התלמידים זה היה טרור. הוא ציפה מאתנו, המורים, להקפיד ולאכוף את סדרי המשמעת. לדעתי, קשתן הקדיש יותר מדי זמן לרגולציה פורמלית. היינו גדושים בטפסים, בכרטיסי תלמיד, ונדרשנו למלא כל מיני טפסים נוסף על יומני הכתה. הוא ביקש להפוך אותנו, ובמידה מסוימת גם בהצלחה, לאיזו שהיא מכונה פדגוגית מושלמת. אבל זה לא תמיד פעל בכיוון הנכון.  שלמה בר אבא, שפגש אותי לפני שנה במסיבת חנוכה נהדרת שארגן ארגון המורים לגמלאים, שם הוא הופיע מאוד יפה. הוא ראה אותי לראשונה לאחר 50 שנה שלא התראינו, רץ אלי, חיבק אותי וכמובן אמר: "מר נתן", אמרתי לו, "די! יצחק!", "לא יכול“, הוא אומר לי, ואז הוא אמר לי, "כמה שאנחנו אהבנו אותך כמורה להיסטוריה, וכמה ששנאנו את קשתן שרדה בנו". לא היה לי נוח לשמוע את זה אבל זו הייתה התחושה. 

ככה התנהל בית הספר: משמעת מאוד מאוד קפדנית בד בבד עם אווירה רגועה, שקטה, כמעט לא היו בעיות משמעתיות. ואגב, למורה שאוהב לעבוד, אוהב ללמד, יודע לעשות את זה, זה תענוג שאין כדוגמתו להיות מורה בתלמה ילין. לאורך עשרות שנים, תמיד הסברתי את זה למורים, את העניין הזה, לא חס ושלום לכפות משמעת כל כך נוקשה, אבל התלמידים בתלמה ילין חדורי מוטיבציה ללמוד, הם חדורי מוטיבציה להתפתח בתחום האמנותי כמו אף בתחום העיוני האקדמי. פה אני רוצה להגיד לך איזו נקודה מאוד מאוד חשובה, אולי אנחנו קופצים למקום אחר, מבחינת אני המאמין שלי. 

זה בסדר, כן.

היו לנו תמיד ויכוחים. כל שבוע לאורך שנים כשהייתי מנהל, הקפדתי על פגישות קבועות צוותיות. אחת הפגישות הצוותיות החשובות ביותר בכל שבוע הייתה בימי שני. היא כללה את כל מרכזי המגמות לאמנות הסגנית, תמר אלפר, רכזת מערכת השעות והבחינות, סופי קסטל-בוקאי, הרכזת החברתית, סיקי קול והיועצת החינוכית. כלומר, כל הצוות הבכיר של בית הספר. היינו מתכנסים פעם בשבוע באופן קבוע לשעה והתווינו את מדיניות בית הספר ואת תכנית העבודה השנתית על כל מרכיביה. בישיבות שבועיות אלו נתגלו לא פעם חילוקי דעות מלווים בוויכוחים לוהטים.  

אחת מהסוגיות שהייתה שנויה במחלוקת מאוד קשה הייתה לגבי השאלה הקרדינלית: האם תלמה ילין הוא תיכון אמנותי, שואף למצוינות באמנויות ולכן יש להעדיף קבלת תלמידים מוכשרים באמנויות גם אם הישגיהם בלימודים בינוניים, או שמא תלמה ילין הוא תיכון עיוני ברמה גבוהה עם מגמות אמנות. אני הכרעתי, כי עלינו כל הזמן להניף את שני הדגלים בעת ובעונה אחת: גם מצוינות בלימודים העיוניים וגם מצוינות במגמות האמנות, ללא העדפה של צד זה או אחר. הסברתי לעמיתיי ולכל המורים, כי רוב ההורים לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שהם יצליחו לקבל תעודת בגרות ברמה גבוהה. הם גם לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שילדיהם אף יזכו לחינוך אמנותי מיטבי; גם וגם! בסופו של דבר הכרעתי התקבלה. 

אנחנו נעשה את המרב ואת המיטב בכל עוצמתנו, גם בלימודים העיוניים, האקדמיים, וגם בלימודי האמנויות, ונשאף למצוינות בשני הדברים עם כל המאמץ שזה דורש מאתנו כמורים, וכמובן מהתלמידים.  אני חושב שזה היה מאוד מאוד חשוב, הדבר הזה. ואמרתי להם תמיד: תדעו לכם, מה שנראה לכם עכשיו טוב, זה לא מספק עדיין. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. אנחנו צריכים קודם כל הזמן לחתור למצוינות. 

בית הספר שתיארת, בניהולו של קשתן שמתעסק רק במוזיקה, שמבוסס כולו על תקנות ועל תקנונים, בית הספר הזה היה חייב להשתנות כאשר תלמידי "רננים" נכנסו פנימה.

יפה, אז סיפור רננים הוא סיפור מאוד מעניין. 

זה קרה במהלך השנה הראשונה שלי כשהייתי מורה בתלמה ילין. התרחשו שני מאורעות דרמטיים באותה השנה.  הראשון, במישור הארצי-הלאומי, מלחמת ששת הימים. שנת הלימודים, שנפתחה ב-1.9.1966, הגיעה כמעט לסיומה עם פרוץ מלחמת ששת הימים בראשית חודש יוני, 1967. לקראת חופשת הקיץ, היינו עדיין בעיצומם של הלימודים ולקראת בחינות בגרות, זה היה מאורע מאוד דרמטי בחייה של מדינת ישראל. במקביל, בערך חודשיים או שלושה חודשים לפני כן, התרחש אירוע מאוד דרמטי מבחינת בית הספר תלמה ילין. 

תלמה ילין נפתח בשנת 1960 בהנהלתו של יצחק הירשברג. הירשברג היה רב תחומי, איש אשכולות, נראה לי שהוא לא כל כך ראה, הוא היה כבד ראייה.

 הייתה לו תפיסה חינוכית מאוד מעניינת, הוא פתח את בית הספר, לא היה לו קל. הוא היה שנה ראשונה ונאלץ לעזוב ומרדכי קשתן, שהיה מורה שם קיבל את הניהול במקומו. היה שם משהו לא טוב, שאני לא רוצה להיכנס אליו כרגע. על כל פנים הירשברג לא ויתר על הרעיון הנפלא הזה, והוא פתח את בית הספר "רננים" במקביל ל"תלמה ילין", בדרום תל אביב. רננים היה בהחלט בית ספר מעניין, ושני בתי הספר התחילו להתחרות זה בזה עם שתי קונספציות שונות לחלוטין. תלמה ילין היה בית ספר מאוד מאוד ממושמע, ממוסגר, מערכת לימודים מאוד מסודרת, בחינות בגרות, שהיה בפיקוח של משרד החינוך, עם שכר לימודים מסודר ומשמעת קפדנית. רננים היה בעצם בית ספר… הייתי אומר היום, פתוח, ליברלי. הירשברג הביא תלמידים מאוד כישרוניים. האווירה אצלו הייתה חופשית, יצירתית, אבל לבית הספר לא הייתה יכולת להתקיים מבחינה תקציבית, והוא פשט את הרגל. בשלב מסוים פינו אותו מפה ופינו אותו  משם, הוא  התחיל לאבד את עצמאותו. היו תמונות בעיתונות המקומית, שהתלמידים למדו באוטובוסים ישנים, היו כיתות באוטובוסים. מכל מקום, עיריית תל אביב בכל זאת חלשה על כל המרחב החינוכי המוניציפלי והיא החליטה שרננים לא יכול להמשיך ככה. היא נפרדה מתיכון רננים עד שהוא גסס סופית. היה צריך להציל את התלמידים בכיתות י"א-י"ב שנותרו שם, והמחשבה הייתה שמעבירים אותם לתלמה ילין. פה אני נכנס לתמונה. 

הם הגיעו לתלמה ילין לפני פסח, ותלמידי י"ב כבר היו לקראת בחינות בגרות ואיכשהו הגיעו לבחינות בגרות. הייתה אבל בעיה, כיתה י"א, תלמידים עם אור בעיניים, יצירתיים, נהדרים, אבל עם חסר גדול בחומר הלימודי-עיוני. קשתן ביקש מאתנו שבקיץ נלמד אותם, נסגור פערים לימודיים, כדי להעלות אותם לכיתה י"ב. ופה קיבלתי על עצמי לסייע להם בתחום שלי. אני לימדתי אז היסטוריה בתלמה ילין, ואני התנדבתי בחופשת הקיץ לתת אינסוף שעות. לא קיבלתי משכורת, האמנתי בשליחותו ובייעודו של בית הספר ולקשתן הייתה עדיין השפעה גדולה עלי ועל מורים אחרים, כך שהתנדבנו להעביר את כל החומר של כיתה י"א בחופשת הקיץ כדי לעבור כהלכה לכיתה י"ב, כי אז כל בחינות הבגרות היו בכיתה י“ב. שם נקשרתי לראשונה עם תלמידי רננים, הם הגיעו וראית את הצימאון האדיר שלהם להשכלה כללית שהייתה במשורה אצלם. הם היו יצירתיים ונהדרים. אני זוכר את התלמידים: שלמה בראבא, יהודית ברגר, לימים גלעדי, חביבה בלומנטל, אילן סמואל ואחרים. אני יכול למנות אותם אחד אחד. בי"ב הם היו כבר חלק מבית הספר.  

ברגע שהגיעה כיתה נוספת, בתלמה ילין לא היינו מוכנים לכך, היו לנו רק 4 כיתות אם. אזי עיריית תל אביב סייעה בדבר והציבה באופן פרוביזורי בחצר 4 מבנים טרומיים, 4 כיתות טרומיות. מבנים טרומיים ששופצו לאכלוס כיתה י"ב החדשה ולסדנאות אמנות ופיסול. תוך זמן קצר בית הספר הפך מבית ספר של 4 כיתות ל-8 כיתות. בתלמה ילין הייתה עד קליטת תלמידי רננים רק מגמת מוזיקה קלאסית, ברננים היו עוד 3 מגמות: תיאטרון, אמנות ומחול. במחול הגיעו תלמידות בודדות. יהודית ברגר-גלעדי, לימים מנהלת תלמה ילין בשנה הראשונה לאחר שפרשתי מתלמה ילין, הייתה במגמת המחול עד כמה שאני זוכר. נתנו לתלמידות המחול הבודדות מורה פרטית שתלמד אותן בסטודיו שלה.   

לא הייתה אז בגרות במחול, אף לא בתיאטרון ולא באמנות הפלסטית. התלמידים במגמות אלו למדו להנאתם. אין בגרות בהן, אבל אפשר לעשות פרויקטים, אפשר להציג תערוכה. הם יצרו, נהנו ולמדו. הם ידעו שאין בגרות  במקצועות אלה, אבל היה צריך בכל זאת שלד לבגרות, כי מוזיקה קלאסית הייתה מקצוע לכל דבר, מקצוע בגרות מכובד ומוכר. למשרד החינוך הייתה תכנית לימודים מסודרת במוזיקה, עם פיקוח מסודר ובחסות האקדמיה למוסיקה בתל אביב. ד"ר בן ציון אורגד היה המפקח הכולל על לימודי המוסיקה במשרד החינוך. אגב, ד"ר מיכל זמורה-כהן, רעייתו של המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט חיים כהן. היא הייתה רכזת המוזיקה הראשונה בתלמה ילין. מכל מקום, אחרי שהגיעו תלמידי רננים היה צורך לתת להם סדנאות לאמנות פלסטית ולתיאטרון במסגרת בית הספר, בלעדיהן הם לא היו באים. לא כולם עניין אותם לעשות בגרות פרונטלית. נזכור כי מדובר היה בשנות השישים. אבל  הוריהם דרשו גם שיהיו בגרויות. טוב, מה יהיה? כדי להשלים את תעודת הבגרות, הם נאלצו ללמוד צרפתית ותלמוד ברמה בסיסית וזה הספיק למשרד החינוך כדי להעניק להם תעודת בגרות. זה היה אקוויוולנטי למוזיקה או משהו מעין זה. ככה שאם תעיין בתעודות הבגרות של המחזורים הראשונים של רננים שסיימו את תלמה ילין, תמצא בהן ציונים בתלמוד ובצרפתית. זה היה מאוד נחמד. הם למדו אמנויות מתוך בחירה, היום אין דבר כזה, אבל הם היו נהדרים, יצירתיים, נפלאים.

אבל בכל זאת שנתיים אחר כך בית הספר הגיש למשרד החינוך בקשה להכרה בתכניות הלימוד לבגרות.

נכון. בכל זאת היה חשוב לבית הספר מכיוון… שצרפתית ותלמוד לא היו בדיוק בראש של התלמידים הללו. על כל פנים, בית הספר שקד בהנהגתו של קשתן המנהל להגיש תכנית לימודים מסודרת באמנות פלסטית ובתיאטרון על פי דרישות משרד החינוך. באופן שכזה התלמידים יכולים היו לא רק ללמוד ולפתח את הכישורים האמנותיים שלהם, אלא גם  בסוף כיתה י"ב  לגשת לבחינות בגרות בתחומי האמנות הפלסטית והתיאטרון במקביל למוזיקה קלאסית. זה הסתדר והתקבל על ידי משרד החינוך. הייתה תכנית מעניינת. היא כללה לא רק סדנאות מעשיות, אלא גם מקצועות עיוניים-אקדמיים, כמו תולדות האמנות, תולדות התיאטרון וספרות התיאטרון. 

זו הייתה התכנית הראשונה מסוגה שהתקבלה על ידי משרד החינוך.

נכון מאוד. זו הייתה התרומה של תלמה ילין, ובעקיפין תרומה של תיכון רננים. רננים לא היה מוכר על ידי משרד החינוך, התלמידים ניגשו לבגרות בלי ציוני מגן, כמו אקסטרניים. רק בית ספר שהוא כבר מוכר וציוני המגן שלו מוכרים ויש לו פיקוח מסודר, יכול היה להגיש תכנית מסודרת יותר. כמובן שהייתה בדיקה מטעם משרד החינוך זה לא היה אישור אוטומטי של משרד החינוך. לאחר שהוא אישר את מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית נוספו עוד שתי מגמות אמנות לרפרטואר של בחינות הבגרות במדינת ישראל.

ובחינות הכניסה לבית ספר נעשו כבר לשלוש המגמות?

נכון מאוד, אבל עדיין בית הספר לא משך מספר גדול של תלמידים כי הוא עוד לא נתפס כנראה בציבור הרחב. באותן שנים לא עסקתי בקבלת תלמידים, הייתי מורה וסגן מנהל. קשתן נאלץ די להתפשר על רמת תלמידים בכל מה שנוגע לרמה העיונית. בתחום המוזיקלי בדרך כלל היו תלמידים טובים. עם זאת, ההורים אמרו התלמיד לא כל כך טוב אבל ילמד שם, העיקר שהוא יעשה דברים שהוא אוהב אותם. עדיין לא היו את התורים הגדולים להירשם לתלמה ילין. הוא עדיין היה בית ספר קטן, נחמד, חביב, בצלו של עירוני ט'. כששאלו: איפה תלמה ילין? התשובה הייתה: ליד עירוני ט', מאחורי הגדר של עירוני ט‘. הסתכלו עלינו מעירוני ט' תמיד מלמעלה. אלה הארטיסטים, לעגו לנו. היינו צריכים להיעזר בשירותים מעירוני ט', היו להם מגרשי ספורט, אולם ספורט. נעזרנו בשירותי הרפואה שלהם: אחות לבית ספר, רופאה. חסינו בחסדיהם של השירותים הללו. מעניין כשאני פוגש  היום בוגרים של עירוני ט', יש להם גם זיכרונות טובים. הם אמרו לי: אנחנו אהבנו את התיכון אצלכם. הם היו בתיכון, אתה יודע, תיכון רגיל… תיכון ענק, אגב היה תיכון מעולה בשנות ה-60', עירוני ט', היו לו עליות וירידות, זה היה אחד התיכונים המעולים. במהלך השנים נקלטו כוחות הוראה מעולים מעירוני ט'  בתלמה ילין. כך, המנהל שהחליף את קשתן כשהוא יצא לשליחות חינוכית במקסיקו, היה סגן המנהל של עירוני ט', גדעון בנימיני. הוא החליף את קשתן במשך שנתיים. הוא היה גם מורה לתנ"ך וללשון. גדעון, יבדל לחיים ארוכים, היה בחור טוב. הוא נורא רצה וקיווה כי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר קשתן פרש סופית מניהול תלמה ילין ב-1974 בנסיבות שלא נתייחס אליהן כרגע, שהוא יקבל את הניהול בתלמה ילין. הוא חשב שיציעו לו לנהל את תלמה ילין, אך הוא לא קיבל את המינוי. 

עיריית תל אביב בחרה ביוסף יזרעאלי, מורה ותיק להיסטוריה בתיכון חדש, לתפקיד מנהל תלמה ילין החל מ-1.9.1974. אני שהיתי באותו זמן בשליחות חינוכית בדרום אפריקה.  

גדעון בנימיני היה דוגמה אחת שעירוני ט' "תרם" לתלמה ילין. הוא היה מנהל, גם כן עם סדר ומשמעת, אבל ברוח אחרת מאשר מרדכי קשתן, והיה לנו מורה נוסף שהיה אחד המורים שתרמו תרומה אדירה לפיתוחו של בית הספר תלמה ילין במובן הלימודי, במובן האקדמי. מדובר באשר בלבן ז"ל, אב שכול לבן שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה מורה למתמטיקה בחסד עליון. הייתה תקופה, שהציעו לו להיות מנהל תיכון עירוני ט', שבו היה מורה נערץ. כשהוא נפטר בשנת 2012 אילנה דיין, תלמידה שלו מעירוני ט', עשתה עליו כתבה נלהבת בגלי צה"ל. הצלחתי להביא אותו לתלמה ילין לאחר שהוא פרש מעירוני ט'. הוא היה המורה שביסס את לימודי המתמטיקה המוגברת בתלמה ילין, באופן שכזה שתוך פרק זמן קצר הוא הצליח לגרום לכך שיותר מחמישים אחוז מתלמידי תלמה ילין למדו מתמטיקה ברמה מוגברת ברמות של 4 ו-5 י"ל. זה היה שילוב מנצח, שילוב בלתי רגיל של לימודי אמנויות ברמה מוגברת עם לימודי מתמטיקה מוגברים. 

אחרי שקשתן פרש, והתמנה מנהל חדש, בית הספר עבר מקום?  

כן, זה סיפור מעניין, עדיין בית הספר היה תחת השליטה של עיריית תל אביב. בית הספר התנהל כאגודה עות׳מאנית, שניהלו בזמנו פרופ' עדן פרטוש ואישים אחרים, בעיקר מהאקדמיה למוסיקה בעלי שם בעולם המוסיקה. בפועל למרדכי קשתן מנהל בית הספר, היה לו שם "סיי", הם היו אחראים על האגודה העות׳מאנית. והיה ועד מנהל שבראשו עמד ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב. שהיו בו נציגים מהאקדמיה למוזיקה, ממשרד החינוך ומעיריית תל אביב. העירייה הייתה דומיננטית בכל מה שנוגע לבית הספר שנמצא בתחומה. היא גם זו שנתנה לבית הספר את החסות, והקימה לו את הבניין ביד אליהו. בטקס חנוכת המבנה החדש נכח הכנר המפורסם יהודי מנוחין.

כשקשתן פרש, לא הייתי בארץ. בסוף שנת הלימודים 1973 יצאתי בשליחות חינוכית לדרום אפריקה לניהול הלימודים העבריים והיהודיים בתיכון היהודי הגדול בעולם: King David ביוהנסבורג. קיבלתי חופשה ללא תשלום מסודרת מהועד המנהל של תלמה ילין ויצאתי לשליחות. הייתי זקוק לשליחות גם משום שהתקשיתי להמשיך לעבוד עם המנהל מרדכי קשתן. זה סיפור בפני עצמו מרתק, קשה מאוד. רק לפני שנה נחשף סיפור שלא ידעתי על קיומו על ידי בתו הבכורה של קשתן, ארנינה. היו לו שלוש בנות, הבכורה ארנינה הייתה תלמידת תלמה ילין במגמת המוסיקה, למדה פסנתר, היא הייתה בי"א כשהגעתי לראשונה לתלמה ילין. לפני שנה כאמור היא חשפה סיפור קשה למדי אודות אביה. היא כבר מעל גיל 60. אם זה מעניין אותך תיכנס לגוגל, תכתוב ארנינה קשתן, ושם תראה כמה קלטות או כמה סרטים או כמה דברים שהיא מצלמת, זה פורסם גם במוסף 7 ימים בידיעות אחרונות לפני שנתיים. הייתי מזועזע. היא חשפה סיפור קשה, קשה מנשוא, על הצד האחר של אביה, מרדכי קשתן, וכתוצאה מכך התבהרה לי התמונה כולה לגבי אישיותו הפדגוגית. התקשרתי אליה, שוחחנו ארוכות. היא כותבת הכול, מספרת הכול.  

השליחות הייתה לשנתיים. יצאתי לשליחות בדרום אפריקה בקיץ, החל מיולי 1973, ושלושה חודשים אחרי שהגעתי לשם פרצה מלחמת יום הכיפורים. אתה לא יכול לדמיין לעצמך מה שאנחנו עברנו, כולל הדילמה הקשה: האם לחזור לארץ לא לחזור לארץ. בפועל, מנעו מאתנו לחזור לארץ, לא משנה, סיפורים מאוד מעניינים. לקראת סיום השנה השנייה ועד החינוך היהודי של דרום אפריקה ביקש ממני להאריך את חוזה השליחות בשנתיים נוספות. אמרו לי אנחנו רוצים אותך עוד, למה אתה חוזר? אמרתי חבר'ה, יש לי חוזה לשנתיים. לאחר הפצרות הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת בלבד. התגעגענו מאד לישראל, למשפחות, לחברים, למרות כל מה שעבר על מדינת ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים. דרום אפריקה אז לא הייתה דרום אפריקה של היום. משטר האפרטהייד היה בשיאו. גלי צה״ל פנו אלי וביקשו ממני להיות הכתב שלהם ביוהנסבורג. הם היו מעלים אותי בבוקר להקלטה ובשעה חמש אחה"צ שידרו את הכתבה המוקלטת שלי ביומן גלי צה“ל, כשהיא נחתמת במילים  "יצחק נתן מיוהנסבורג". הייתי צריך לשדר 3 דקות של סיקור האירועים הקשים שהתרחשו בדרום אפריקה ובעיקר ביוהנסבורג כולל המהומות ההפגנות וההתנגשויות האלימות בין המשטרה להמוני השחורים, שהובילו לשפיכות דמים. 

תמורת הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת, ועד החינוך היהודי העניק לי חופשת מולדת בין השנה השנייה לשלישית. לקחתי את המשפחה לחופשת מולדת בחזרה לישראל לחודש. זה דבר אדיר להגיע לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ לארץ אתה מבין? זו הייתה פעם ראשונה שלי לנסוע לחו"ל. מי היה טס לחו"ל בשנות השישים? סליחה, בשנות השבעים? כשהגעתי לחופשת מולדת, אחד הביקורים הראשונים שעשיתי, אחרי שהתראיתי עם המשפחה והחברים, היה כמובן להגיע לתלמה ילין. תלמה ילין כבר שכן בבניין ויצ"ו צרפת, ברחוב "גיבורי ישראל", "יגאל אלון" היום.  

בניין ויצ"ו צרפת היה שונה לחלוטין מתלמה ילין הישן הקטן והטוב. בית ספר אחר עם צריפים, מבנה מרכזי, צמחיה, עצים, אווירה אחרת לגמרי. כשהגעתי לתלמה ילין, הייתה לי פגישה מאוד מרגשת עם המורים, עם החברים, עם תלמידים נרגשים של כיתות י"ב  שנפרדתי מהם בסוף כיתה ט' כאשר נסעתי לדרום אפריקה. וכמובן הכרתי אז לראשונה את המנהל יוסף יזרעאלי. הוא אמר לי: אני שומע עליך המון מהמורים והעובדים, נורא הייתי שמח אם, כאשר תחזור לארץ, תוכל לחזור לתלמה ילין. עניתי לו: אני לא יכול לתת לך כרגע תשובה סופית. היו לי כבר בדרום אפריקה הצעות מאוד מעניינות כשאחזור לארץ מגופים בארץ שאיכשהו היו בקשר עם דרום אפריקה. אבל אתה יודע, תלמה ילין זה אהבת חיים, אני לא יכול להסביר לך את זה. התרשמתי שאתה די נקשרת בנפשך, אז אתה יכול לתאר לעצמך שאני נקשרתי לתלמה ילין באופן עמוק מאוד, זו אהבה ראשונה, אהבה חינוכית ראשונה שלעולם לא התגרשתי ממנה, בשלב מסוים נפרדתי ממנה, אבל… זה דגדג לי כל הזמן. 

חזרתי לשנה נוספת של עבודה חינוכית בדרום אפריקה. יזרעאלי המשיך לשמור על קשר איתי באמצעות מכתבים. הוא שמח לעדכן אותי על הנעשה בבית הספר והדגיש שהוא מייחל לכך שאני אחזור בתום השנה לתלמה ילין, כמובן למשרה מלאה, סגן מנהל, מורה ומחנך. האריך לספר על בית ספר, על המעבר הטראומטי של בית הספר  מיד אליהו לרחוב גיבורי ישראל,  שרבץ על כתפיו כמנהל חדש, איזה עומס היה להם, אל תשכח זה היה פחות משנה ממלחמת יום כיפור וכל הארץ הייתה אז במצב קשה מאוד. על כל פנים הוא אמר לי, "אני לא מסוגל לשאת על עצמי את כל העול הכבד". הסגנית שהחליפה אותי, לא הכרתי אותה מספיק, כי קשתן לא עשה איזושהי חפיפה עם מי שאמורה הייתה להחליף אותי, הוא הביא גברת די מבוגרת בשם שושנה אורנס. הבנתי שהמשימה לא הייתה קלה עבורה ועבור בית הספר. 

יזרעאלי כתב לי בכנות ראויה לשבח: "אני מוכרח מישהו שיישא יחד איתי בעול הכבד, בהיעדר סגן מנהל שיכול לשאת עמו בנטל הכבד יהיה לי קשה להמשיך. אני נורא הייתי רוצה שתבוא ותסייע לי״. הוא גם היה מורה להיסטוריה אז היה לנו גם דיאלוג מאוד יפה על הוראת ההיסטוריה, על מטרות ההוראה ונושאים פדגוגיים שונים.  הוא אמר לי עוד דבר: "אני עקב גילי המבוגר, כבר עברתי כבר את גיל השישים ואני מתקרב לגיל הפרישה. קרוב לוודאי שאתה תהיה המועמד העתידי להחליף אותי״, וזאת לאור הדברים שהוא שמע עלי מהמורים, מהעובדים, מהתלמידים, מההורים. בקיצור תוך פרק זמן של שנתיים, שלוש שנים, הוא מתכוון לפרוש לגמלאות. היה בו ביזרעאלי משהו… אמין, אמיתי, מכל הלב. על כל פנים, גם בעקבות הפגישה עם המורים במהלך חופשת המולדת החלטתי בסופו של דבר אכן לחזור. אני רק אצטט לך קטע קטן איך הוא פונה אלי באחד המכתבים: "הריני מציע שנפנה איש אל רעהו בשם פרטי כדי לוותר על הפורמליות…“ (זה כאשר שאלת מה זה "מר נתן". אז הנה, הוא קרא לי יצחק, אני קראתי לו יוסף, כך עברנו את הדבר הזה. אך, בי ידבק לנצח "מר נתן", לא יעזור דבר. אבל ביני לבין יזרעאלי: "יצחק, יוסף…"). הוא הוסיף: "כולנו מחכים לך בכיליון עיניים, המורים בחיבתם אליך, וחסרונך כי מורגש יום יום, ואני, מודה ולא אבוש, מעייפות רבה. היו לי שנתיים קשות ומאומצות.  למעשה הריני עובד שנה שנייה ברציפות כמעט ללא יום חופשה!  ובעצם עלי לטפל בכל בעיות ביה"ס  (חוץ ממערכת השעות), ענייני יום יום, בעיות פיתוח, יחסי ציבור, ארגון המגמות וכיו"ב. אין זה קל, אולם אינני מצטער על שקיבלתי על עצמי את ניהול תלמה ילין…".  

בסופו של דבר החלטתי לחזור לתלמה ילין למרות שהיו לי הצעות מפתות יותר, בעיקר מבחינה כלכלית. אמרתי אני חוזר לתלמה ילין. לא הייתה לי הבטחה, אף לא הייתה לי התחייבות בכתב שאתמנה למנהל בית הספר לאחר שיזרעאלי יפרוש. הוא לא היה הקובע, אלא יכול היה להמליץ בפני הועד המנהל של בית הספר, אבל הרגשתי שזה מהלך, שיהיה לזה המשך. לחילופין, הנחתי שנוכל לעשות דברים אחרים בארץ. תמיד ישנן אפשרויות אחרות. על כל פנים הבעתי בעצם… חזרתי לתלמה ילין את משאלתי. אכן "טוב שם משמן טוב." אני אומר לעצמי. לכן עד היום אני כל כך שמח ואפילו מאושר, מזה  שעבודתי בתלמה ילין הייתה תמצית חיי במשך עשרות שנים. מילדותי ראיתי את עצמי רוצה להיות מורה והוריי תמכו בדרך שלי. עשיתי דרך ארוכה בחינוך ובהוראה. רציתי להיות מורה, לא יודע למה. זה לא דבר מובן מאליו.

אתה באמת כבר מגיל הנעורים… בעצם… 

הוראה היא המקצוע המכובד ביותר שיש, המרתק ביותר שיש, ואין לך מקצוע שנותן כזה סיפוק נפשי עמוק מאוד. ואני חייב לומר לך שגם אפשר להתקיים מבחינה כלכלית ולפרנס משפחה ולהתפתח יפה מאוד. 

אני מסכים אתך. 

הגעתי לתלמה ילין, ואז יוסף ישראלי החליט ששנת עבודתו האחרונה תהיה שנת הלימודים תשל"ח, 1977-78. כלומר שנתיים אחרי שחזרתי לתלמה ילין הוא כבר החליט שזו השנה האחרונה שלו. הוא החליט לפרוש מיוזמתו לפנסיה, והמליץ עלי. הוא אמר: אני רואה בך המנהל, אבל כמובן את האישור הסופי צריך לתת הועד המנהל. 

אני רוצה להגיד לך שפה היה דבר מאוד מאוד מעניין. הוזמנתי על ידי דוקטור שמשון שושני לקראת סיום שנת  הלימודים 1978, והוא אומר לי: "המועמדות שלך… הועלתה בפנינו, אני רוצה לדבר אתך באופן אישי על מנת לקבל החלטה סופית, האם לאשר או לא לאשר את המינוי שלך. אגב, חלק מחברי הועד המנהל הכירו אותי עוד מהתקופה הקודמת, לפני שנסעתי לדרום אפריקה. מכל מקום, עד היום לא הבנתי מדוע הם לא פרסמו בעצם מכרז. הייתי מוכן לזה. אבל כנראה כאשר הם הבינו מה ההיצע הקיים. ואני, שמכיר את בית הספר כהלכה, והם כנראה גם ראו משובים, אולי אני המתאים. לשושני, כפי שנודע לי לימים, לא היה רצון רב כל כך שדווקא מנהל חובש כיפה יהיה מנהל בית ספר איכותי כל כך, תיכון לאמנויות. זה נודע לי רק בדיעבד. אבל הוא ראיין אותי ושאל אותי: "אני רוצה להבין. אתה דתי. איך אתה יכול לנהל, איך תוכל לנהל בית ספר, כאשר אחד מעשרת הדיברות הוא לא תעשה לך פסל וכל תמונה". די הייתי המום מן השאלה מהסיבה הפשוטה: שושני עצמו היה מורה לתנ"ך, והרי הוא יודע אל נכון, וזה מה שאמרתי לו, אתה יודע שהדיבר הזה מכוון אך ורק לנושא של עבודה זרה. היצירה האמנותית, מעולם לא הייתה זרה ולא מנוגדת ליהדות, אלא רק למה שמשרת עבודה זרה, קמאית. התשובה הניחה את דעתו, או שלא הניחה, אבל, הוא מינה אותי למנהל בית הספר והיתר זה היסטוריה.  

אני העברתי על גבי, פשוטו כמשמעו, יחד עם גבם של עשרות רבות של תלמידים את בית הספר מגיבורי ישראל לגבעתיים. זה היה מעבר מאוד  דרמטי, וכדי לקבל את ההחלטה  היו לי כמה לילות שלא ישנתי. הייתי צריך לקבל את ההחלטה לבד בשנה הראשונה שאני מנהל את בית הספר. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר. כשקיבלתי את ההחלטה ידעתי שזה לשבט או לחסד. אבל קיבלתי אותה ואני חושב שזו הייתה ההחלטה אולי מהחשובות ביותר בתולדות תלמה ילין, אם לא החשובה מכולן. 

אתה מדבר על ההחלטה להעביר את בית הספר מתל אביב לגבעתיים. 

 עשיתי חפיפה מסודרת עם יזרעאלי. יזרעאלי ואני תכננו בצוותא את שנת הלימודים הראשונה שלי כמנהל, תכננו את מערכת השיעורים, את עבודת המורים, איתרנו סגן מנהל שיבוא במקומי, מורה צעיר להיסטוריה, זמיר ברנשטיין. עשינו עבודה מאוד מסודרת של העברת מכלול המידע שעמד לרשותו כמנהל בית הספר. ללא שום קשיים או בעיות. 

סוגיה אחת הציקה לי ושאלתי אותו: "יש דבר אחד שמפריע לי. בית הספר הוא לכאורה עצמאי מבחינה פדגוגית וגם תקציבית, התקציב מאושר על ידי הועד המנהל… יש לו חשבון בנק מסודר, לך יש זכות חתימה, לצד זכות חתימה של הועד המנהל", כלומר, היו צריכות להיות שתי חתימות על כל צ'ק, ״אבל הבנתי, שכל דבר שרוצים לעשות אתהצריך אישור של הועד המנהל, כגון לקנות ציוד קצת יותר משוכלל לאחת המגמות לאמנות או ליצור עוד חלל לסדנה לאמנות על ידי בניית קיר פנימי באחד החדרים. זה דבר פנימי, שיפוץ פנימי, זה שום דבר".  יזרעאלי ענה לי: "אני לא יכול בלי אישור הועד המנהל,  מה לעשות, על כל צעד ושעל בודקים אותי. הם לא רוצים לתת לי יד חופשית. הייתה להם את ההתנסות הקשה בעקבות פרישת קשתן, בית הספר היה גרעוני והיו צריכים לאשר חריגה מהתקציב או לתת תמיכה נוספת, דיפרנציאל, שיכסה את ההוצאה השוטפת. הם אשרו הוצאות  שוטפות, אבל מגמות מתפתחות בצורה הדרגתית, צריך לעשות דברים". אמרתי  ליזרעאלי:  ״תדע, אחד הדברים שאני אשאף אליו זה להגיע לא רק לעצמאות פדגוגית, אלא אף, ובעיקר, לעצמאות תקציבית כספית״. הוא אמר לי בחיוך: "אינשאללה, אם תוכל זה נהדר“.  

הנושא התקציבי העצמאי היה אחד הדברים החשובים ביותר שחתרתי אליו מהשנים הראשונות שלי כמנהל והצלחתי להגיע אליו מהר מאוד. זה נתן לבית הספר עצמאות בכל המובנים גם במישור הפדגוגי וגם במישור הכספי. בית הספר התחיל לתפקד כמוסד אוטונומי, הייתי אומר אפילו ריבוני. כל עוד בית הספר היה תלוי בכיסוי גירעונותיו ברשויות, הוא נאלץ לקבל תכתיבים רגולטוריים מפקידי משרד החינוך ולביקורת-יתר על כל סעיף תקציבי. משרד החינוך בעצמו העלה בזמנו את הרעיון של אוטונומיה למנהלים. בתלמה ילין האוטונומיה הפכה לריבונות. אגב לא היינו היחידים בדבר הזה, כך התנהל הריאלי בחיפה, כך התנהל תיכון חדש, כך התנהלה גימנסיה הרצליה, היו כמה בתי ספר בארץ שהתנהלו כריבוניים לכל דבר. מוסדות אלה בדומה לתלמה ילין היו צריכים להתמודד עם התקציבים, להשיג תרומות ולהרחיב את המקורות הכספיים. בתלמה ילין הצלחנו לעשות את זה מהר יותר מאשר ציפיתי, והעצמאות הכלכלית אפשרה לי פיתוח מאוד משמעותי בכל התחומים: הפדגוגיים, האמנותיים, הקבצות, סדנאות, אירועים, פסטיבל, כמעט כל מה שרצינו. וכך, תלמה ילין הפך להיות החלוץ והמוביל את הדבר הנפלא של מערכת חינוכית המשלבת לימודים עיוניים ואמנותיים ברמה גבוהה. כמובן ההתפתחות הייתה אבולוציונית, שלב אחרי שלב, בצורה מתוכננת ומחושבת ובהתייעצות מתמדת עם עמיתיי לצוות המרכזים וחברי ההנהלה.  

סיפור המעבר של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע ומרתק. הוא התרחש בסיום השנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר. "נתיבי איילון" המשיכו לפתח את הפרויקט לאחר שהייתה הקפאת בנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יום אחד צלצל אלי ד"ר שושני, בעיצומה של השנה הראשונה שאני מנהל בית הספר, ואומר לי, "תשמע יצחק,  אנחנו חייבים למצוא מקום חדש לתלמה ילין, כי עלה הכורת על תלמה ילין, שטח ביה"ס מולאם לטובת נתיבי איילון, הם מרחיבים את הכביש והם צריכים שטחי עבודה, חניה וכדומה. אנחנו נייעד לך את סמינר לוינסקי בסוף רחוב בן יהודה״. הכרתי היטב את הבניין הגדול של סמינר לוויסקי בסוף רחוב בן יהודה בתל אביב. הייתי שם במהלך תקופת שירותי הצבאי ולאחר מכן כאזרח עם חוזים ממשרד הביטחון כאשר לימדתי שם בערב בכיתות בגרות של חיילי הצבא שבאו מהבסיסים. אני לימדתי שם לבגרות דווקא ספרות. המיקום של הבניין היה טוב ונגיש. לעומת המתקן של ויצ"ו צרפת, שבו שכן בית הספר באופן זמני, היה כאן בניין ענק! איזה אפשרויות! קיבלתי את התוכניות של הבניין, סיירתי בו, ראיתי את האפשרויות הגלומות בו עבור צרכיו הייחודיים של תלמה ילין. את סמינר לוינסקי היו אמורים להעתיק מרחוב בן יהודה לקריית החינוך בצפון תל אביב. אחרי תכנית ל', צפונה בואך הרצליה. התחלתי לתכנן את המעבר של תלמה ילין למשכנו החדש ומיקומם של חדרי הכיתות, סדנאות האמנות, חדרי חזרות וצרכים אחרים. 

ממש לקראת סיום שנת הלימודים מצלצל אלי שושני עוד פעם והדהים אותי: "תשמע, אתם לא תעברו לסמינר לוינסקי״. מה? "לא תעברו לסמינר לוינסקי, כי אנחנו החלטנו", היה עוד את השוונג הזה של פתיחת חטיבות ביניים על כל צעד ושעל, "אנחנו פותחים עוד חטיבת ביניים, ושם תשוכן חטיבת הביניים של תיכון עירוני ה' הסמוך". "ומה יהיה אתנו?“, אני שואל, "לכם ייעדתי בית ספר שהתפנה במרכז תל אביב, בית ספר אחד העם״. כשאתה שומע לראשונה את שם בית הספר "אחד העם", אתה חושב וואו, משהו מעניין, איפה הוא? ברחוב "אחד העם“. הלכתי לבדוק את המיקום ולסייר בבית הספר. הגעתי לשם, חשכו עיניי. בית הספר היה סמוך ל"כלבו שלום", בלב הדאון טאון של תל אביב. נדהמתי: לפה יבואו התלמידים,  איך יגיעו לשם? אחד הדברים הייחודיים, האיכותיים והיפים בתלמה ילין, שגם יוצרים קשיים, זה הגיוון הדמוגרפי שלו, של תלמידים מכל רחבי הארץ, מעשרות רבות של ישובים, שמהווה מפגש מרתק ומעשיר של אוכלוסייה מגוונת בכל התחומים. תמהתי: איך יגיעו לשם? מי יגיע לשם? אני שנה ראשונה, איך מתמודדים עם דבר כזה? זאת ועוד, זה היה בניין קטן יותר מכל מה שתלמה ילין היה לו עד עכשיו. איך אפשר למקם כיתות אם, סדנאות אמנות, ציוד וחומרים, פסנתרים, חדרי חזרות ועוד דברים? איפה מכנסים את התלמידים? מדובר היה בבניין ישן שהוקם לפני עשרות רבות של שנים ונסגר  מחוסר תלמידים באזור שהאוכלוסייה הזדקנה והפך להיות רובע מסחרי סואן. שושני אמר לי בקול מאד אסרטיבי: "זהו, זה מה יש“. שושני היה מאוד דומיננטי. איש חזק מאוד, הוא היה מאוחר יותר מנכ"ל משרד החינוך.  

זו הייתה השנה הראשונה שלי כמנהל, שנת ניסיון בוודאי. אחד הדברים החשובים שטרחתי בו משנה ראשונה והוא נמשך על פני שנים עד לפרישתי, היה קיום דיאלוג מתמיד עם ועד ההורים. טיפחתי בכוונת מכוון את מוסד ועד ההורים של בית הספר, שנבחר על ידי ההורים. נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת. זו הייתה אחת  מנקודות החוסן הטובות ביותר כדי לסייע לתלמה ילין. ועד ההורים של תלמה ילין הפך להיות אחד הגופים שסייעו רבות לי ולבית הספר. הוא הורכב משני נציגים מכל כיתה שנבחרו על ידי הורי הכתה בתחילת כל שנה באופן דמוקרטי. ועד ההורים המרכזי התכנס באורח קבוע אחת לחודש. כאמור נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת, דיווחתי על כל מה שקורה בבית הספר, והתנהלנו באמון מלא ללא הדלפות כ-”ועדת חוץ וביטחון“. זה אפשר להורים לשים דברים על השולחן, אפשר לי לתת תשובות על השולחן, ואתה יודע, כשיש דיאלוג אמתי הבעיה הכי קשה נפתרת, כי אתה פתוח, אתה לא מסתיר, אתה שקוף. ועד ההורים כל שנה בצורה מסודרת אישר את תשלומי ההורים. הוא דרש ואני הצגתי בפניו תקציב מסודר ושקוף, שרובו נועד למגמות האמנות, ללימודים משלימים באמנויות, לרכישות של ציוד ייחודי לכל מגמה ומגמה, להפקות, כמו אף לטיולים, לסיורים, לביקורים באירועי תרבות ובמוזיאונים, למחנות אמנות, לסמינרים, לימי עיון, למיזוג בית הספר הרבה לפני שתהליכי המיזוג של מערכת החינוך בישראל הוצאו לפועל. כל שנה ועדת הכספים של ועד ההורים ערכה ביקורת קפדנית על ההכנסות וההוצאות של תשלומי ההורים. היא קיבלה בצורה ממוחשבת את כל כרטסת ההוצאות וההכנסות של ההורים וכל מה שהוצאנו, על השולחן. רק על יסוד  הביקורת התקציבית, אישר ועד ההורים  תקציב חדש לשנת הלימודים הבאה. זה היה אחד הדברים החשובים ביותר בתלמה ילין: שקיפות, פתיחות, שיתוף פעולה ודיאלוג. לא פעם היו ויכוחים קשים מאוד בישיבות ועד ההורים, בסוגיה כזאת סוגיה אחרת. כך למשל בתקופת האינתיפאדה  פסקו הטיולים ברחבי הארץ, אתה זוכר?

כן.

בתלמה ילין ועד ההורים הסכים, על פי המלצתי, לבצע את הטיולים שתוכננו מראש, כמובן עם בקרה ועל פי כל ההנחיות והאישורים של הרשויות (משרד החינוך, המשטרה, הצבא). ועד ההורים קיבל החלטה אמיצה וראויה ונציגי הורים אף התנדבו להיות בצוות המבוגרים שליוו את הטיולים. אני אישית התלוויתי אותה שנה לטיול השנתי של כיתות י' ברמת הגולן. כאשר הגענו למבצר הצלבנים "קלעת נמרוד", קיבלו אותנו המדריכות המקומיות בהתרגשות רבה: "אתם  הראשונים שמגיעים לכאן מזה חודשים!“. מה לא הרעיפו עלינו. ארגנו את הטיולים  בצורה מסודרת, עם שמירה, עם ביטחון וכל זה בשיתוף פעולה מלא עם ועד הורים. בשנה אחרת היו עיצומים של ארגון המורים שהכריז: "לא יהיו פעולות מחוץ לבית הספר, כולל טיולים“. אבל זה לא נראה לתלמידים והם פנו לועד ההורים והועד פנה אלי: "במקום להחזיר לכל ההורים את הכספים בגלל ביטול הטיולים, אנחנו מבקשים ממך אישור לקבל אחריות בעצמנו, ולהוציא את הטיולים בליווי ההורים במקום המורים״. היו שם הורים, קליברים רציניים, שקיבלו על עצמם את האחריות  לארגן ולבצע את כל הטיולים השנתיים בכל השכבות. הסכמתי לבקשת ועד ההורים וביקשתי שיו"ר ועד ההורים יפרסם חוזר לכל ההורים, שיכלול קבלת אחריות מלאה של ועד ההורים לגבי כל הדרישות וההנחיות של הרשויות, כמו אף על ביצוע תקין של הטיולים בפועל בליווי בלעדי של ההורים ועל הקפדה על תקנון בית הספר בכל הנוגע להתנהגות התלמידים במהלך הטיולים ובערבים. כמובן שכל ההורים יצטרכו להמציא אישורים בכתב על הסכמתם ליציאת ילדיהם לטיולים ועל בריאותם התקינה. הפרויקט עבר בהצלחה רבה. הייתה זו דוגמא נוספת לאמון מלא והדדי ששרר בין ההורים לבית הספר. 

היינו בסיפור של המעבר לגבעתיים. 

שיתפתי את ועד ההורים בגזירה שגזר עלינו ד"ר שמשון שושני: "נפל דבר, תלמה ילין לא יוכל להמשיך לשכון ברחוב גיבורי ישראל“. סיפרתי להורים את השתלשלות הדברים ואת הפתרון של עיריית תל אביב: להעביר את בית הספר לבניין של בית ספר "אחד העם". ואזי, שלושה נציגים של ועד ההורים אמרו לי: "מר נתן, יש לנו רעיון. אנחנו לא יודעים אם יש לזה היתכנות אבל נבדוק אותו. ליד תלמה ילין, אתה עובר את הכביש ואתה נמצא בתחום  השיפוט של עיריית גבעתיים. אתה עולה במעלה רחוב ערבי נחל ובתוך חמש דקות, אתה נמצא בתחילת רחוב בורוכוב בגבעתיים. שם יש מאחורי הבניינים, בפנים, מגרש גדול מאוד עם מבנה של בית ספר חדש, סגור ולא מאויש. מדובר בבניין טרומי שמיועד היה לבית ספר יסודי. אם אתה מסכים, אנחנו נבדוק את הנושא עם ראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון״. אמרתי בסדר, תבדקו. לא תליתי בהצעה המפתיעה הרבה תקוות. הם בדקו עם יצחק ירון, חזרו אלי, ושוב הפתיעו אותי. עקרונית, ראש העיר גבעתיים מוכן למהלך. הוא יודע על בית הספר, הוא יודע שהורים רבים בעיר גבעתיים, שיש להם ילדים בתלמה ילין מרוצים מאד מבית הספר. 

לפני שנתתי את הסכמתי למהלך הדרמטי, אפילו המהפכני, התלבטתי נורא. החלטתי לדבר ישירות עם ד"ר שושני. הסברתי לו שראיתי את בית ספר אחד העם, המבנה לא מתאים לנו מכל בחינה שהיא, זה יחנוק את בית הספר, הוא לא יוכל להתקיים שם. אין לו נשמה ואין לו נשימה. אמרתי לו שיש הצעה של ועד ההורים להעביר את בית ספר אל מעבר לכביש, בתחום השיפוט המוניציפלי של גבעתיים, אל מבנה חדיש של בית ספר שלא מאוכלס, ועומד שומם בלב מגרש גדול. שושני אמר לי: "או-קיי, אתה רוצה ללכת לגבעתיים, לך לגבעתיים". לא הייתי צריך יותר מזה. הייתה לי אפילו תחושה ששושני אומר את זה בתחושה של "ברוך שפטרנו" מעונשו של  בית ספר גרעוני.  

הלכתי לבדוק לבדוק באופן יסודי את בית הספר בגבעתיים. הלכתי גם לפני כן באופן לא רשמי. ראיתי שמבחינה גיאוגרפית המיקום של הבניין הוא יוצא מן הכלל, במפגש הערים תל אביב, רמת גן, גבעתיים, דרכי הנגישות נפלאות. עמד לו בית ספר לא גדול, בניין אחד, שתי קומות, בנוי בשיטה טרומית, בלב מגרש ענק של כ-13 דונם,  כאבן שאין לה הופכין. קיבלתי מעיריית גבעתיים את הרשות להיכנס אל תוך בית ספר ולסייר בו.  היו בו שני מקלטים, עליון ותחתון. זה היה מבנה בית ספר שהתאים לבית ספר יסודי: שמונה כיתות (כמספר כיתות האם באותה עת בתלמה ילין), חדר מורים, חדרי הנהלה, מזכירות, שני חדרים גדולים, אחד למעבדה, אולי אחד לספריה. אמרתי לעצמי, נתחיל עם זה, למרות שעדיין לא ידעתי היכן נמקם את הכיתות למגמות האמנות ובעיקר הסדנאות לציור, לפיסול וכדומה.  

יצרתי קשר עם יצחק ירון, כמובן הוא ביקש לפגוש אותי. הוא כבר ידע רבות על בית הספר, שאל אותי שאלות רבות בעיקר בנושאים התקציביים. המשפט המסכם שלו לא הבטיח מאומה מבחינה התקצוב והמבנה: "תשמע יצחק, זו הכלה. אין לנו תקציב, אני לא יכול לעזור לך. אני לא יכול לבנות שום דבר שם. עיריית גבעתיים במצב כספי גרעוני. זו הכלה ואין בלתה. קח את זה as is . לא תוכל לבוא אלינו עם דרישות נוספות". אמרתי לו: "כן, אני מקבל את זה". אבל, הוא הוסיף ואמר: "אני לא יודע איזה נדוניה אני מקבל. אני מבין שמדובר בבית ספר טוב, אבל אני לא יודע מה המצב הכספי שלכם לאשורו. אני רוצה לקבל ביטחון או ערבות ממשרד החינוך“. הוא הציע, בוא ניפגש עם שר החינוך זבולון המר. 

המפגש היה בבניין ה"קסטל" המיתולוגי של המפד"ל, שהיה בסוף רחוב אבן גבירול בצפון תל אביב. לשבחו של זבולון המר ייאמר שהוא היה מאוד פתוח. הוא היה שר חינוך בקדנציה ראשונה עם המון התלהבות והמון רצון לחדש. הוא גם זה שעשה את המהפכה במערכת החינוך העל-יסודית בישראל  כאשר החליט להפוך את מערכת החינוך העל יסודית לחינם עד סוף כיתה י“ב ולחובה עד סוף כיתה י'. זה שינה את כל פני החינוך בארץ. אתה מבין, רוב התלמידים, בוגרי בתי הספר היסודיים, בכלל לא למדו בתיכון.

זבולון המר היה מאוד פתוח, מאוד רצה לחדש, והראה המון התלהבות. מעולם המפלגה שלו, המפד"ל, לא זכתה בתפקיד שרות בכירה כל כך. כאמור זבולון המר היה פתוח מאוד ומשכיל. בהערת סוגריים, מדברים היום על הסרוגים, על הכיפות הסרוגות נכון. זו יצירה שלו, הוא התחיל עם הסיפור הזה של כיפות סרוגות. כשאני הייתי ילד בבית ספר דתי בירושלים הלכנו עם ברטים, לא עם כיפות סרוגות. מנהג זה  התפתח מאוחר יותר וייחד את הציונות הדתית. מכל מקום, זבולון המר הקשיב ברוב קשב לראש העיר גבעתיים ולי. הוא שאל אותנו שאלות רבות וקיבל מאתנו את כל התשובות. הוא קיבל את התוכנית ונתן ליצחק ירון, ראש העיר גבעתיים, אישור בכתב למעבר של תלמה ילין לגבעתיים על כל הכרוך בכך.  

יצחק ירון אמר לי: "בגלל שאתה עובר לגבעתיים, עדיין הועד המנהל שלכם מורכב מנציגי עיריית תל אביב  ומשרד החינוך, כשד"ר שושני הוא עדיין יושב ראש הועד המנהל, אני רוצה שינוי". אמרתי לו בסדר, אני לא מתנגד, תדבר על זה עם שושני. יצחק ירון הוסיף: "אני אהיה יו"ר הועד המנהל או נציג מטעמי, מנהל אגף החינוך בעיריית גבעתיים, אף יהיו נציגים של עיריית גבעתיים בועד המנהל.  צריכים להיות גם  נציגים של עיריית רמת גן שגם יש לה הרבה מאוד תלמידים בתלמה ילין, כך שלתל אביב כבר לא יהיה את ה"סיי" הבלעדי".  על כל פנים זה הסתדר. שושני הבין שאכן בית הספר עובר לגבעתיים. ככל שגונב לאוזניי, הרי כאשר שושני שמע את בקשתי להעביר את תלמה ילין לגבעתיים, הוא אמר  לי "בבקשה",  כי הוא לא האמין שהצעיר החוצפן הזה, המנהל החוצפן הזה, שזו השנה הראשונה לו כמנהל תלמה ילין, יעשה מעשה נועז כל כך. כאשר המעבר היה לעובדה מוגמרת, הוא כמובן נאלץ להעביר את תפקיד יו"ר הועד המנהל לנציג עיריית גבעתיים ולהסכים לשינויים בהרכב הועד המנהל.  

שושני כל הזמן חתר להחזרת הבכורה לעיר תל אביב עם בית ספר לאמנויות משלה. יום אחד, שושני הציע לי בשקט ובמפתיע באחד מביקוריו בתלמה ילין אחרי שנתיים שלוש לאחר שעברנו לגבעתיים: "תיכון עירוני א' בתל אביב עומד להיסגר. אני מציע לך להעביר את תלמה ילין בחזרה לתל אביב, לבניין של עירוני א' שירד מגדולתו,  התיכון נמצא במרכז העיר ויש בו כל מה שאתם זקוקים לו". אמרתי לו זה: ״זה רעיון מצוין אבל תדבר על כך עם ראש עיריית גבעתיים, החלטה כזו אני לא מקבל לבד״. השתמשתי אפילו בביטוי קיצוני: "אני לא זונה פוליטית, אני לא זונת חינוך. אני לא מוכן להיענות למי שמשלם יותר. אמנם התנאים בגבעתיים קשים מאוד, אבל אנחנו מתפתחים בהתלהבות, קיימת חדוות היצירה, חדוות  בראשית, זה אמיתי. זה לא רק עניין של כסף״.  

נשארנו בגבעתיים, אבל אז התחיל ד"ר שושני להעלות את הנושא של בניית בית ספר יסודי וחטיבת ביניים  לאמנויות. בתל אביב בית ספר יסודי זה גם חטיבת ביניים. גבעתיים ורמת גן הן הערים היחידות שנשארו בישראל ללא חטיבות ביניים. זה היה טוב לתלמה ילין שנשאר במתכונת הקלאסית הישנה של 4 כיתות, תיכון מט' ועד לי"ב. ייסוד חטיבות הביניים היה אחד הדברים הלא טובים שקרו למדינת ישראל, אבל לא נדבר על זה עכשיו. אפשר להוכיח את זה ואפשר להסביר את זה, בארה"ב זה נכשל. משרד החינוך נתן לזה תקציבים אדירים. כל עיר שפתחה חטיבת ביניים התעשרה בתקציבי עתק. 

מכל מקום, שושני פתח בית ספר לאמנויות בהנהגתה של יעל העליון ז"ל. סיפורה של יעל העליון הוא סיפור של הצלחה חינוכית גדולה, אבל סיפור של טרגדיה אישית בפני עצמו. רק בשבוע שעבר סיימתי לכתוב את הפרק הזה בספר שלי. היה לי קשר חברי מאוד עמוק עם יעל העליון.  בית ספר לאמנויות בתל אביב התפתח כבית ספר צומח. זה התחיל בכיתות א'-ב'. הגיעו לכיתה ט' בתוך מספר שנים. מה עושים עם התלמידים בוגרי כתות ט'? עירוני א‘ הפך לתיכון לאמנויות בתל אביב בהשראת ד"ר שושני, שהתמנה בינתיים למנכ"ל משרד החינוך. הכוונה של עיריית תל אביב הייתה שבוגרי בית הספר לאמנויות ימשיכו לימודיהם בעירוני א', תחליף לתלמה ילין. 

טרם הקמתו של בית הספר לאמנויות, יעל העליון, אשת חינוך רצינית, שעליה הטיל שושני את המשימה האדירה לייסד בית ספר ייחודי לאמנויות בתל אביב, נפגשה אתי כדי להכיר באופן יסודי את הנושא המורכב והמרתק של שילוב לימודים עיוניים עם לימודי אמנויות. גם בעלה, העיתונאי יעקב העליון, נכה מלחמת ששת הימים, נפגש אתי על פי בקשת רעייתו כדי לקבל אינפורמציה נוספת על אופיו המיוחד של בית ספר שמעלה על נס את לימודי האמנויות. כאשר יעל ויעקב העליון פנו אלי כדי להתייעץ יכולתי לסרב, מה אני צריך את תל אביב? הרי המגמה הזו של ד"ר שושני לפתוח בית ספר לאמנויות בתל אביב, אף שמדובר עדיין בבית ספר יסודי, עלולה בתוך מספר שנים ליצור בית ספר תיכון לאמנויות של עיריית תל אביב עם כל משאביה הגדולים, לא רחוק מתלמה ילין, שיהווה איום, מתחרה משמעותי לנו, ועלול למנוע מילדי תל אביב ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. ואולם באופן אינטואיטיבי חשתי שכדאי לשתף פעולה עם יעל העליון ולרקום עמה קשרים מקצועיים ישירים בבחינת "שלח לחמך על פני המים…  

ואכן. כעבור מספר שנים כאשר תלמידי המחזור הראשון הגיעו לכיתה ט', יעל העליון יזמה פגישה אישית אתי. היא אמרה לי, כי היא לא מעוניינת שבוגרי חטיבת הביניים של בית הספר לאמנויות בהנהלתה, המעוניינים להמשיך ללמוד בתיכון לאמנויות, ירשמו לעירוני א', אלא ילמדו בתלמה ילין בגלל עוצמתו החינוכית בהשוואה לעירוני א‘. היא אמרה: "אני רוצה שהתלמידים הבוגרים הטובים שלי ילכו לתלמה ילין“, למרות שהוא נמצא בגבעתיים! לא בתל אביב. הסכמנו ביננו, שהתלמידים שהיא תמליץ עליהם יתקבלו לתלמה ילין בכפיפות לבחינות הכניסה שהם יעברו בתלמה ילין כמו כל תלמיד חדש. אם יתגלו חילוקי דעות בין צוות הבוחנים של תלמה ילין לבין מרכזי מגמות האמנות בבית ספר לאמנויות, אזי יעל העליון ואני נכריע. על מנת שההסכם שלנו לא יהיה במחתרת, נפגשנו עם ד"ר שמואל רוזנמן, שהיה באותה עת מנהל מחלקת החינוך העל-יסודית בעיריית תל אביב והוא נתן את הסכמתו בכתב להסכם ביני לבין יעל העליון. וכך במשך שנים נהנה תיכון תלמה ילין מקבוצת תלמידים איכותית שהגיעה מבית ספר לאמנויות. התלמידים והוריהם העדיפו את תלמה ילין על פני עירוני א'. בגללם פתחנו כתה י' רביעית, שנתנה מענה הן לבוגרי אמנויות בתל אביב והן לבוגרי חטיבות ביניים נוספות ממקומות שונים. כתוצאה מכך תלמה ילין התרחב ל-15 כיתות אם: 3 ב-ט', 4-בי', 4-בי"א, 4-בי"ב.  

הרחבת בית הספר ל-15 כיתות הייתה מבחינתי הגודל האופטימלי של בית הספר ולא מעבר לכך. 15 כיתות אם מאפשרות את פיתוח המגמות לאמנות, חלוקה לקבוצות לימוד נוספות, למשל במתמטיקה ובאנגלית, תוספת מקצועות מוגברים, שאפשרו פיתוח של שלושה מסלולים מוגברים: אמנותי-מדעי (ביולוגיה, כימיה, פיסיקה ומחשבים); אמנותי-הומניסטי (תנ"ך, ספרות והיסטוריה) ואמנותי-דו לשוני (צרפתית וערבית). להרחבת בית הספר הייתה גם משמעות תקציבית כשהדגש היה כל הזמן על איכויות ולא על כמויות. 560-600 תלמידים להשקפתי היה המספר המקסימלי הרצוי  לבית הספר כדי לשמור על האופי המשפחתי-האינטימי שלו ועל  האווירה הייחודית שאפיינה את תלמה ילין. 

בעקבות התבססות מגמות האמנות בתיכון עירוני א' בתל אביב, החליט ד"ר שושני בגיבוי ראש עיריית תל אביב שלמה להט-צ'יץ למנוע מתלמידי תל אביב בכלל ומתלמידי בית הספר לאמנויות בפרט ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. על פי תקנות משרד החינוך כל תלמיד הלומד בבית ספר תיכון מחוץ לעירו, חייב לקבל מהרשות המוניציפלית של מקום מגוריו אישור לימודי חוץ הכרוך בתשלום אגרה מיוחדת לבית הספר הקולט. עיריית תל אביב בשלב מסוים סירבה לתת להורי התלמידים מתל אביב אישור ללימודי חוץ בתלמה ילין בנימוק, כי קיימות מגמות לאמנות בתל אביב עצמה ולכן בהתאם להנחיות משרד החינוך היא לא חייבת לתת אישור כזה. משמעות הדבר שההורים עצמם היו חייבים לשלם את האגרה, אבל עדיין ההורים היו חייבים לקבל אישור מהעירייה על הסכמתם שילדי תל אביב אכן ילמדו בתלמה ילין. עיריית תל אביב סירבה לתת את האישור המבוקש. ללא אישור זה היינו מנועים מלקבל את תלמידי תל אביב. החל מאבק של ההורים עם עיריית תל אביב וכאמור העירייה סירבה על פי החלטת ד"ר שושני. המאבק הגיע לתקשורת ובמהדורות החדשות בטלוויזיה הופיע שוב ושוב צ'יץ, ראש עיריית תל אביב, והסביר מדוע העירייה מסרבת לאשר לתלמידי תל אביב ללמוד בתלמה ילין. הגיעו גם עיתונאים וכתבים לתלמה ילין לסקר את הקונפליקט. בדיעבד, הכתבות המצולמות אך סייעו לתלמה ילין. הורים ותלמידים רבים, לא רק מתל אביב, אלא מרחבי גוש דן רבתי התעניינו יותר ויותר בתלמה ילין ומספר המועמדים לבית הספר גדל לאין שעור. אמרתי לצוות בית הספר: אנחנו מקבלים יחסי ציבור מעולים, חינם אין כסף, מסיקור המאבקים בין ההורים לבין עיריית תל אביב על ידי ערוצי התקשורת. כל הופעה של צ'יץ בטלוויזיה רק הגבירה את סקרנות הציבור לגבי תלמה ילין. התפתחה תופעה מדהימה נוספת. בגלל סירובה של עיריית תל אביב לתת אישור לימוד חוץ לתלמידי תל אביב, הורים שינו באופן פיקטיבי את כתובת מגוריהם מתל אביב לגבעתיים. ד"ר שושני שכר שירותי חברת חקירות פרטית לעקוב אחרי הורים אלה. בסופו של דבר יד ההורים הייתה על העליונה. אי אפשר במדינה דמוקרטית למנוע מהורים את זכות הבחירה החופשית. עיריית תל אביב וכן עיריות נוספות שפתחו מגמות אמנות בבתי הספר התיכוניים בתחומן, נאלצו לתת אישורי חוץ, אך את אגרת תלמידי החוץ נאלצו ההורים לשלם לתלמה ילין בעצמם. הפרדוקס היה שד"ר שמשון שושני בעצמו כאשר כיהן כמנכ"ל משרד החינוך רשם בעצמו את בנו ניר שושני, למגמת האמנות בתלמה ילין. ניר עבר את הבחינות בהצלחה. שושני אף טרח להגיע לביתי בכפר סבא בחופשת הקיץ כדי שאחתום על תעודת הבגרות של בנו, עוד לפני שקיבלו יתר תלמידי המחזור את תעודות הבגרות שלהם. 

בשיחה מוקדמת בינינו, סיפרת לי על המעבר הפיזי של בית הספר מנחלת יצחק בתל אביב לגבעתיים. 

סיפרתי לך את הסיפור שהתרחש בשנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר ביני לבין שושני על יצחק ירון ראש העיר גבעתיים שנתן את הסכמתו למעבר, על הפגישה שלנו עם שר החינוך, אבל סיפור המעבר בפועל של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע לא פחות, אפילו הזוי… לא נמסר לי מתי עלינו לפנות את בית הספר באופן פיזי: בסוף השנה? בשנה הבאה? יצאנו לחופשת הקיץ ללא ידיעה של ממש לגבי מועד הפינוי.

אתה יודע, חופש גדול של מנהל זה לא חופש גדול של מורים. למנהל יש בקושי חופש של חודש. בכל שנות עבודתי כמנהל הוצאתי את כל צוות ההנהלה, המזכירות והעובדים, את כולם, לחופשה בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט. אף פעם לא יצרתי מצב שחלק עובדים וחלק לא עובדים. זה היה הרבה יותר יעיל, יותר נכון מבחינה מנהלתית, מבחינה ארגונית וגם מבחינה כלכלית. באמצע אוגוסט אנחנו חוזרים מחופשה, כל המערכת המנהלתית, וכאשר התלמידים והמורים חוזרים לקראת סוף אוגוסט, הם מוצאים את בית הספר מוכן בכל המישורים לפתיחת שנת הלימודים החדשה, כולל מערכת שעות מסודרת וקבועה.  

וכך היה בקיץ בשנת 1980, בסוף שנת עבודתי הראשונה כמנהל בית הספר. סגרתי את בית הספר באמצע יולי, יצאתי לחופשת קיץ. במהלכה תכננתי את מערכת השעות. לקח כמה שנים טובות עד שהעברתי את תפקיד התכנון והניהול של מערכת השעות, שהיה מאד מורכב ומסובך בתלמה ילין בגלל המגמות לאמנות, למורה מהצוות. היא קיבלה את האחריות על מערכת השעות על כל מה שמשתמע מכך. מערכת השעות נהייתה עוד יותר מסובכת ככל שפתחנו עוד מגמות. לעשות את כל ההתאמות, לתת לכל המקצועות ולכל המגמות את הנישות הנכונות, זה לא היה פשוט. 

על כל פנים יצאתי לחופשת הקיץ. גרתי באותה עת בהרצליה. רעייתי הייתה בהיריון, ואמרנו, יופי, נקפוץ כל בוקר לים, נעשה הליכה על חוף הים, נבריא קצת. לפתע, בתחילת חודש אוגוסט, אני מקבל טלפון מד"ר שושני: אתם צריכים לעבור כבר לגבעתיים. עד סוף אוגוסט חייבים לפנות את בית הספר. איך אני עושה את הדבר הזה? אמרתי לו: אני צריך את הסיוע של עיריית תל אביב, אני צריך משאיות. הוא אמר לי, "העירייה תעמיד לרשותכם משאיות, ויעזרו לכם להעביר את הריהוט ואת כל הציוד, מתל אביב לגבעתיים״. נאלצתי לקטוע את החופשה שלי, חזרתי לבית הספר, והוצאתי איגרת מפורטת לתלמידים, למורים, להורים. סיפרתי להם שעלינו לפנות באופן מידי את בית הספר, ולכן אני מאוד מבקש מכל תלמידי הכיתות הגבוהות, בנות, בנים, מורים, כל מי שיכול לבוא לעזור כדי לרוקן את הכיתות, לפנות את הכיתות, להוציא את כל הריהוט, ללכת לסדנאות האמנות, להעביר פסנתרים, הכל בכל מכל בה. וזה בעצם מה שקרה. במחצית השנייה של אוגוסט תיאמתי עם עיריית תל אביב שבשעה מוקדמת בבוקר יבואו המשאיות שיעזרו להעביר את כל שנדרש לגבעתיים, למבנה החדש של תלמה ילין. אתה יודע מה שלחה לי העיריה? אתה לא תאמין. העירייה שלחה לי  משאית זבל אחת פתוחה. 

אוי ואבוי.

הייתי המום. אבל הכול עשיתי מתוך התלהבות עם התלמידים. המשאית עמדה לרשותנו רק ליום אחד, לעיריית ת"א אין תקציב מעבר לכך… המשאית עשתה כמה נגלות באותו יום, אבל כמובן לא הצלחנו להעמיס הכול על המשאית. ואז אמרתי: "חבריה, אין מה לעשות. מה שיכולנו להעביר עם המשאית העברנו, עכשיו אנחנו הולכים כיתה אחר כיתה, לוקחים ביחד את השולחנות, את הכיסאות, וכמו בצבא! הולכים אחרי״. אנחנו הולכים בשיירה ובשירה, דרך רחובות גיבורי ישראל, ערבי נחל לרחוב בורוכוב  בגבעתיים! כל שני תלמידים לוקחים שולחן, אחרים לוקחים כסאות וכל ציוד אחר שניתן להעבירו בידיים. הייתה צריכה להיות אז מגמת הקולנוע שתוכל לתעד את המסע ההזוי. היה צריך לצלם את המעבר. זה יכול היה להיות סרט מדהים. תלמידים הולכים הלוך וחזור מגיבורי ישראל לערבי נחל, לא היה מרחק גדול, הייתה עלייה קלה ואחר כך חוזרים בחזרה עייפים. דאגנו שיהיה להם מים לשתות, היה שם עובד אחראי, אפרים, לא הכרת אותו, הוא נפטר מזמן, אמרתי לו: ״לך תקנה ותביא להם משהו לאכול״,  איזו חוויה הייתה לנו, בקיץ החם, להעביר את בית הספר לגבעתיים באופן המטורף ביותר. 

איכשהו התמקמנו, העברנו כמעט את כל התכולה לבניין החדש. היה לי מראש תכנון״ כל כיתה באיזה חדר תמוקם, איפה נמקם את הספרייה באופן פרוביזורי, איפה נשים את ציוד המעבדות, את חדרי המוסיקה, שאליהם יועברו הפסנתרים. איכשהו הצלחנו להתארגן התארגנות ראשונית לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה תוך ימים ספורים. אבל בניין בית הספר הזה בגבעתיים עמד סגור ושומם שלוש שנים. הוא לא היה מחובר לחשמל, אין לו קו טלפון, ואז לא היה כמובן הטלפון הסלולרי, אלא רק טלפון של בזק. פתחנו את שנת הלימודים ללא תקשורת ובלי חיבור לרשת החשמל. חשנו כמו החלוצים, בימי חומה ומגדל.  

כל האירוע הגרנדיוזי הזה התרחש כאמור לקראת סיום שנת הניהול הראשונה שלי ולקראת שנת הניהול השנייה, הייתי צריך להקרין לכולם, לתלמידים, למורים, להורים ולגורמים חיצוניים, נחישות, מוטיבציה, קור רוח והמון התלהבות, והכול ברוח טובה, לנוכח השינויים הפיזיים הדרמטיים שעברו על בית הספר במעבר מתל אביב לגבעתיים. אפשר היה להרים ידיים ולהגיד "וואו, איך נפלנו, איך הלך עלינו הכול?!״, ולא שלא היו מורים שקיטרו. דווקא התלמידים, רובם ככולם קיבלו את השינוי העצום ברוח טובה.  

עבדתי סביב היממה כדי להכין את בית הספר עם הצוות, להתארגן, להכין את התלמידים, לכנס מורים לישיבה כללית לקראת פתיחת השנה החדשה, להציג להם את הדברים. היו הרבה בעיות לוגיסטיות, השארנו מאחורינו פריטים שלא היו לנו חפץ בהם או שלא היה הסיפק בידינו עדיין להעבירם. באתר תלמה ילין הישן. נשארו שם הצריפים הישנים עם תכולה לא רלוונטית. אני חושב שגורם בכיר בעיריית תל אביב שלח עיתונאים, לאתר תלמה ילין שפונה על ידינו, כי הופיעה כתבה מפתיעה בעיתון מעריב, כתבה צהובה מלווה בצילומים על מה שנותר שם. העיתונאים חיטטו ומצאו תמונות פספורט, חלקן קרועות, של תלמידים, העתקי תעודות, מסמכים ישנים שהותירה המזכירות, ריהוט שבור ופריטים שונים, שחלקם לא היו שמישים ואחרים שלא הספקנו עדיין לפנות, אך מצטלמים יפה…    

כתבתי מכתב מפורט לעיריית תל אביב, אך לא קיבלתי עליו תשובה. באותה עת עדיין התייחסתי ברצינות לכתבות השמצה בתקשורת. לשמחתי זו הייתה כתבה חד פעמית במעריב ותו לא. למדתי לימים, כי לא חשוב מה כותבים עליך בעיתון. כתוב "תלמה ילין" בלי שגיאות כתיב – זכית. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה כי במהלך השנים תלמה ילין נחשף להרבה מאוד כתבות, ואגב היו הרבה כתבות מעולות על תלמה ילין, ככל שבית הספר הלך והתפרסם.  

כמה זמן לקח עד שבית הספר התמקם במקומו החדש?

תהליך "ההתנחלות" בגבעתיים היה בשלבים. קיבלנו טלפונים אחרי הרבה לחצים מרובים, כעבור כשלושה חודשים. בתקופה הראשונה הייתי נותן למזכירות רשימות טלפונים ומצייד אותן באסימונים, והן היו יוצאות  לרחוב בורוכוב, היה שם טלפון ציבורי, והיו מטלפנות משם. לא הייתה לנו אפשרות לקבל שיחות, הן היו צריכות לעיתים בשעה מסוימת לקבל שיחה בטלפון ציבורי. איך מנהלים בית ספר בצורה כזו? בית הספר לא היה מחובר לחשמל, זאת אומרת שלא יכולנו להפעיל את בית הספר אלא בשעות היום בלבד עד הצהריים, מזג האוויר היה עדיין קיצי והכיתות נהנו מאור השמש. הייתי צריך פרוטקציה כדי להאיץ את חיבור בית הספר לחשמל על ידי חברת החשמל. גם עיריית גבעתיים לחצה. חלפו חודשים אחדים, מה שכן עשו עובדי העירייה ממחלקת המים הוא  שהם חיברו אותנו מיד לשעון המים. על המים שילמנו כמובן לעירייה. ואז גיליתי שאבא של אחד התלמידים הוא חבר ועד העובדים של חברת החשמל באזור המרכז. צלצלתי אליו, ו-וואלה כמעט מהיום למחר היה לנו חשמל. ככה עבדנו, ככה עבדו הדברים. אבל זו עובדה אמתית. שלושה חודשים חלפו עד שקיבלנו חשמל. 

אגב, מזגנים זה בכלל דבר הרבה יותר מאוחר, דומני שאף בית ספר בארץ בשנות השמונים עוד לא היה ממוזג, אנחנו היינו בין הראשונים למיזוג בית הספר. הסיפור של מיזוג תלמה ילין הוא סיפור מופתי של שיתוף פעולה נפלא בין ועד ההורים לבין בית הספר, לביני. זה היה  פרויקט שנבנה באופן מודולרי.  בכל זאת, בתחילת התשעים עוד נסענו במכוניות ללא מזגן. ההשקעה במזגנים באותם ימים הייתה כרוכה בהון עתק  ועדין לא תוקצבה לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי תשלומי הורים. יתרה מזאת once התקנת מזגנים, אתה צריך לתקצב  הוצאות חשמל אדירות.  

וכך, באחד המפגשים החודשיים עם ועד ההורים המרכזי של בית הספר, ביקשו ההורים לדון במשאלת התלמידים למזג את הכיתות. הצעתי להורים: כל כיתה שהוריה ישכילו לגבות סכום כסף מהורי הכיתה, היא תמוזג. זאת אומרת, אם נניח הורי תלמידי כיתה ט' 1 הצליחו באמצעות ועד ההורים של הכיתה לגבות את הכסף שמכסה את עלות המזגן, ימוזג חדר הכתה, באשר הסך הכולל של התקנת המזגן יחולק בין 38-40 תלמידים והעלות תהיה סבירה. אם כך, ההורים שאלו: אוקיי, אם אנחנו ממזגים, למשל, את החדר של כיתה ט' 1 בשנה הזאת, מה יהיה בשנה הבאה? תלמידי הכתה, שתהפוך ל-י'1, יעברו לחדר אחר, שעדיין לא מוזג, ואילו החדר שמוזג יהפוך לכתת אם של כתה אחרת, שהוריה עוד לא הצליחו לאסוף את הכסף? סיכמנו על כן, שכל כיתה שתצליח להתמזג בכוחות עצמה, הרי כשתלמידי הכיתה יעלו לשכבה גבוהה יותר הם ימשיכו ללמוד באותו חדר שכבר מוזג על ידי הוריהם. פרויקט המיזוג של הכיתות הצליח במהירות. תוך שנתיים שלוש הצלחנו למזג את כל כיתות האם. עכשיו, כתוצאה מכך, כבר לא היה חשוב אם תלמידי כיתה זו או אחרת, עברו מחדר לחדר. הצלחת הפרויקט הייתה חסרת תקדים במערכת החינוך הישראלית וחיזקה את יחסי האמון בין  ההורים לבין בית הספר.  

מכיוון שהעלויות הכספיות הכרוכות בהפעלת המזגנים היו גבוהות מאד (חשמל, תחזוקה, תיקונים, ביטוחים, שדרוגים) ובהדרגה תהליך המיזוג הקיף את כל בית הספר, לא רק כיתות האם, אלא גם כל חדרי הספח, חדרי האמנויות, המעבדות, הספרייה ועוד – הסכמנו להוסיף סעיף מיוחד באגרת תשלומי הורים, שיועד לתשלום קבוע לנושא המזגנים. הרי מערכות המיזוג הוסיפו לעבוד גם לאחר סיום הלימודים, בשעות אחה"צ ואף בערב.   

נחזור לנושא של קשיי המעבר לגבעתיים. נאלצנו להתמודד עם עוד בעיה גדולה מאוד כבר בהתחלה, כבר בשנה הראשונה. לתלמידי מגמת האמנות הפלסטית לא היה איפה לעבוד בהעדר חדרים. מרכז המגמה צבי תדמור ז"ל שהיה שייך לגוורדיה הוותיקה של המורים-האמנים בישראל, השכיל על פי בקשתי, עד שאפתור את הבעיה הקשה מנשוא של חסר בחדרי סדנאות לאמנות, להתאים את תכנית הלימודים של המגמה באופן פרוביזורי לתנאים הקשים.  זה היה תחליף נוסח קייטנה, לא מגמת אמנות כמו שהייתה לנו.  

הבנתי שאני חייב לפתור את הבעיה בדחיפות ובעדיפות עליונה. נפגשתי עם מנהל חברת נתיבי איילון, אלוף במיל' דן חירם, שיתפתי אותו במצוקה הקשה של תלמה ילין, שנגרמה על ידי הפרויקט של החברה שהוא עומד בראשה, ואמרתי לו: באתר הבניין הישן, שעדיין לא עלה הכורת עליו, נותרו 4 מבנים טרומיים ישנים עוד מימי תיכון ויצ"ו צרפת. הצריפים שימשו כחדרי כיתות אם. אני מבקש ממך לסייע לנו בעזרת הציוד והמכשור של נתיבי איילון, בעזרת המנופים והמשאיות הגדולות, להעתיק את הצריפים אל המתחם החדש של תלמה ילין בגבעתיים ולמקם אותם כהלכה ובאופן בטיחותי. דן חירם נענה לבקשתי והקצה משאבים מיוחדים לעבודה החריגה כל כך. זו הייתה עבודה מאוד עדינה, מאוד מקצועית, כדי שהמבנים הטרומיים לא יתפרקו ולא ישברו; לעקור אותם ממקומם, לשנע אותם לגבעתיים, להכין להם בסיס חזק לאחר יישור השטח, שהקציתי להצבת ארבעת המבנים הטרומיים. לא ביקשתי אישור מעיריית גבעתיים, אלא קבעתי עובדות בשטח.  איך אמר לי פעם יצחק ירון בקריצת עין:  "עשית לי פה מעברה".  זה לא בית ספר. זה טוב לשכן עולים חדשים. על כל פנים אלו היו 4 צריפים ששימשו את מגמת האמנות הפלסטית שנים רבות, גם אחרי שפרשתי. דומני שהם נהרסו רק לאחרונה. נכון? 

רק בתחילת השנה הזאת.

כן, זה דבר מדהים. בטח שינו את יעדם, אולי הפכו למחסנים.  

מיקמתי מראש 2 צריפים מול 2 צריפים ובתווך רחבה פנימית גדולה עבור סדנאות לפיסול ומיצגים. מעל הרחבה הפנימית פרסתי סככה גדולה שהגנה על התלמידים בימי הגשם ובימי החום. היה בזה הרבה חן. הרבה ראשוניות. גם הרבה קושי. אבל זה צמח, והתלמידים והמורים היו שותפים ליצירה הזאת, לבניה הזאת, להתלהבות הזאת. מעתה עמדו לרשות מגמת האמנות הפלסטית: 2 סדנאות לצבע ורישום, 2 סדנאות לפיסול, חומרים ככל שנדרש ולא חסר להם תקציב לצורך ממוש תכנית הלימודים במלואה. אמנם לא היו תנאים קלים אבל בהחלט תנאים שאפשרו את קיומן של הסדנאות ויצירה אמנותית מגוונת ועשירה. דווקא המרחב הפתוח, מחוץ למסגרות הכובלות, גירה והלהיב את דמיונם של התלמידים האמנים הצעירים. זו הייתה העזרה המשמעותית הראשונה, שהצלחתי לקבל מחברת "נתיבי איילון" כדי לפתור את מצוקתה של מגמת האמנות הפלסטית. 

עכשיו הייתה לי בעיה אחרת: היכן אני מכנס את כלל התלמידים בעצרות זיכרון, באירועים חגיגיים כמו חגיגות חנוכה ופורים, מפגשים שפותחים וחותמים את שנת הלימודים, טקס סיום כתות י"ב וימים מיוחדים אחרים? הגענו לגבעתיים בשנת 1980 עם 8 כתות אם ו-3 מגמות (מוסיקה קלסית, אמנות פלסטית ותיאטרון), כ-300 תלמידים. כשפרשתי, כלל בית הספר 15 כיתות אם, 6 מגמות, כ-580 תלמידים. בהתאם להתפתחות בית הספר ייצרתי פתרונות לכינוס כלל התלמידים. כשהגענו לגבעתיים היה בניין אחד בלבד ומסביב רק חול וחול.  היום אתה רואה בית ספר מסודר, מיני קמפוס. השקעתי שנים של מאמצים, שתדלנות ללא הרף אצל הרשויות, עיריית גבעתיים ומשרד החינוך, והשקעות כספיות ענקיות כדי להגיע לתנאים פיזיים אופטימליים שאפשרו את התפתחות בית הספר בכל התחומים. 

בשלב הראשון יזמתי שוב פנייה לדן חירם מנכ"ל חברת "נתיבי איילון". על גג המבנה הישן של בניין ויצ"ו צרפת הייתה סככה גדולה וגבוהה, ניצבת על 4 עמודי מתכת, ששימשה כמחסן גדול. ביקשתי ממנו, שוב בגלל המצוקה שנקלענו אליה בגלל הפינוי הבהול מהבניין הישן, סיוע נוסף באמצעות פירוק הסככה הגדולה, השינוע שלה למתחם בגבעתיים והקמתה מחדש בשטח בית הספר. לשמחתי, דן חירם נענה גם לבקשתי זו, הגם שהייתה כרוכה, כמו בהעברת 4 הצריפים, בהוצאות כספיות גדולות, הקצאת מנופים, משאית-טריילר, עובדים מטעם החברה והכל על חשבון החברה. ניגנתי על מיתרים חינוכיים-ציוניים כדי לשכנע אותו ולקבל את הסכמתו. ושוב, בשיטת חומה ומגדל, לא ביקשתי את רשותה של עיריית גבעתיים וביום בהיר אחד הצליחה חברת "נתיבי איילון" להעתיק את הסככה הענקית מהמתחם הישן אל האתר החדש של תלמה ילין ולהציב אותה כהלכה בחלק האחורי של בית הספר מאחורי הנגרייה של עיריית גבעתיים, מחשש עניא בישא… קבעתי עובדה בשטח ולאחר זמן קצר הזמנתי קבלן, שיבנה 4 קירות מסביב לסככה עם 2 דלתות כניסה ויציאה. עוד הוספתי "חטא על פשע" וביקשתי מהמהנדס של עיריית גבעתיים לאשר מבחינה מקצועית-הנדסית את הסקיצה שהראה לי הקבלן ללא שהוא מאשר את עצם הקמת ה"אולם" המוזר שלא קיבל מעולם את אישורה של העירייה. קבלנו, אפוא, אולם ראשוני לכינוס תלמידי בית הספר. ככל שגדל בית הספר האולם היה צר מלהכיל את כל התלמידים והסבתי אותו לאולם ספורט עם המכשור הדרוש ומאוחר יותר אף לסטודיו הראשון של מגמת המחול עם כל הציוד והאביזרים הנדרשים להפעלתה במקביל לשיעורי חינוך גופני. האולם כונה בפי כל "האורווה"…  

בשלב השני, כעבור מספר שנים, החלטתי להפוך את חצר החול הגדולה בחזית הצפונית של בית הספר לרחבה אסטטית מרוצפת באריחי אקרשטיין, עם מקומות ישיבה מדורגים מוגבהים, מרוצפים אף הם, באופן שקיבלנו מעין אמפיתיאטרון פתוח. ממול, צמוד לבניין בית הספר, בנינו במה גדולה שאפשרה שדרוג איכותי של כלל הפעילויות. לצורך ביצוע הפרויקט נעזרתי בארכיטקט שעיצב את הרחבה וגם פיקח על הקבלן המבצע. אני חושב שעדיין הרחבה הזו קיימת. הפרויקט כולו, כמו הרבה פרויקטים אחרים, הצלחתי להוציא מן הכוח אל הפועל במסגרת התקציב העצמאי של בית הספר. 

כאשר אני מתבונן היום אחורנית, קשה היה לקיים ולתאר את היתכנותם של טקסי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לחללי מלחמות ישראל ולרצח יצחק רבין, טקסי פתיחת שנת הלימודים וסיומה, טקס סיום כיתות י"ב, מסיבות חנוכה ופורים ואירועים אחרים באופן ראוי ללא הרחבה הייחודית הזו. 

אגב, מה אתם עושים מחר [הריאיון התקיים בערב יום השואה]? 

בית הספר לדעתי לא ארגן טקס. 

אוי ואבוי אם בתלמה ילין לא היה טקס. 

עיצבנו במהלך השנים מסורות מאוד מסודרות, מובנות, עם הרבה מאוד מקום לביטוי אמנותי של התלמידים. ההולם את אופיים המיוחד של ימי הזיכרון וטקסים אחרים. התלמידים לא רצו לוותר על אירוע כלשהו. הייתה שנה אחת, אני לא יכול לזכור את השנה המדויקת, שהחלטנו לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באולם "צוותא" בתל אביב, כאשר במרכזו מגמת התיאטרון העלתה מחזה חזק מאוד על נושא השואה. ואמרנו אולי נעשה קצת שינוי, כל התלמידים יבואו ישר לצוותא וביחד נחווה את יום השואה. התלמידים לא עברו על כך לסדר היום. הם ניגשו אלי ואמרו, זה היה מצוין בצוותא, מאוד מרגש, מאוד חזק, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על טקס כאן בבית הספר. אם אתה רוצה, גם וגם. זו פעם ראשונה ואחרונה שלא קיימנו את הטקס המקובל, המסורתי. לא הייתי קורא לאירוע בצוותא טקס אלטרנטיבי, זה היה אירוע שנתן כבוד גדול מאוד לנושא השואה, אבל היה חסר בו כל האלמנט הטקסי, הרשמי, הורדת הדגל לחצי התורן, וכל מה שמאפיין את טקסי הזיכרון. התלמידים לא וויתרו על זה, כל זה היה מאד חשוב להם. אני זוכר, בטקסים של יום הזיכרון הגיעו עשרות רבות של  בוגרים במדי צבא.  אף הזמנתי לרחבת הטקס את השכנים. במהלך השנים אישרתי גם לגננות להביא גני ילדים, שרצו לקחת חלק בחוויה הזאת… אמרתי בבקשה, אין שום בעיה, אלה יעמדו, אלה ישבו פה, יש מקום ברחבה לדבר הזה. 

היה עוד יום שהפך לצערנו ליום זיכרון לאומי, היה יום השנה לרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. יום השנה  לרצח רבין היה לפי חוק שחקקה הכנסת יום של התייחדות עם זכרו של יצחק רבין  כולל טקס רשמי. ביום השנה הראשון לרצח רבין חווינו את האירוע באופן חריג לחלוטין. תאריך יום הזיכרון חל במועד שנקבע מראש לשבוע הטיולים השנתיים של בית הספר. הלוא כי כן, הטיולים תמיד תוכננו לפחות חצי שנה מראש, עוד בשנה הקודמת, צריך לתאם מסלולים, צריך לקבוע סידורים לוגיסטיים, שאם אתה לא עושה אותם בזמן אין לך אחר כך מקום. ואזי, הסתבר לנו שיום הזיכרון לרצח רבין נפל ביום שכל תלמידי בית הספר נמצאים בטיולים השנתיים. 

פה אני חייב אתנחתא קצרה כדי להמשיך ולהסביר את הדברים. בשנים עברו כל שכבה הייתה יוצאת בתאריכים משלה לטיול השנתי. מה קרה? כיוון שאלו היו מועדים שונים, נוצרו שיבושים בשעות הלימוד בבית הספר בארבע פרקי זמן שונים במהלך השנה. הלא כשטיול שנתי יוצא צריך מורים מלווים. ברם, מורים שליוו שכבה מסוימת, לימדו גם כיתות בשכבה אחרת, וכתוצאה מכך בוטלו שיעורים רבים בכיתות השכבות האחרות שנשארו בבית הספר.  לפיכך הגיתי  את הרעיון שאני חושב שהוא קיים עד היום… 

עד היום, כן. 

אבל אני יודע שצמצמתם ימים ממשך הטיולים. בתקופתי, כל בית הספר יצא באותו יום ל-4 ימי טיול כיתות י"ב, ו-3 ימים מלאים לכיתות ט'-י'-יא', כך שבית הספר הקדיש כשבוע אחד בלבד לפרויקט הטיולים השנתיים ללא ביטול ימי לימודים בשבועות נוספים. לימים כשבית הספר התרחב באופן משמעותי, אי אפשר היה להביא את כל האוטובוסים שהסיעו את התלמידים לאזורים שונים בארץ בסמוך לבית הספר, כי נוצרו פקקי תנועה בלתי אפשריים ברחוב בורוכוב. 

לפיכך העתקנו את כל העסק, למגרשי החניה ליד הרכבת ושם התייצבו כל התלמידים והמורים. לעיתים הפתרון הטכני מעניק גם נופך של אווירה מיוחדת ואפילו מקסימה, כי אלו דברים משולבים זה בזה. 

מבנה בעצם של בית הספר עד אמצע שנות השמונים היה של כיתות אם שבנויות על פי מגמה, ואז זה עבר לכיתות אם משולבות. 

כן, מה שקרה הוא שבשנותיו הראשונות היו בבית הספר רק 4 כיתות, כולן על טהרת מגמת המוזיקה. כאשר הצטרפו תלמידי "רננים" בית הספר גדל ל-8 כתות אם כשבכל שכבה יש שתי כיתות: כיתה אחת הייתה כיתת המוזיקה והכיתה השנייה, המקבילה, הייתה כיתה משולבת של מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית. בין שתי הכיתות המקבילות נוצרו לא פעם מתחים סמויים. תלמידי כל מגמה היו בעלי רקע ומנטליות אחרת, למרות שהם למדו אותם המקצועות העיוניים עם אותם מורים, אבל לא דומה תלמיד שעושה חזרה בתיאטרון לתלמיד שעובד על פרויקט באמנות או לתלמיד שצריך לנגן על פסנתר. זה היה נוח מבחינה ניהולית, אדמיניסטרטיבית, לנהל את בית הספר, אך לא כן מבחינה חינוכית-חברתית. כאשר נוספו בהדרגה מגמות נוספות, מגמת מחול, מגמת ג'אז, בשנתיים האחרונות גם מגמת הקולנוע, החלטנו בשלב די מוקדם לערבב את התלמידים במגמות השונות. כשאני אומר החלטנו, הכוונה להחלטות שקיבלנו במפגשים השבועיים של הצוות הבכיר של בית הספר,שכלל את כל מרכזי המגמות, צוות ההנהלה  והיועצת החינוכית. השינוי בהרכב הכיתות נדרש ביתר שאת כאשר הוספנו כיתה רביעית לשכבות כיתות י', י"א וי"ב עם הצטרפותם של תלמידי בית ספר לאמנויות. התלמידים אמרו לנו שוב ושוב, תראו, אלה לומדים מוזיקה, אלה לומדים תיאטרון, אבל המפגש בינינו הוא מפגש אקראי-טכני… בהפסקות, או בשיעורים עיוניים, אבל חסר לנו משהו, הקשר החברתי וגם הבינתחומי בין מגמות האמנות השונות, מפגשים אינטרדיסציפלינריים, שמאפיינים את המערכות העכשוויות.  

אמנם, ערבוב המגמות, כאשר בכל כתה למדו תלמידים במגמות שונות, יצר קושי עצום בארגון מערכת השעות. המחשב גם לא פתר עדיין את הסוגיה המסובכת הזו של תכנון מערכת השעות והוא נעשה באופן ידני. נדמה לי שהיום כבר יש את התוכנה המתאימה עם התפתחות הבינה המלאכותית. בזמני הייתה תוכנה של מערכת שעות שאליה הזנת את מערכת השעות לאחר שתכננת אותה באופן ידני על לוח מגנטים צבעוני. באמצעות התוכנה ניתן היה לנהל את מערכת השעות במהלך השנה, אבל כאמור, רק אחרי ששיבצת באופן ידני. אני אישית טרחתי בחופשת הקיץ להכין את מערכת השעות מידי שנה בשנה, גם בשנים הראשונות שכבר הייתי מנהל בית הספר, והתמודדתי אתה כמו במשחק שחמט. לאחר מספר שנים העברתי את התפקיד החיוני הזה למורה ללשון, חיה טור-שלום. לא הכרת אותה. לאחר שהיא פרשה מבית הספר, קיבלה על עצמה סופי קסטל-בוקאי את המשימה הכבדה הזו, על כל המשתמע מכך, מתכנונה של מערכת השעות בפגרת הקיץ ועד ניהולה השוטף על פני מהלך השנה.  אני חושב  שסופי כבר לא עושה את זה היום ויש מורה אחרת . 

סופי עדיין מעורבת בזה, אבל מורה אחר אחראי על מערכת השעות.

נחזור לנושא הכיתות המשולבות. הסתבר לכולנו שתהליך השילוב היה פורה ביותר, לא רק מבחינת חיזוק הקשרים החברתיים, אלא גם מבחינת התהליכים הלימודיים, האמנותיים-יצירתיים, שקיבלו תנופה עצומה כשהתלמידים נפגשו ביחד. כך למשל, ארתור קוגן, מרכז מגמת התיאטרון בזמנו, קבע, שההפקה המרכזית של מגמת התיאטרון בכתות י"ב  תהיה מחזמר. ארתור הסביר שז'אנר המיוזיקל  מכיל את כל המרכיבים התיאטרליים:  מונולוגים, דיאלוגים, שירה, הבעה, מוזיקה, תנועה וכמובן משחק. והכל בעבודת תיאטרון מקצועית לעילא ולעילא, מאד מורכבת ומאתגרת הן את התלמידים והן את הבמאי. ההפקה שילבה תלמידים ממגמות אחרות. תלמידי התיאטרון ביקשו מחבריהם במגמות מוסיקת הג'אז והקלאסית, המחול והאמנות החזותית ליטול חלק פעיל בהפקה. הם בחרו את המנצח ואת המעבד של המוסיקה המקורית, את נגני האנסמבל, את הכוריאוגרף ואת מעצבי התפאורה. התלמידים הפעילו את התאורה המורכבת ותלמידי התיאטרון מהכיתות הנמוכות שימשו כצוותים טכניים של ההפקה.  

הרכבת הפאזל האנושי-האמנותי המורכב הזה היה אחד מהפירות המשובחים של שילוב התלמידים מהמגמות השונות בצוותא בכיתות האם. יש דבר יותר יפה מזה? תלמידים לומדים יחד מתמטיקה או תנ"ך או היסטוריה, ובונים יחד את ההפקה. טובי הכוריאוגרפים בתיאטרונים הם בוגרי מגמת המחול בתלמה ילין, שעשו את צעדיהם הראשונים בהדרכה הכוריאוגרפית של תלמידי התיאטרון במחזות הזמר.  

מאליו מובן שהתלמידים הרבו לשהות בבית הספר בשעות אחר הצהריים והערב כדי לערוך את החזרות לקראת ההפקות האמנותיות. גם תלמידי המגמות האחרות המשיכו לשהות בבית הספר לאחר סיום הלימודים. תלמידי האמנות החזותית ביקשו להמשיך לעבוד בסדנאות האמנות. תלמידי מוסיקה רבים המשיכו להתאמן בבית הספר לאחר שעות הלימודים. בעקבות השלמת הבניין האדום שבמרכזו פתחנו אולם מחול חדיש, יזם דוד דביר, מרכז מגמת המחול, פתיחת בית ספר למחול אחר הצהרים, שאפשר לתלמידי המגמה שעות אמון ותרגול נוספות, כמו אף אפשר לצעירות ולצעירים מחוץ לבית הספר ללמוד מחול ולהוות עתודה למגמת המחול בתלמה ילין. גם אנשי אמנות מחוץ לבית הספר ביקשו לשכור חללים בבית הספר להוראה פרטית של שיעורי מוסיקה בעיקר. הפעילויות הרבות בתחומי האמנויות חייבו אותי להקצות עובדים אחראים ושמירה עד לשעות הערב. בפועל בית הספר הפך בשעות אחר הצהריים למרכז קהילתי-אמנותי.  

אגב, זוהי הסיבה שהענקנו לעמותה, שייסדנו בזמנו כדי לכונן מחדש את מעמדו המשפטי של בית הספר, את שמה הרשמי: "מרכז קהילתי חינוכי ואמנותי ע"ש תלמה ילין". ומעשה שהיה כך היה. לאחר שהתקבל על ידי הכנסת חוק העמותות, שהחליף את האגודות העות'מאניות, וכניסתו לתוקף באפריל 1981, קיבלתי מכתב רשמי מרשם החברות במשרד המשפטים, כי בית הספר חייב לשנות את הסטטוס המשפטי שלו. עד אז "תלמה ילין" היה מוגדר כאגודה עות׳מאנית, והיות שלפי החוק החדש, שחוקקה הכנסת אין יותר אגודות עות׳מאניות, הרי גוף כמו תלמה ילין, חייב לעבור שינוי משפטי, תאגידי – מאגודה עות'מאנית לעמותה רשומה על פי חוק העמותות החדש. על כן, נתבקשתי במכתב להעביר את ההודעה לאישים הרשומים כאחראים לאגודה העות'מאנית, עדן פרטוש, מרדכי קשתן ואחרים, כדי שהם יפעלו בהתאם. במכתב תשובה לרשם החברות, עניתי בלשון הומוריסטית כלשהי, כי יש קושי להביא לידיעתם של כל הרשומים כמייסדי תלמה ילין את המכתב, באשר הינם שוכני עפר וכתובתם היא בית העלמין בחולון, ותמהתי מה עלי לעשות כמנהל בית הספר? 

חלפו מספר שנים נוספות עד שקיבלתי מכתב נוסף מרשם החברות, כי עלי לפעול כמנהל בית הספר כדי לכונן תאגיד חדש המוגדר כעמותה לפי הוראות חוק העמותות. זו הייתה גם דרישתו האולטימטיבית של משרד החינוך. המשרד יוכל להעביר לבית הספר את שכר הלימוד, שהוא עיקר תקציבו השוטף, רק אם נוגדר כעמותה רשומה על פי חוק על כל המשתמע מכך כגון המצאת אישור תקין של העמותה מידי שנה ושנה על ידי רשם העמותות. וכך, בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, צריכים היו שבעה אישים להגיש בקשה בטופס מיוחד לרשם עמותות לרישום עמותה חדשה שתאגד מבחינה חוקית את הסטטוס של בית הספר. ביקשתי מעמיתי הבכירים באותה עת: תמר אלפר סגנית המנהל, יוטה אלטר המזכירה הראשית וארבעת מרכזי המגמות, מירי זמיר-קפסוטו מרכזת מגמת המוסיקה, ריטה אלימה מרכזת מגמת האמנות החזותית, שפרה מילשטיין מרכזת מגמת התיאטרון ודוד דביר – לחבור אלי ולחתום בטופס על רשימת מייסדי העמותה. הם נענו לכך ברצון. על פי הצעתי, ובהתאם לאופיו המיוחד של בית הספר וכדי לתת מענה הולם לכל צרכי בית הספר, קראנו לעמותה: "מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע"ש תלמה ילין". בהתאם לכך גם ניסחנו בטופס הרשמי את מטרות העמותה ואימצנו את התקנון המצוי בחוק העמותות. רשם העמותות אישר משפטית את העמותה החדשה והנחה אותנו להפעילה ולנהלה בהתאם להוראות החוק, כולל בחירת בעלי התפקידים הרשמיים הנדרשים על פי החוק. כמנהל בית הספר נתמניתי למנכ"ל העמותה. ניסחתי את מטרות העמותה כשלנגד עיני חזון בית הספר והתפתחותו העתידית. כדאי להכיר את מטרות העמותה, שאושרו על יד רשם העמותות: 

  1. ניהול ואחזקה של בית הספר התיכון ע"ש תלמה-ילין.
  2. ניהול ואחזקה של מרכז קהילתי אמנותי ליד בית הספר התיכון ע"ש תלמה-ילין.
  3. קידום, פיתוח, טיפוח ועידוד החינוך לאמנויות במסגרת בית הספר והקהילה.
  4. רכישת ציוד לימודי ומעבדתי למגמות האמנות (מוסיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון, מחול, קולנוע), למעבדות המדעיות (פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מחשבים) לשעורי ספורט ולספריית בית-הספר.
  5. הקמת אודיטוריום רב תכליתי לפעילויות אמנות, תרבות וחברה לתלמידי בית-הספר ולקהילה. 

העמותה התאגדה ונרשמה כחוק בחודש אוגוסט 1990 ואימצה את כלל הפעילויות של בית הספר. עוצמתו של תלמה ילין נבעה בין היתר מן העובדה שהוא התנהל כגוף אוטונומי לכל דבר ועניין, כולל תקציב עצמאי ומאזנים כספיים מאוזנים ללא גרעון כלשהו. 

אני מבין שפנינה אלפי, שהייתה המזכירה הראשית במקומה של יוטה אלטר שפרשה מבית הספר, מכהנת כיום כמנהלנית של בית הספר. 

 כן. 

בהקשר זה, הערה נוספת. שנה לפני שפרשתי הבנתי שלידע האדיר שלי, כמעט בלעדי, בנושא הניהול הכספי של בית הספר, שהוא קריטי לעצמאותו התקציבית ובעיקר הפדגוגי, לאחר שצברתי ניסיון עשיר בנדון, נודעת חשיבות עצומה. מעל הכול: איך בונים תקציב על כלל סעיפיו, הלוא כי כן, תקציבו של כל ארגון מבטא ומשקף את תכנית העבודה השנתית שלו. ללא תקציב מתוכנן כהלכה, בית הספר יתקשה לעמוד במכלול התחייבויותיו ומטלותיו. זיהיתי את הכישורים של פנינה אלפי בכל הקשור לנושאים הכספיים ולהפעלת מחשבים, ומצאתי לנכון לשלוח אותה לקורס שנתי של מנהלני בתי ספר במימון בית הספר, ובכך להכשירה לניהול הכספי של בית הספר לאחר פרישתי. היא עשתה זאת בשמחה, כי ההשתלמות המקצועית משדרגת אותה באופן משמעותי בבית הספר.  פנינה המשיכה לעבוד בבית הספר כאשר יום אחד בשבוע היא הלכה לקורס המנהלנים. לקראת סיומו היא התייעצה אתי לגבי נושא פרויקט הסיום של הקורס שהיא צריכה להציג כדי לקבל את תעודת הגמר. הצעתי לה שהפרויקט יהיה בניית תקציב לתלמה ילין לשנת הלימודים הבאה. היא עשתה את זה מצוין, והרי מאז יש לכם מנהלנית,  משמע שהיא עושה עבודה טובה. אני יודע שהיא עובדת בצורה מאוד טובה. 

אם אנחנו כבר בענייני תקציב, נדמה לי שתקופת הניהול שלך בבית הספר היא התקופה היחידה בחיי בית הספר בו לא נכנס לגירעונות גדולים. 

אתה צודק. בית הספר מאז ומתמיד נאלץ להתמודד עם גרעון תקציבי וזו הייתה, לעניות דעתי, אחת ההצלחות הגדולות שלי בניהול בית הספר. לא רק שלא היו גירעונות, אלא במהלך השנים השכלתי לצבור יתרות כספים משמעותיות שנועדו הן לקדם את פיתוח בית הספר והן ליום סגריר. בספר הביוגרפיה החינוכית, שאני שוקד על כתיבתו, הקדשתי פרק גדול לדרכים שנקטתי בהן כדי להתגבר על הגרעון הכספי הכרוני של בית הספר ולהעבירו לארגון מאוזן, ולמעלה מכך, מבחינה תקציבית. מה עושים עם היתרות הכספיות? עמותה היא אורגן שלא למטרות רווח. יתרות כספיות גבוהות עלולות להניע את רשות מס ההכנסה לדרוש מס עליהן ואזי ייצא שכרנו בהפסדנו. לצורך זה נעזרתי במשרד רואי חשבון.  

הוצאתי את הנושא של הנהלת החשבונות של בית הספר ואת ראיית החשבונות  במיקור חוץ למשרד רואי החשבון "עצמון את שיצר". הם קיבלו על עצמם את ניהול חשבונות הבנק של בית הספר, את הדו"חות הכספיים, את תשלומי המשכורות של המורים והעובדים בהתאם להסכמי העבודה, ואת הנהלת החשבונות השוטפת של בית הספר. כעמותה נדרשנו להמציא אחת לשנה את הדו"חות הכספיים המבוקרים לרשם העמותות, למשרד החינוך, למס הכנסה ולגופים אחרים שדרשו אותם על פי חוק. טרם פרסומם, האסיפה הכללית של חברי העמותה היו צריכים לאשר את הדו"חות הכספיים רק לאחר שקיבלו הסברים נאותים מרואה החשבון משה שיצר. 

ככל שהצטברו יתרות כספיות, שהלכו וגדלו משנה לשנה, הציע לנו רואה החשבון לייעד את היתרות לקרנות מלגות ולמימוש מטרות העמותה כדי להימנע מתשלומי מס על היתרות, שלכאורה הציגו רווחים. כך למשל בדו"חות הכספיים המאושרים לתאריך 31 בדצמבר, 2002, שנת פרישתי מתלמה ילין, מפורטים הנכסים שיועדו למטרות אלה כדלקמן:

קרן להקמת אודיטוריום: 400000 ₪

קרן מלגות:                 100000 ₪

קרן תזמורות בית הספר: 50000 ₪

קרן לפיתוח הספרייה: 100000 ₪

סה"כ:                      650000 ₪

בנוסף לקרנות אלו מפורטות עוד 3 קרנות של תורמים שהשגתי עבור בית הספר:

קרן פאולה לבשינסקי: 50000 ₪

קרן יהודית ברטור:    20000 ₪

קרן חיים ברוקר:        30000 ₪

סה"כ:                       100000 ₪

במילים אחרות, סכום של 750000 ₪ היה חסום מפני שימוש בו לצרכים שוטפים. בנוסף לקרנות אלו  הותרתי יתרה של עוד כמה מאות אלפים ₪ להרחבתו של התקציב השוטף.  

איך אתה תופס את תפקיד המנהל? 

ההגדרה המקובלת היא שהמנהל הוא המנהיג, אבל מנהיג זה דבר מופשט, מה זה מנהיג? זה אחראי? זה מעצב המדיניות? איך הוא מנהיג את בית הספר? גוף חינוכי זה מנהיגות אחת, גוף צבאי זה מנהיגות אחרת, יש כל מני מנהיגויות. תלמה ילין הוא ייחודי, הוא לא רק בית ספר תיכון שהמנהל הוא המנהיג הפדגוגי, הוא אחראי על כל הפיתוח הפדגוגי והמערך הפדגוגי של בית הספר. זה בכל בתי הספר. בתלמה ילין יש מטרות נוספות. איך קוראים לזה היום, היום יש לזה מילה מודרנית: "לתכלל". אני חשבתי שזו המילה הנכונה. המנהל של תלמה ילין, וככה תפסתי את תפקידי, עוד לפני שאפילו הכרתי את המילה הזאת, הוא בעצם מנהיג מתכלל. זאת אומרת, המנהל חייב לתפוס את ניהול בית הספר בראייה כוללת, על כל המורכבות, ולא להגיד תחום זה או אחר אני לא מבין ואני לא יכול לנהל, את זה יעשה מישהו אחר. הוא חייב, לדעתי, להכיר את כל התחומים ולדעת איך לחלק סמכויות ובעיקר איך לשתף את הצוותים  בהתייעצות ובתהליך קבלת ההחלטות. 

אחד התפקידים החשובים של המנהל, של המנהיג, של המתכלל, הוא קודם כל להתוות, לעצב, ואפילו לנסח את החזון של בית הספר, את "האני מאמין" של בית הספר.  לכל בית ספר צריך להיות  "האני מאמין" שלו, הרי לכל בית ספר יש את האופי המיוחד שלו, את הייחודיות שלו, לעיתים ההבדלים בין אחד לשני הם בניואנסים בלבד.  תלמה ילין  היה שונה מתחילתו, הוא היה בית ספר חלוץ, ולא כמילה בעלמא, אלא במובן האמתי של המילה, הוא היה חלוץ החינוך האמנותי במדינת ישראל, ראשון וחלוץ. זה לא רק תואר, סטטוס, זה מחייב. כי אם אתה נשאר רק ב-”תואר" הזה של חלוץ וראשון , אזי, מה קורה הלאה? איך ממשיכים הלאה? נתתי את הדוגמה של התנועה הקיבוצית, התנועה הקיבוצית קפאה על שמריה אל מול המציאות הישראלית החדשה ולקח לה הרבה מאוד שנים להיחלץ מהחזון הישן שלה שהביא אותה לעברי פי פחת בגלל החלטות כאלו ואחרות, וכתוצאה מכך הייתה עזיבה המונית, קיבוצים התמוטטו, ויש מהם שנעזבו לחלוטין. הקאמבק החדש, שמאפיין קיבוצים רבים היום, בא כתוצאה מכך שהקיבוצים פיתחו חזון חדש, משלב  ונפתחו לציבורים חדשים, לזוגות צעירים ולמשפחות שלא גדלו בתוככי התנועה הקיבוצית, אלא באו מרקעים אחרים של הפסיפס הישראלי. ההרחבה והבנייה החדשה נתנו תנופה מחודשת למבנה ולחברה הקיבוצית, כמו למשל בשדה  החינוך. זאת אומרת, אתה לא צריך להסתפק בראשוניות, בתואר, במחמאה, אלא מה אתה עושה עם זה הלאה? אם אתה לא עושה עם זה שום דבר, אתה קופא על המקום, אתה בעצם תלך ותתנוון. החיים הם דינמיים, הם זורמים…  לכן גם חזון צריך להתעדכן לאור המציאות המתפתחת. אני ראיתי לנגד עיניי תמיד את הצורך של המשך השמירה על האופי החלוצי של בית הספר בד בבד עם ההכרח להתחדש; לשמור על הייחודיות של בית הספר בתוך המציאות המשתנה בחברה הישראלית הדינאמית כל כך, דווקא משום העובדה ששמו של תלמה ילין הלך והתפרסם.   

אחת מנקודות המפנה החשובות של בית הספר הייתה בשנת תשנ"א, 1991. משרד החינוך החליט להעניק פרסי חינוך ארציים לבתי ספר שאכן יש בהם משהו ייחודי ותרומתם משמעותית ביותר למערכת החינוך הישראלית, וזאת על יסוד  הרבה מאוד קריטריונים מוגדרים. משרד החינוך מינה צוותים חינוכיים שסיירו בבתי ספר שונים על פי המלצות של מפקחים. וכך אחד הצוותים שכלל אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בשדה החינוך ובהם ד"ר מתתיהו דגן ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, ד"ר אליעזר מרכוס יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, יהושע ידלין, אף הוא חבר המזכירות הפדגוגית ואנשי חינוך נוספים, הגיע לסיורי עומק בתלמה ילין. 

נאמר לנו: "אתם הומלצתם לבחינת האפשרות לקבלת פרס החינוך הארצי מידי שר החינוך בבית נשיא המדינה. באנו לבדוק אתכם  האם אכן מגיע לכם הפרס היוקרתי". במפגשם הראשון  עם בית הספר קיבלו כל חברי הועדה שוק למראה החיצוני של בית הספר: מבנה מיושן של חברת "יובל גד" וכל מיני מבנים טרומיים לא תקניים ומסביבם רק חול וחול. הם עוד לא ראו כדבר הזה: תלמידים עובדים ויוצרים בצריפים בחוץ. תחשוב על זה. חברי הועדה תמהו: איך אתם מתפקדים בתנאים כאלה?  הייתי צריך לגייס את כל כישורי הרטוריים כדי להסביר להם ולהראות להם את "התוך" החינוכי האמתי בתוך "הקנקן" המכוער. הם השתאו בעצמם לפגוש תלמידים מאושרים, תוססים ומתפקדים בהתלהבות נעורים. הם ביקשו להיפגש עם תלמידים וחברי מועצת התלמידים ללא נוכחותנו. לא מספיקים להם הסיפורים שהמנהל מספר, הרי המנהל תמיד ישבח. לכן הם ביקשו להיפגש עם חברי מועצת התלמידים כדי לשמוע באופן בלתי אמצעי את התלמידים. הם נפגשו גם עם מורים, ורצו לראות את פניו המיוחדים של בית הספר. הם אמרו לי: אנחנו מניחים ששיעורי ההיסטוריה והמתמטיקה הם טובים, יש לכם תוצאות טובות מאוד בבחינות הבגרות, לא על זה אתם מועמדים לקבל פרס, אלא על מערכות פיתוח ייחודיות שלכם המשלבות את הלימודים העיוניים עם לימודי האמנויות בתמהיל ייחודי ואת הפועל היוצא החינוכי שלהן, את המוצר ואת התוצר החינוכי שלהן. 

אחת מגולות הכותרת של הסיור הייתה כאשר לקחתי את חברי הועדה אל מחוץ לבית הספר, אל "בית אלון" בגבעתיים לצפות בחזרה השבועית של התזמורת הסימפונית הגדולה של בית הספר בהנחייתו ובניצוחו הווירטואוזיים של המאסטרו מנחם נבנהויז (הזכור, לצערי הרב, לשמצה). מה פירוש "לקחתי אותם"? הם נדהמו לנוכח רכב המיניבוס, שהיה בבעלות בית הספר. אתה יודע שלבית הספר היה מיניבוס?

כן. 

נסביר בהערת סוגריים. זה היה הרעיון שלי. היה לנו עובד ותיק, מסור מאד, שהיה אחראי על כל המשק של בית הספר, ציון ונונו. הכרת את ציון?

בטח.

היו לו ידי זהב ובמובנים רבים, לוגיסטיים בעיקרם, הוא עמד לימיני והיה לעזר נאמן בהתפתחותו של בית הספר. הוא ביצע עבודות תחזוקה ובנייה, שחסכו הון רב לבית הספר. במו ידיו למשל הוא התקין את משטחי הפרקט המקצועיים באולמות המחול. בית הספר היה זקוק להובלות ציוד רבות, לשינוע כלי המוסיקה הגדולים לחזרות התזמורת שהתקיימו באולמות מחוץ לבית הספר, להובלות תפאורה להצגות וכל הציוד הנדרש להפקות כל המגמות באולמות ובאתרים שונים ברחבי גוש דן, להסעת הרכבי ג'אז והרכבי מוסיקה קאמרית עם כלי הנגינה למקומות הופעה וכיוצא באלה. היות שציון גר ברמלה, העמדתי את רכב המיניבוס לרשותו. רכב בית הספר חסך לנו הוצאות כספיות גבוהות. זמינותו המידית בכל שעה משעות היום חסכה לבית הספר הון וזמן יקרים. 

אפרופו הפקות, ברוב השנים נאלצנו להוציא את רוב ההפקות ואירועים חינוכיים בהשתתפות כלל התלמידים והמורים כמו פתיחת שנת הלימודים, מסיבות, טקס סיום כתות י"ב ועוד – אל אולמות מחוץ לבית הספר. ריצוף החזית הצפונית של בית הספר יצר מעין אמפיתיאטרון פתוח שאפשר את רוב הפעילויות החינוכיות-החברתיות בהשתתפות כל קהיליית בית הספר. עם זאת, עדיין היה לנו צורך באולם שייתן מענה להפקות קאמריות ולכינוסי שכבות תלמידים. ההזדמנות נקרתה לידיי כאשר נבנתה הקומה השלישית על גבי חלק מהבניין המרכזי של בית הספר. משרד החינוך אישר תקציב לבניית 5 כתות אם נוספות. נדברתי עם האדריכל וביקשתי ממנו לבנות רק כתת אם אחת ולהשאיר שטח המיועד לעוד 2 כתות אם כל אחת ללא מחיצה פנימית. אף ביקשתי שהגג מעליהם יהיה בגובה רב. כתוצאה מכך קיבלנו 2 חללים גדולים. חלל אחד שודרג על ידי לאולם לחזרות, להפקות ולכינוסים. האולם השני הפך לספרייה חדשה, מרוהטת, מאובזרת וממוחשבת במערכות החדישות ביותר. 2 האולמות מוזגו כהלכה. באולם הראשון הותקנה תאורת תיאטרון מקצועית ובירכתיו מוקמה טריבונה מתקפלת שהכילה כ-150 כסאות מתקפלים עבור הצופים. המקום הפך לאולם הבית של מגמת התיאטרון והוא נוצל כמובן לחזרות, להפקות, לכינוסים, להקרנת סרטים של מגמת הקולנוע וכדומה.    

אני מקווה שהספרייה מתפקדת יפה גם היום.

עדיין מתפקדת. 

היא מוכרחה לתפקד. אני זוכר שהספרייה הפכה למקום שהתלמידים אהבו להגיע אליו ולשהות בו בגלל מגוון השירותים שהספרייה סיפקה להם. באשר להפקות, האולם החדש העניק תנופה מחודשת ותרם תרומה משמעותית להפקות, כמו אף לחיסכון כספי ניכר, כי לא הצטרכנו יותר לשכור אולמות להפקות תיאטרון כמו למשל את "בית ציוני אמריקה". 

מאידך גיסא הגופים הביצועיים של מגמות המוסיקה, הקלאסית והג'אז (התזמורת הסימפונית, המקהלה, תזמורת הביג בנד), הלכו וגדלו והיינו צריכים להעמיד לרשותם אולמות גדולים. נתייחס לדוגמה לתזמורת הסימפונית. היא לא נבנתה ביום אחד, אלא טפח על גבי טפח עד שהפכה להיות תזמורת סימפונית שאין לה אח ורע במערכת החינוך במדינת ישראל. אין בית ספר תיכון שיכול להעמיד תזמורת סימפונית, כמותית ואיכותית, בעוצמה כזו, שמנגנים בה 80-85 תלמידים ושנשמעת כמו התזמורת הפילהרמונית. הוצאנו את התזמורת בתקופתי להיכלי התרבות כמו  היכל התרבות בכפר סבא, בראשון לציון ובמקומות אחרים. את הקונצרט החגיגי במלאת 30 שנה לבית הספר הפקנו בהיכל התרבות בתל אביב במעמד נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שכבר הכיר את בית הספר בטקס שהתקיים בביתו עם הענקת פרס החינוך הארצי. האולם היה מלא עד אפס מקום עם אלפי בוגרים, תלמידים, מורים ואורחים.  האירוע שהתקיים  ברוב עם, הפגין  עוצמה מקצועית אדירה. איפה עשו את החזרות של התזמורת? אין מקום לחזרות בתלמה ילין. אז בהתחלה התקיימו החזרות ב"בית אלון" בגבעתיים. למרות שהמקום היה בבעלות  עיריית גבעתיים, נאלצנו לשאת בהוצאות השימוש באולם. אחר כך העברנו את החזרות בימי רביעי לאולם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. נחזור לביקור הועדה מטעם משרד החינוך. הם הגיעו ליומיים. הצעתי שיום אחד יוקדש לסיור במגמות האמנות. יום רביעי היה היום המתאים לכך. כל כולו היה גדוש בלימודי האמנויות. לא התקיימו ביום זה לימודים עיוניים כלליים והוא היה המתאים להציג את בית הספר במיטבו ככל שמתייחסים ללימודי האמנויות.

עדיין.

גם זה תהליך שבנינו לאט, יום שכולו מגמות. חברי הועדה סיירו בסדנאות הציור, הרישום והפיסול, בשעורי המשחק והתנועה, שהתקיימו בבית הספר עצמו, שוחחו עם התלמידים והתרשמו באופן בלתי אמצעי מהנעשה בבית הספר גם בתנאים פיזיים קשים. כאמור, השיא של הביקור היה בחזרת התזמורת בבית אלון בגבעתיים. הסברתי להם שהתלמידים הגרים במרחבי גוש דן ובערים וישובים אחרים, מגיעים לאולם החזרות ישירות מבתיהם עם כלי הנגינה הפרטיים. ציון הוביל את כלי הנגינה הגדולים (קונטרבסים, כלי הקשה, עמודי תווים) מבית הספר לאולם בבוקרו של כל יום רביעי והחזיר אותם לאכסון בבית הספר בסיום יום החזרות. באולם עצמו היה דרך קבע  פסנתר כנף. חברי הועדה לא רצו לעזוב. אתה יודע, מנחם נבנהויז במיטבו, עם רוח טובה, הצליח להוציא מהתלמידים את המרב ואת המיטב. כשיש ביקור תמיד מוציאים עוד יותר. הם חוו חזרה אמתית, כולל הפסקות מתודיות והערות מצד המנצח, ולבסוף נחשפו לביצוע היצירה המוסיקלית במלואה. 

חלפו שבועות אחדים. נמצאנו בישיבת מחנכים בחדר המורים כאשר נכנסה פנינה, המזכירה הראשית, לחדר מורים ומסרה לי פתק. קראתי את הכתוב בפתק והתקשתי לעצור את התרגשותי: "התקשרו ממשרד החינוך ורצו להודיע לך שבית הספר זכה בפרס החינוך הארצי והטקס יהיה בבית נשיא המדינה." הטקס המרגש היה במעמד הנשיא חיים הרצוג ושר החינוך זבולון המר. נתבקשנו גם להכין את התכנית האמנותית שתעטר את הטקס.  

בבית הנשיא, מקום מכובד מאוד ויוקרתי מאוד, קיבלו אותנו עם אורחים נכבדים וכיבוד מפנק. הידיעה שתלמה ילין זכה בפרס, שהוענק לי כמנהל בית הספר, פורסמה בתקשורת. הפרסום נתן דחיפה חזקה לבתי ספר שונים בארץ לרענן את תכנית הלימודים שלהם. עוד מתמטיקה, עוד אנגלית, יש בגרות, הכול מצוין, אז יש ציונים טובים, אבל קצת יותר… משהו לנשמה. התרבו הפניות מצד אנשי חינוך מבתי ספר רבים לבקר בבית הספר, ללמוד מאתנו את נוסחאות ההצלחה. בהתחלה נטיתי לשתף פעולה, אפילו התלהבתי והתגאיתי בהישגי בית הספר, אך בהדרגה התברר לי כי יותר ויותר  בתי ספר פותחים מגמות לאמנות ובעצם מאיימים על המשך הכמעט בלעדיות של תלמה ילין ומקבלים תלמידים שהיו מלכתחילה באים אלינו. 

אספר לך סיפור אמיתי. ברמת השרון היה בית ספר תיכון אחד, תיכון רוטברג. בעקבות גידול האוכלוסייה, החליטה העירייה לפתוח  תיכון נוסף  על שם יגאל אלון. כדי לייחד את התיכון החדש מהתיכון הוותיק רצו לפתוח בתיכון יגאל אלון מגמות לאמנות. סוף מעשה במחשבה תחילה. הא כיצד?  

באותה עת היה לנו צורך במורה לתיאטרון. וקיבלנו מורה מוכשר מאוד לתיאטרון. הוא הגיע להישגים יפים עם תלמידי מגמת התיאטרון. הוא העז והצליח להעלות עם התלמידים בפעם הראשונה את המחזה הרגיש והמורכב למדי לנוער מתבגר, "האביב מתעורר“. המורה הרבה להיכנס אלי, להרבות שיח בנושאי חינוך והיה גדוש ברעיונות יפים ויצירתיים. כך למשל הוא התנדב ללוות את תלמידי י"ב בטיול השנתי לאילת. הוא יזם מעשה חינוכי מקורי ומלהיב: לנצל את הכוחות האמנותיים של התלמידים במהלך 4 ימי הטיול. בערב תלמידי מגמת המוזיקה ניגנו במרכז העיר אילת, תלמידי האמנות הפלסטית ציירו בגירים צבעוניים ציורי רחוב, תלמידי התיאטרון ביצעו תרגילי משחק ותנועה לעיני הצופים המשתאים. במהלך ימי הטיול בהרי אילת התאפשר לתלמידי האמנות בשעות המנוחה לרשום ולצייר את הנופים הנהדרים. לטפס במעלה "הר צפחות", להגיע לפסגתו המשקיפה על הנוף הנפלא, מפרץ אילת והרי אדום ובתווך אילת ועקבה, להתיישב למנוחה ולצייר את המראות הנפרשים לנגד עיניהם – היה בגדר חוויה מרגשת ביותר. ראיתי כי המורה מבריק ותורם רבות הן למגמת התיאטרון והן לחברת התלמידים. המורה יזם רעיונות חינוכיים ופרויקטים בינתחומיים שהשביחו את המפגש בין התלמידים מהמגמות השונות. הטיולים השנתיים קיבלו ערך מוסף נוסף. יצאנו לטיולים עם ציוד מוזיקלי, חומרים לציור ולרישום, צבעי איפור בנוסף לכל הציוד הנדרש לטיולים. התלמידים התלהבו וחוו ריגושים נוספים מעבר לחוויות המאפיינות את הטיולים. זה היה נפלא. המורה עבד אצלנו  שנתיים שלוש, ואזי הוא הפתיע אותי כשהודיע לי: "אני פורש, נהניתי מאד, אבל יש לי תכניות אחרות."  

נדהמתי להיווכח שתוך פרק זמן קצר אחרי הפרישה שלו מבית הספר, נפתחו מגמות לאמנות בתיכון יגאל אלון ברמת השרון בניהולו של המורה הזה. ”וואלה", אמרתי לעצמי, הכניסו לי סוס טרויאני מוכשר. המורה הגיע לתלמה ילין, למד היטב את אופיו של בית הספר ואת המסורות שפיתחנו. קוראים לזה  בשפה המקצועית "ריגול תעשייתי". 

הבעיה היא לא רק לפתוח מגמות אמנות, אלא גם לדעת ולהבין את "הבפנוכו", את רוח הפנימיות של לימודי האמנויות בהקשר של בית ספר תיכון. לא מזמן פנו אלי אנשי חינוך מירושלים, הם ביקשו לפתח שם בית ספר מאוד מיוחד, בעל אופי שונה מתלמה ילין, שיכלול לימודי אמנויות. הזמינו אותי להתייעץ איך פותחים, מה עושים, הרבה מאוד שאלות מעמיקות. הם התקשו ללמד באותו בית ספר גם לבחינות בגרות עם כל הלחצים והמתחים, וגם ללמד אמנויות עם כל המתחים והלחצים, איך מתקיימת הדואליות הזו? ביקשתי להבין איך מאורגנת שם מערכת השעות. נתנו לי דוגמה. ביום שישי יש שיעורי חינוך גופני, בכתה מסוימת למשל לומדים שיעור שני התעמלות, אחר כך צריכים לרוץ לשיעור באמנות, בציור. לאחר מכן עוברים לשיעור מתמטיקה ומסיימים בשיעורי צילום בקולנוע. הסברתי להם, כי לכאורה זוהי מערכת שעות שהם הצליחו מבחינה טכנית לארגן ולשלב שיעורים עיוניים עם לימודי האמנויות, אבל בפועל הם ערבבו מין שלא במינו. רוצה לומר. אנרגיות הריכוז והמאמץ שנדרשות ללימודי מתמטיקה שונות לחלוטין מהאנרגיות הנדרשות לסדנה מעשית במשחק. קשה מאד לעבור משיעורי המחול התובעניים כל כך מבחינה פיזית ונפשית לשיעורים עיוניים בתנ"ך וכיוצא באלה דוגמאות לרוב.   

תלמידים המרוכזים ביום לימודים עיוניים מתקשים, לעיתים כמעט עד בלתי אפשרי, בו ביום לעבור לשיעורי פיסול הדורשים ריכוז נפשי שונה. שבירת מהלך יום הלימודים לטובת שיעורי אמנות ולהפך עושה שירות חינוכי רע גם למקצועות העיוניים וגם למקצועות האמנות. על כן, ייעצתי להם, שעליהם לחשוב מחוץ לקופסא. הסברתי להם כיצד פתרתי את הבעיה בתלמה ילין. שברנו את המבנה הקלסי של מערכת השעות. קבענו והחלטנו שהימים הלא-זוגיים, ראשון, שלישי וחמישי יוקדשו ללימודים עיוניים, והימים הזוגיים, שני, רביעי ושישי יוקדשו ללימודים אמנותיים. כמובן שהיו פה ושם, בגלל אילוצי מערכת השעות, "פריצות" של שיעורים עיוניים לימי המגמות ולהפך, אבל כיוצא מן הכלל.  את יום רביעי הפכנו ליום בלעדי רק ללימודי האמנויות.  ביום רביעי לא היו כלל לימודים עיוניים כלליים בבית הספר. אתה מסכים איתי?

כן.

אני זוכר שבימים  הרגילים, היו חיסורים, איחורים, אבל בימי רביעי משום מה(…) התלמידים היו כולם בריאים. ה"פלא" הזה אפשר לתלמידים לחלק נכון יותר את האנרגיות הלימודיות. 

מאוחר יותר הגיתי רעיונות חדשים, ששינו באורח דרמטי את כל המערכת השנתית של מכלול הלימודים והפעילויות בתלמה ילין. 

כחלק מהפעילות החברתית של תלמידי בית הספר, חשפנו אותם לצעירים בני גילם בערי הפיתוח בדרום ובצפון, בדימונה ובקריית שמונה. חשבנו שדווקא תלמידי תלמה ילין שעוסקים באופן אינטנסיבי באמנויות ולא פעם "סבלו" מכינויים ומדימויים מוטעים לחלוטין של "ילדי שמנת", "צפון-בונים" עם שמץ של התנשאות ויהירות, כמובן שלא בצדק – ידרימו או יצפינו לאזורי הפריפריה, יפגשו עם בני גילם ויעסקו בסדנאות חברתיות ואמנותיות בצוותא בהדרכת המורים של תלמה ילין והתיכונים המקומיים. הפרויקט בדימונה נמשך 3 ימים רצופים ותלמידי תלמה ילין ומוריהם התארחו בבתי התלמידים והמורים בדימונה. אף אני התארחתי בביתו של אחד מהמורים המקומיים. בסיום היום השלישי התכנסנו כולנו עם מארחינו באולם המתנ"ס בדימונה להופעות משותפות, שכללו קטעי מוסיקה, מחול ותיאטרון. החוויה הייתה נפלאה. המחיצות בין תלמידי תלמה ילין לתלמידי דימונה נשרו מן הרגע הראשון ונוצרו חיבורים חזקים. נעזרנו מבחינה תקציבית וארגונית בעמותת "אמנות לעם" כדי להוציא לפועל את הפרויקט הגדול והמורכב. 

בדרכנו חזרה נסענו בצוותא במיניבוס, אני ומרכזי המגמות האמנותיות בתלמה ילין. במהלך הנסיעה הארוכה עלתה סוגיה קשה שהטרידה אותנו שוב ושוב בתלמה ילין. בית הספר התאפיין בשפע רב של פעילויות העשרה, ימי עיון, סמינרים, סיורים לימודיים, טיולים שנתיים. אירועים אלה מאפיינים במינון כזה או אחר כל בית ספר תיכון. על אלה נוספו ההפקות של כל מגמות האמנות, שהתפרשו על פני שנת הלימודים וקטעו שוב ושוב את הרצף הלימודי למורת רוחם של המורים העיוניים. כמעט מידי חודש העלתה אחת ממגמות האמנות הפקה שנתנה ביטוי ללימודיהם האינטנסיביים של התלמידים. פעם זה הצגת תיאטרון ופעם זה קונצרט מוסיקה קאמרית. פעם זה תערוכת עבודות אמנות פלסטית ופעם זה קונצרט הרכבי ג'אז. פעם זה ערב דיאלוגים ופעם זה קונצרט מקהלה. פעם זה קונצרט של התזמורת הסימפונית ופעם זה קונצרט של תזמורת הביג בנד. ועוד כהנה וכהנה מופעי אמנות, אם זה קונצרט מחול או הקרנת סרטי קולנוע. ככל שרמת ההפקות הייתה גבוהה וקיבלה משובים נהדרים, נקלעו המורים העיוניים והתלמידים למצוקת זמן לנוכח ההכרח להספיק את החומר הנדרש על ידי משרד החינוך לקראת בחינות בגרות.

כאמור, דנו בסוגיה כבדה זו שוב ושוב בישיבות מורים והיא חזרה והטרידה אותנו בנסיעה חזרה מדימונה. נהנינו מאד משלושת הימים בדימונה, שהעניקו רבות לכולנו, התלמידים והמורים כאחד, אך שוב נגרעו מלוח שנת הלימודים 3 ימי לימודים סדירים בבית הספר. מנכ"ל "אמנות לעם" אותה עת, ארנון פורת, שנסע אתנו, שאל אותנו בפליאה ובחיוך: "מתי יש לכם זמן ללמד בתלמה ילין"? ואזי הפתעתי את עמיתיי ברעיון נועז, שעיקרו: לרכז את כלל ההפקות בבית הספר לתקופה אחת, של כשבועיים, שבהם כל התלמידים והמורים יתרכזו רק בתוצרים האמנותיים וייפסקו כמעט לחלוטין הלימודים העיוניים. קראתי לנוסחה החדשה: "פסטיבל האמנויות השנתי של תלמה ילין". החלפנו את השם במהלך השנים ל"חגיגת האמנויות השנתית". כל המרכזים והמורים קיבלו את המיזם בהתלהבות. במקום להפסיק שוב ושוב את המהלך הסדיר של הלימודים, הקדשנו שבועיים-שלושה לחזרות ולהפקות בלבד. כך יכלו המורים לתכנן את לימודי התלמידים בכל המקצועות ברצפים של הוראה בהתאם למועדי הפסטיבל שפורסמו מראש בתחילת השנה. 

בדומה יזמתי גם את ביצוע הפעילויות החינוכיות-החברתיות האחרות באופן שלא ישבשו את הלימודים הסדירים. במקום לפזר את הטיולים השנתיים לאזורי הארץ השונים של ארבעת השכבות בנפרד במועדים שונים, ריכזנו את כל הטיולים השנתיים בשבוע אחד, בעת ובעונה אחת. כך אף עמד מספר מקסימלי של מורים ללווי הטיולים מבלי ששכבה או כתה זו או אחרת נפגעה ממהלך הלימודים הסדירים מעבר לשבוע מרוכז שבו התקיימו הטיולים השנתיים. כך אף נהגנו לגבי פרויקטים חינוכיים חברתיים אחרים ולגבי מחנות האמנות של המגמות השונות, שהיו הפרולוג לחגיגת האמנות השנתית.  

בהקשר של הפסטיבל, אני זוכר את התגובות הנלהבות של ההורים והמוזמנים הרבים לאחר הפסטיבל הראשון. למראה כרטיסי ההזמנה לפסטיבל, התכנייה והפירות האמנותיים, נשמע מכל עבר "וואו" אחד גדול. פסטיבל האמנויות היה ראשוני כל כך והמפגש החוזר ונשנה עם ההורים, האורחים, בוגרי בית הספר, שהקפדתי להזמינם, היה מוצלח וחסר תקדים במערכת החינוך והיה מרגש כמעט מידי ערב, כל פעם במקום אחר; פה בהצגת תיאטרון, שם  בקונצרט מוסיקה או מחול. בדרך כלל תערוכת עבודות אמנות במגוון טכניקות חתמה את הפסטיבל העשיר. 

מילים אחדות לגבי תערוכות העבודות של תלמידי האמנות החזותית. במהלך השנה יכולנו להציג תערוכות של שכבה זו או אחרת. אבל, התקשינו להציג את תערוכת הגמר של תלמידי האמנות בכיתות י"ב באופן שיכבד את עבודותיהם בין כתלי בית הספר. מרכזי מגמת האמנות בעבר, ריטה אלימה ויוסי אשר זיכרונם לברכה, הצליחו משנה לשנה להציע לי אתר הולם מחוץ לבית הספר, שניתן יהיה לאצור בו בדרך מכבדת והולמת את תערוכת עבודות הגמר. לא חסכתי מאמץ וממון ללכת לקראת תלמידי המגמה והמורים, שתמיד חשו עצמם מקופחים לעומת המגמות האחרות. אי לזאת שכרתי את אתרי התצוגה שהומלצו על ידי המרכזים, כולל הסידורים הלוגיסטיים ההכרחיים, כמו תאורה מקצועית, שינוע העבודות, ביטוח וכל שנדרש, ממש כמו שנהגנו לגבי מופעי המחול או הקונצרטים של מגמות המוסיקה. אף אישרתי פרסום קטלוג מקצועי של עבודות הגמר, שהפך להוצאה יקרה ויוקרתית, שהוענקה גם לכל בוגרי כתות י"ב בטקס הסיום.

רק בתחילת שנות ה-2000, במסגרת השדרוג והפיתוח של כל מערכות בית הספר, כולל פיתוח החצר הגדולה, הצלחתי להגשים את אחד מהחלומות של המגמה ולהעמיד לרשותה גלריה ייחודית. במרכז החצר של בית הספר פעלה הנגרייה של עיריית גבעתיים, שבה תיקנו רהיטים של בתי ספר וייצרו הזמנות שונות של עיריית גבעתיים שהצריכו נגרות-עץ. גם ציון, מנהל המשק של תלמה ילין הצליח להיעזר בנגרייה לצרכים של בית הספר. בנגריה עבדו 2 נגרים ותיקים שכירים של העירייה במשך שנים רבות. קיימתי עם הנגרים יחסי שכנות טובה, אבל מפעם לפעם הייתי "עוקץ" אותם בהערה, שאני מייחל בקוצר רוח שייצאו לפנסיה מטעם העירייה. אזי יתפנה המבנה הישן, שהיה למעשה שריד מתקופת משק הפועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים בדומה למגדל המים ההיסטורי. הייתי זקוק לכל מבנה מתפנה בשטח בית הספר כדי להעמידו לרשות התלמידים. הזדמנות-הפז נקרתה לי, כאמור רק בשנת 2000 כאשר העירייה, מטעמי חיסכון, החליטה לסגור את הנגרייה ולהוציא את עובדיה לגמלאות. עוזי שחורי אביהם של שני בוגרי בית הספר, ציפי שחורי ז"ל ויוסי שחורי יבל"א, שכיהן כמשנה לגזבר עיריית גבעתיים, נפגש איתי והציע תרומה כספית צנועה להפיכת הנגרייה המפונה לגלריה לאמנות, שתנציח את זכרה של בתו ציפי שחורי. ציפי סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר במגמת האמנות החזותית. היא הצטיינה גם במוסיקה וניגנה בפסנתר ובבסון ולאחר סיום לימודיה האקדמיים כיהנה כסגנית מנהל הקונסרבטוריון בגבעתיים. היא נקטפה בדמי ימיה בגיל 32 לאחר מחלה אנושה והותירה אחריה בעל ובן. התרומה הכספית הייתה חלק מההשקעה הכספית הגדולה שהשקענו בהפיכת המבנה הישן והמיושן לגלריה מקצועית עם כל האביזרים ואפשרויות התאורה המגוונות להצגת עבודות אמנות.  

לגלריה הייחודית היה כוח משיכה מיוחד. אף אמנים בעלי שם קיבלו אפשרות להציג את עבודותיהם בגלריה. כך למשל יאיר גרבוז, ששתי הבנות שלו למדו במגמת האמנות בתלמה ילין, הציע מיוזמתו, מתוך הערכה לבית הספר, להציג תערוכה  מעבודותיו  בתלמה ילין ללא תמורה כספית, זולתי ביטוח העבודות. הוא אצר בעצמו את התערוכה בבית הספר והיא עמדה לרשות התלמידים והמבקרים מבחוץ כשלושה שבועות. אמנם ביטוח היצירות היה יקר מאד, אך כשבא אלי אומן מהשורה הראשונה, כמו יאיר גרבוז ומציע את הצגת עבודותיו המוערכות ביותר בבית הספר, ראיתי זאת לא רק כתעודת כבוד לתלמה ילין, אלא גם ובעיקר כאירוע חינוכי-אמנותי ממדרגה ראשונה. 

אינני יודע איך מצבה של מגמת האמנות החזותית היום בתלמה ילין. אני יודע שבשנים האחרונות נבנה אגף שתוכנן במיוחד לאכלוסן של הסדנאות לאמנות, אבל תמיד, כאמור חשו תלמידי ומורי המגמה, שהם מקופחים גם מבחינת התנאים הפיזיים וגם מבחינת הפרויקטים וההפקות האמנותיים בהשוואה למגמות האחרות. 

האמת ניתנת להיאמר. באופן אובייקטיבי לא ניתן להשוות את האימפקט של הקונצרטים, מופעי המחול וההצגות שזכו לתהודה גדולה מצד הקהל הרב שמילא את האולמות, עם תערוכות עבודות האמנות המגוונות והאיכותיות, שניצבו דומם על קירות בית הספר או בגלריות חוץ. לכן עשיתי כל מאמץ כדי להיטיב את תנאי העבודה של תלמידי המגמה, כמו רכישת ציוד וחומרים לתת ביטוי להרחבת אפשרויות הביטוי האמנותי והחזותי. לא רק בתחומי הרישום, הצבע והפיסול "הקלאסיים", אלא אף בתחומי המיצג, הצילום האמנותי (סטילס) ווידאו-ארט, ולצרכים חדשנים אלה בנינו עבור המגמה 2 מעבדות ייחודיות. בכל הזדמנות שנקרתה לי עם בניית אגפים נוספים לבית הספר, ראיתי קודם כל לנגד עיניי את צרכי מגמת האמנות ושיפור מרבי של תנאי העבודה בסדנאות. לא עוד רק בתוככי המבנים הטרומיים הישנים, אלא כתות לימוד חדשות ומעל הכול הגלריה על שם ציפי שחורי ז"ל. גם פרסום הקטלוגים המקצועיים לעבודות הגמר של בוגרי המגמה היה בגדר חידוש גדול וייחודי למגמת האמנות החזותית. תערוכות מתחלפות על קירות בית הספר זכו במהלך השנים לתנאי תצוגה משופרים עם התקנת קבע של תאורה מתאימה.  

כבר בראשית שנות ה-80 יזמתי את יזמתי את הרעיון הייחודי של מחנות האמנות הבלעדיים לתלמידי המגמה. היות שכאשר כל המגמות האחרות התרכזו באמנויות הבמה (מוסיקה, ג'אז, תיאטרון, מחול) והיו בטראנס של חזרות ובהכנות קדחתניות לקראת העלאת ההפקות על הבמה, מצאו עצמם תלמידי האמנות הפלסטית ממשיכים בשגרת שיעורי הרישום, הצבע, הפיסול וכדומה.  

וכך העליתי את הרעיון של ארגון מחנה אמנות מחוץ לכותלי בית הספר. אמרתי למורי האמנות: אתם תצאו לשלושה ימים, או לשבוע, לא זוכר כמה זה היה בהתחלה, למחנה אמנות, לאתר מאוד מיוחד, ושם תנשמו עם התלמידים 24 שעות אמנות. שם תביאו את כל היכולות שלכם ובעיקר של התלמידים לידי ביטוי. הייתה התלהבות בלתי רגילה. מחנה האמנות הראשון יצא לפועל כבר בראשית שנות ה-80. מרכז המגמה, שהיה גם מייסדה, הצייר והמורה צבי תדמור ז"ל, היה בעיר צפת, ברובע העתיק. צבי  אמר לי אני רוצה את צפת, כי בצפת יש לי שם לא רק נופים, יש גם בתי כנסת העתיקים, עוד מהמאה ה-16, מיוחדים בעיצובם הפנימי, שהפכו לאתרי תיירות. היינו צריכים לקבל אישור מיוחד לכניסתם של התלמידים לתוך בתי הכנסת על מנת שיוכלו לשהות שעות רבות בתוך בתי הכנסת כדי לרשום ולצייר את עיצובם וצבעיהם המיוחדים. כמובן שהתלמידים נהנו עד מאד לצייר את הנופים הנפלאים שנשקפו מצפת העתיקה בסמוך לקריית האמנים המפורסמת. תערוכת העבודות של מחנה האמנות בצפת, שנפרשה לנגד עינינו בבית הספר, לעיני כל תלמידי בית הספר ומוריו, בסיום המחנה, הייתה מרשימה ביותר לחדוות ליבם של תלמידי מגמת האמנות. 

המחנה השני היה בעין כרם בירושלים. תראה איזה פזורה של מחנות האמנות. במשך שנים אחדות נערכו מחנות האמנות בקמפוס גבעת חביבה, שהעניק תנאים אופטימליים לקיומם. בשנת הלימודים תשס"א, 2001, יזם עדי יקותיאלי, מרכז מגמת האמנות באותה עת, מחנה אמנות בהאנגרים ענקיים במצפה רמון. העמסנו חומרים מכל סוג שהוא, כולל גרוטאות וכל מה שדמיונם של המורים והמורים העלה על דעתם, על 2 משאיות גדולות. אני לא יודע איפה בית הספר מקיים היום  את מחנות האמנות.

בדרך כלל זה בנורדיה. השנה עשו אותו בבית הספר. 

הצלחות הפסטיבלים השנתיים רק הגבירו את תאבונם של מרכזי המגמות לאמנות. אתה יודע כי האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. ככל שהתפתחו המגמות הם שאלו: למה לא נעשה מיני פסטיבל נוסף אחרי פסח. מירי זמיר-קפסוטו, מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית, ביקשה לאשר קונצרט קונצ'רטי, שיוקדש לנגינת הסולנים בכתה י“ב עם התזמורת הסימפונית, וקונצרט מוזיקה קאמרית. עופר ברייר, מייסד מגמת הג'אז, ואחריו יוסי רגב, ביקשו לקיים קונצרט הרכבי ג'אז בנוסף לקונצרט הביג בנד. כל אחד מהמרכזים משך לעוד ועוד פרויקטים. אתה צריך איכשהו כמנהל, נקרא לזה המנהיג, בעצם לאזן בין רצונותיהם של מרכזי האמנויות לבין הלחצים של מורי המקצועות העיוניים, במיוחד המורים שהכינו את התלמידים לבחינות הבגרות. זה לא היה בלתי אפשרי. 

ההחלטות שלי כמנהל, התקבלו בדרך כלל בעקבות ישיבות הצוות הבכיר של בית הספר. ישבנו סביב השולחן הקטן שלי, חצי אליפטי, בחדר המנהל. היינו 12 חברים מצטופפים, דנים ומתווכחים עד לגיבוש ההחלטות. לעיתים החלטות התקבלו פה אחד ולפעמים מתוך חילוקי דעות. כמנהל הייתי צריך לחתוך לכאן או לכאן ולהכריע. כמעט כל החלטה הייתה כרוכה גם בסוגיות תקציביות כבדות משקל.  

למשל, הבנתי מהר מאוד, ואני לא מתבייש בזה, כי לא יכול להיות שמורים שנושאים בעומס אדיר של משימות, מעל ומעבר לשעות העבודה הרגילות שלהם, לעיתים סביב השעון, במיוחד לפני ובזמן ההפקות לא יבואו על גמולם. שווה בנפשך את המאמצים, הכוחות והשעות, שצריך להשקיע לקראת הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בכפר סבא, או לקראת  היציאה של תלמידי התזמורת לחוץ לארץ על כלל הלוגיסטיקה המורכבת כל כך. זוהי הפקת ענק, שקשה, למי שעומד מהצד, להבין אותה. נוסעים 80 תלמידים לחו"ל מכיתה ט' עד כיתה י"ב, עם כלי מוזיקה. לפעמים צריך לשלם כרטיסים מיוחדים במטוס עבור כלי הצ'לו והקונטרבס,  שחייבים להקפיד בשמירה קפדנית עליהם. הם צריכים כיסא נפרד במטוס, ולא לסכן אותם בתא המטען הכללי של המטוס. צריך להשיג כספים, תרומות, אנשי ביטחון של משרד החוץ, ליווי, בתי מלון, אירוח קהילות, אולמות, קונצרטים, תחבורה שמובילה אותם לא רק בתוך המדינה אלא מארץ לארץ. אני אישית נלוויתי לשתי נסיעות של התזמורת לחו"ל. בראשונה התחלנו בהולנד, באמסטרדם, עברנו דרך בלגיה, אנטוורפן, הגענו לצרפת. חוויות נהדרות ומעצימות, אבל הן תבעו  ארגון אדיר. הייתי צריך לשלוח  את מירי זמיר ואת מנחם נבנהויז לסיור מוקדם חודש חודשיים לפני כן לחו"ל, לארצות היעד, להיפגש עם נציגי הקהילה, להיפגש עם אנשים, לטפל בסידורי האירוח, להזמין אולמות כדי להכין כהלכה את הפרויקט  המורכב כל כך. 

מעין זה היה מנת חלקם של מרכזי מגמת הג'אז, שארגנו את סיורי תזמורת הביג בנד והרכבי ג'אז לחו"ל. הם העזו והצליחו בגדול להגיע לארצות הברית. גם ההפקות של המגמות האחרות דרשו שעות רבות. כמנהל, ראיתי לצודק ולנכון להעניק גמולים כספיים, בונוסים, לאחראים על הפרויקטים, שהקדישו שעות מעל ומעבר למתחייב מהיקפי משרתם. 

היום לא נהוג לתת בונוסים.

דוגמה נוספת הייתה בתקופת ההרשמה. היה לנו לחץ אדיר. המזכירות כרעה תחת עומס העבודה. החלטתי להעניק למזכירות מענק, נקרא לזה מענק פסח, בכל זאת הן יושבות משעה מוקדמת בבוקר והולכות בשש, שבע בערב.  אתה צריך גם לתגמל. אם בן אדם יוצא מגדרו אתה נותן לזה ביטוי. זה התאפשר כמובן הודות ליכולת הכספית של בית הספר.  

אני חושב שזה היה אחד מסודות ההצלחה של תלמה ילין, שהפך להיות רלוונטי שוב ושוב. היותו עצמאי מבחינה תקציבית-פיננסית,  אפשר להעניק  את המרב ואת המיטב לתלמידים. 

לקראת פרישתי בסוף שנת הלימודים תשס"ב, הצלחתי סוף סוף להגשים את הנדבך הפיזי של החזון שלי לגבי תלמה ילין: להפוך את בית הספר לקמפוס חינוכי-אמנותי משגשג באתר מפותח עם חניות מסודרות, מדשאות, גינון מוריק ושובה את העין. 

האלפים שהתכנסו לחגוג 40 שנה לבית הספר לא האמינו למראה עיניהם, במיוחד 20 המחזורים האחרונים שלמדו כבר בגבעתיים. המפגש שלי עם אלפי הבוגרים היה מרגש ביותר. היו אלפים. היו שם התלמידים של כיתת החינוך הראשונה שלי משנת 1966-7.   

מכל מקום, זה היה סוד ההצלחה של בית הספר, עצמאות תקציבית, שאפשרה כמובן עצמאות פדגוגית. כמובן בשביל עצמאות אתה צריך מנהיגות עם צוות מוביל איכותי. יחד עם זאת, צריך כל הזמן לעמוד על המשמר, להיות ערני ולהגיב בזמן ונכון לכל שינוי או תנודה. אחרת אתה יכול, חס ושלום, לאבד את העצמאות וליפול. זו אחריות בלתי רגילה. 

כן.

הקפדתי שכל מורה ועובד יקבל את משכורתו באופן מסודר, מידי חודש בחודשו, בדיוק לפי היקף משרתו (וותק, דרגה, גמולים, השתלמויות וכדומה). הקפדתי לא פחות מכך על העברה בזמן של הניכויים לקרנות הפנסיה, קרנות ההשתלמות, וקופות הגמל כדי לשמור על הזכויות הרציפות של כל המורים והעובדים, כמו אף התחייבויות בית הספר, על פי חוק, למס הכנסה, למס ערך מוסף ולביטוח לאומי. זוהי אחריות בלתי רגילה של מנהל בית הספר בתלמה ילין שחייב לחלוש על כל תחומי הניהול.  

מנהיגות של מנהל נבחנת גם בפרהסיה, בציבור, בהופעה לפני קהל, לפני התלמידים. אני מודה שהשקעתי הרבה שעות ומחשבה בהופעתי ובדבריי בטקסים בבית הספר ובאירועי חוץ לפני הקהל. אתה לא יכול להסתפק בברכות או באמירות שגרתיות, כמעט מובנות מאליהן. השתדלתי בכל נאום לתרום אמירות משמעותיות, לתת לתלמידים ולקהל השומעים ערך מוסף חדש, לתת ביטוי רעיוני רלוונטי למאורע, להציג השקפה. לא כולם צריכים להסכים אתך על דברים שאתה אומר אותם ומאמין בהם, אבל אתה תורם את תרומתך הסגולית למערכת. מנהל צריך להיות  בעל ידע רב והשכלה עשירה, איך אומרים בארמית, "רבת אנפין". 

אחת המסורות שהנהגתי הייתה בפתיחת הקונצרט השנתי החגיגי של התזמורת הסימפונית של בית הספר, אחד משיאי חגיגת האמנויות השנתית מעל הבמה בהיכל התרבות בכפר סבא או בכל אולם מכובד אחר בגוש דן. הנהגנו מסורת: התזמורת הייתה פותחת בנגינת "התקווה", מרגשת תמיד, לפני הקהל הרב שנעמד נרגש ומלא ציפיות.  לאחר שהקהל התיישב, עליתי לבמה. ביקשתי מראש לא להזמין אותי ולא להציג  אותי לפני הקהל. כולם מכירים אותי ואין צורך לסרבל את מהלך הערב. אני עולה באופן ספונטאני. גם בטקסים בתלמה ילין ביקשתי מהתלמידים, שהנחו את הטקסים לוותר על הטקסט הפורמלי: "אנחנו מזמינים את מנהל בית הספר מר יצחק נתן לשאת דברים". זה מיותר, הסברתי להם שהטקס  "צריך לקלוח“. קבענו רק באיזה שלב אני עולה ופונה לתלמידים או לקהל, ואזי אני עולה לבמה ופוצח בדבריי. 

בהקשר זה, אני זוכר את אחת החוויות המרגשות ביותר. העזנו לציין 30 שנה לתלמה ילין במרס 1992, בקונצרט חגיגי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בתל אביב,"המקדש" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, במעמד נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו ונכבדים רבים נוספים ובהם שגריר ארצות הברית בישראל וראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון. הייתה זו הפקת ענק של בית הספר שהצריכה תקציב גבוה במיוחד. גם כאן באה לידי ביטוי עוצמתו ועצמאותו של בית הספר.

לרוע מזלנו, הקונצרט, שתוכנן בקפידה חודשים רבים לפני כן, נפל ביום השלישי לשלושה ימי האבל הלאומי, שהוכרזו על פטירתו של מנחם בגין. בין היתר בוטלו אירועים רבים במדינת ישראל. מה עושים?  

כבר השקענו במהלך החודשים האחרונים מאמצים אדירים, כולל הזמנת אלפים, בהם כל בוגרי תלמה ילין. הנהלת "היכל התרבות" דרשה מראש את הסכום העתק לשכירת האולם ומכלול שירותיו, שהסתכם בחמש ספרות… הכל  שולם, הנשיא אישר את נוכחותו וכל ההכנות הושלמו במועד. אף פרסמתי מודעת ענק ב"ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה, הנפוץ ביותר, כדי לא להחמיץ בוגרים רבים, ששינו את כתובתם במהלך השנים. אתה לא יכול פתאום לדחות או לבטל את זה. התייעצתי עם גורמים שונים, כולל לשכת נשיא המדינה, ואמרו לי: "אתה יכול לקיים את הקונצרט, תמצא לך את הדרך הנכונה לקיים את הקונצרט".

הקדמתי את בואי עם רעייתי ואחדים מילדיי להיכל התרבות. מנהל היכל התרבות סיכם אתי מראש, כי בהתאם לפרוטוקול, אני אארח עם אסתר רעייתי את נשיא המדינה ורעייתו גב' אורה הרצוג בחדר המאסטרו עד לפתיחת הקונצרט. אתנו יתארחו גם ראש העיר גבעתיים ורעייתו ושגריר ארה"ב בישראל. המפגש הלא פורמאלי הזה כבר גרם לנו להתרגשות רבה. אין זה עניין של מה בכך למנהל בית ספר תיכון להיפגש עם נשיא המדינה ולספר לו, כשאנו מרווחים על הכורסאות עם כיבוד קל, על תלמה ילין, הגם שהוא כבר קיבל חומר רקע מוקדם לפני שאישר את בואו. מנהל היכל התרבות אמר לי, שנכונותו של כבוד נשיא המדינה להעניק חסותו לקונצרט היא תעודת כבוד נדירה ומחמיאה ביותר לבית הספר. בתוכי פנימה היו לי פרפורי בטן: האם נצליח למלא את אלפי המושבים באולם וביציע של היכל התרבות. אחרת המעמד יכול לאבד מעוצמתו. נאמר לי, כי עלינו לרדת אל האולם ולהיכנס אליו דרך הכניסה הצדדית הנמצאת בירכתי האולם בואכה אל השורה הראשונה. המתנתי בקוצר רוח להתחלת האירוע הגדול.

ממש לפני השעה היעודה, 20:30, קיבלנו את האות לרדת אל האולם. נשיא המדינה מלווה על ידי, אורה הרצוג מלווה על ידי רעייתי, פסענו אל עבר האולם, כשמאחורינו צועדים ראש העיר גבעתיים ורעייתו, שגריר ארה"ב והמאבטחים של הנשיא. המתח העצום שהיה עצור בתוכי, התחלף בתדהמה. עם כניסתנו, נשמעה מעל הבמה תרועת הכבוד המסורתית, שבקעה מחצוצרות נגני התזמורת, שקידמה את כניסת הנשיא ומולנו קהל אלפים, שגדש את האולם, נעמד על רגליו וקיבל אותנו במחיאות כפיים רועמות וממושכות. התקשיתי להאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. התיישבנו בשורה הראשונה. אזי אני החוצפן, "הקטן  באלפי מנשה" (כדברי המשורר נתן יהונתן כפרפרזה לאמירתו של השופט גדעון בספר שופטים), עליתי לבמה לאחר נגינת "התקווה" וביקשתי מכל הקהל, לאחר שהתיישב, לעמוד 2 דקות דומיה ולהתייחד עם זכרו של מנחם בגין ז"ל. 

 הבחנתי מצדודית עיני, לשבריר שניה, שהנשיא הרצוג מחליף מבט עם ראש העיר יצחק ירון לפשר בקשתי לעמוד, שניהם מפא"יניקים, מהססים כלשהו לעמוד. ברם, האצילות מחייבת וכולם נעמדו. זה היה הרעיון שלי לכבד בדרך הנאותה את פטירתו של מנחם בגין בד בבד עם קיום הקונצרט החגיגי. 

לאחר הנאום שלי, הזמנתי את יצחק ירון, ראש עיריית גבעתיים ויו"ר הועד המנהל של תלמה ילין לשאת את דבריו. הוא נורא התרגש. הוא פתח דבריו כמקובל: "כבוד נשיא המדינה,  וכבוד… נשיא ארה"ב…" הקהל פרץ בצחוק ויצחק ירון, שנבוך מהחלפת ״כבוד שגריר ארה“ב״ ל-״כבוד נשיא ארה“ב״, התעשת ואמר בגילוי לב חייכני: "תעמדו אתם במקומי על הבמה מול קהל האלפים ונראה אם לא תתרגשו…". אכן, ראש העיר גבעתיים נורא התרגש. מעולם הוא לא עמד בפני קהל גדול כל כך. בגבעתיים היה לו את "בית ראשונים" או "בית יגאל אלון", שהכילו כמה מאות מושבים בלבד. ככל שיצחק ירון היה בעל ניסיון רב, הוא סמך על עצמו כמי שרגיל לדבר ולנאום מתוקף מעמדו כראש עיר וכפוליטיקאי, בפני הציבור בגבעתיים. אני נהגתי תמיד אחרת. הקפדתי תמיד, ביני לבין עצמי, להכין את דברי, אף לנסח אותם כהלכה ולהעלותם על הכתב. ייחסתי חשיבות רבה לדבריי בכל פורום. השתדלתי תמיד גם לומר את דברי באיטנטונציה הנכונה לנסיבות. עברתי חוויות רבות בתלמה ילין ואני יכול למלא אותך באין סוף סיפורים כאלה או אחרים.

כן. רציתי לדעת איך נוסדו מגמות הג'אז, המחול והקולנוע. 

בסדר גמור. המגמה הראשונה שהחלטתי לפתוח אחרי שלוש המגמות המבוססות מזה שנים, מוזיקה קלאסית, תיאטרון ואמנות פלסטית, שהסבנו את שמה למגמת האמנות החזותית בגלל תוספת הסדנאות החדישות לצילום אמנותי ווידאו ארט – הייתה להפתעת כולם: מגמת המחול. המנהל הקודם, יוסף יזרעאלי אמר לי: "אני לא מאמין, אני לא העזתי לפתוח מגמת מחול, אתה, כיהודי שומר מצוות, מעז לפתוח מגמת מחול?“ השבתי לו: "מדוע לא, איך נגמרת שירת הים? מרים יוצאת בתופים ובמחולות ושרה עם כל נשות ישראל!" אמת?

אמת.

התייעצתי רבות עם אנשי מקצוע במחול. אשת המחול שהרשימה אותי יותר מכל הייתה רנה שיינפלד. אמנות המחול היא אמנות מאוד מאוד תובענית וחותרת לסטנדרטים מאד גבוהים ולאימונים אין סופיים, בדומה למוזיקה הקלאסית. עם זאת היא גם יצירתית מאוד. רנה שיינפלד ביקשה לראות את התנאים הפיזיים שיאפשרו את פתיחת המגמה. הראיתי לה את המקום היחיד, שבו אפשר להתחיל: "האורווה" בחצר בית הספר. היא חייכה קלות והסבירה לי בנועם, שאצטרך להשקיע ממון רב כדי להפוך את האורווה לסטודיו ראשוני עבור המגמה בראשית צעדיה. המקום שימש גם כ"אולם" לשיעורי החינוך הגופני. הצעתי לה לקבל על עצמה לפתוח את המגמה על כל הכרוך בכך. היא סירבה בנימוס, אך ציידה אותי בהרבה עצות והעריכה מאד את שאיפתי, הכמעט חלוצית, לפתוח את המגמה למחול בתנאי פתיחה קשים. התייעצתי גם עם ידידי, מהלימודים המשותפים באוניברסיטה העברית בראשית שנות ה-60, עודד שור ז"ל, שהיה מנהל התיכון למוסיקה ולמחול ליד האקדמיה בירושלים. ערכתי, על פי הזמנתו, סיור לימודי מעמיק בתיכון בירושלים, שהיה, למיטב ידיעתי, התיכון הראשון והחלוץ בלימודי המחול. 

עודד שור, במפתיע, לא עודד אותי לפתוח את המגמה בעיקר בגלל ההשקעות הכספיות הגדולות הכרוכות בהקמת  2 אולמות סטודיו מקצועיים הדרושים לייסוד המגמה. יתרה מכך, מגמת המחול "זוללת" שעות לימוד מעל ומעבר למגמות אחרות. כל שיעור, במיוחד בבלט קלאסי ובמחול מודרני, מצריך 2 מורים/מורות במקביל: המורה הראשי/ת, איש/ אשת מחול מקצועי/ת, והמורה המלווה בפסנתר, וזאת בנוסף למקצועות נוספים כמו כוריאוגרפיה וקומפוזיציה. קושי גדול נוסף היה שהמועצה להשכלה גבוהה עדיין לא הכירה בשנות ה-80 במקצוע המחול כמקצוע מוגבר על כל המשתמע מכך בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות, בניגוד למקצועות המוגברים האמנותיים האחרים, מוסיקה, אמנות פלסטית ותיאטרון, שכבר היו מוכרים כמקצועות מוגברים ברפרטואר של תעודת הבגרות, שאף הקנו בונוסים בתנאי הכניסה לכל האוניברסיטאות, כולל הטכניון.

לאחר שבדקתי באופן מעמיק את נושא התקציב המשמעותי הנוסף הדרוש לפתיחת המגמה למחול ואת יכולת בית הספר להתמודד מכל הבחינות עם מגמה חדשה שלא תיפול ברמתה המקצועית מהמגמות האחרות, אם לא מעבר לכך, קיבלתי את ההחלטה הנועזת לפתוח את מגמת המחול בתלמה ילין.

מגמת המחול נבנתה בהדרגה, עקב בצד אגודל. מרכזת המגמה הראשונה הייתה נטע בלומנטל, שעליה המליץ ד"ר בן ציון אורגד, המפקח הכולל על הוראת המוסיקה במשרד החינוך. התחלנו במחזור הראשון בשנת הלימודים תשמ"ו, 1985-6, עם קבוצת מחול אחת בכתה ט', וכל שנה הוספנו כיתת מחול נוספת עד שהשלמנו 4 כיתות, מט' ועד לי“ב. כעבור 4 שנים שחררתי את מרכזת המגמה, שמיצתה את יכולותיה בהנחת היסודות הראשונים למגמה החדשה, ומיניתי את דוד דביר, בעל רזומה עשיר במחול, לניהול המגמה והיתר היסטוריה. 

עם השלמת האגף החדש בבית הספר, "הבניין האדום", העמדנו לרשות המגמה אולם סטודיו חדש, מקצועי מכל ההיבטים, ובצמוד אליו נבנו מערכות שירותים, מקלחות ומלתחות לרווחת תלמידי המגמה שסיימו סחוטים עד לשד עצמותיהם לאחר 3 שעות של מחול מודרני או בלט קלאסי.           

המקלחות עדיין קיימות?

אני עדיין משתמש במקלחת של תלמה ילין. 

גם בבניין האחרון שנבנה בבית הספר בתקופתו של חיים דייטשמן, שהועמד בעיקר לרשות מגמת האמנות החזותית, אך גם לשימושה של מגמת המחול, נבנו  מקלחות.  

ככל שהתפתחו והתרבו מגמות האמנות במערכת החינוך הישראלית, התגברה גם ההתעניינות של מערכת החינוך הדתית בפתיחת מגמות אמנות. התרבו הפניות אליי מצד מוסדות חינוך דתיים לבקר בבית הספר ולהכיר מקרוב את האפשרויות הגלומות בשילוב האמנויות במערכת הלימודית והחינוכית בבתי ספר דתיים. אירחתי בשמחה מנהלי רשתות דתיות כמו רשת האולפנות "צביה", רשת "אמי"ת" ומנהלי תיכונים דתיים אחרים. כמובן הם בקשו לבקר בתלמה ילין לא רק משום פרסומו הרב, אלא גם בגלל המפגש עם מנהל  דתי שמנהל את בית הספר ויכול לענות להם על שאלות רבות הכרוכות במפגש שבין אמנות להלכה ולמסורת היהודית. לי יש משנה סדורה במפגש שבין יהדות ואמנות. כתבתי על כך מאמר גדול ולא כאן המקום לפרט. 

אגב, באופן אישי, לאחר שפרשתי מתלמה ילין, המשכתי עוד שנים אחדות לעבוד במערכות החינוך בישראל. בתי ספר דתיים ביקשו לרתום את ניסיוני הרב לצורך פיתוח מגמות אמנות. בתוך כך קיבלתי על עצמי לנהל את הישיבה התיכונית "מדרשית נועם" בפרדס חנה, שנחשבה במשך עשרות שנים לישיבה התיכונית היוקרתית ביותר, שבוגריה בולטים בכל תחומי החיים בישראל, ועמדה בפני משבר ניהולי קשה. עיריית תל אביב ביקשה ממני לנתח את מצבו של בית הספר לאמנויות בתל אביב לאחר מותה של יעל העליון בנסיבות טראגיות ולהגיש דו"ח והמלצות, שהתקבלו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך, בעיקר לכל מה שנוגע לשינויים דרמטיים בהנהלת בית הספר. עסקתי בפרויקטים חינוכיים נוספים. מכולם אני גאה על תרומתי לכינונן של מגמות לאמנות בישיבה התיכונית "בר אילן" של עיריית תל אביב, הפועלת בבניין בית הספר "בילו" לשעבר, בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למרכזי התרבות (הבימה, היכל התרבות, מוזיאון תל אביב). עבדתי שם 5 שנים עד להתבססותן של מגמות המוסיקה והאמנות החזותית שקלטו אל תוכן צעירים דתיים שבקשו לפתח את כישוריהם האמנותיים בד בבד עם לימודים תורניים וכלליים לקראת קבלת תעודת בגרות. המהלך בשדרות רוטשילד יכול להתבונן בשלט הלא שגרתי הנמצא בחזית בית הספר: "הישיבה התיכונית לאמנויות ולמדעים בר אילן – עיריית תל אביב“.

מה לגבי  פתיחת מגמת הג'אז בתלמה ילין?  

גם מאחורי פתיחת מגמת הג'אז, המגמה החמישית בתלמה ילין, קיים סיפור מעניין ואפילו דרמטי. במחצית שנות ה-80 הפנתה מרכזת מגמת המוסיקה, מירי זמיר-קפסוטו, את תשומת ליבי, כי לומדים במגמה בכל שכבה מספר תלמידים מוכשרים מאד, שמביעים בדרכים שונות את אי-שביעות רצונם מתוכנית הלימודים במוסיקה. מנקודת מבטם חלק מהשיעורים, בתורת המוסיקה (תיאוריה, סולפג', הרמוניה) ובידיעת המוסיקה (תולדות וספרות המוסיקה) היו "משעממים" כיון שהם עסקו במוסיקה הקלאסית בלבד. הם הביעו גם את התמרמרותם לגבי הרפרטואר של ההרכבים הקאמריים המגוונים ושל התזמורת הסימפונית והמקהלה, שכל כולו הורכב מהיצירות של המלחינים הקלאסיים. הם נטו באישיותם המוסיקלית למוסיקת ג'אז על כלל מרכיביה ולא פעם הם היו למטרד משמעתי, תוסס ומפריע בשעורי המוסיקה. קיבלתי את הצעתה של מירי להוסיף הרכבים נוספים במסגרת מגמת המוסיקה, לראשונה בתולדות בית הספר, הרכבים של מוסיקת ג'אז.

דני גוטפריד, פסנתרן ג'אז ומוותיקי אמני הג'אז בישראל, היה הראשון שהניח את התשתית ללימודי ג'אז בתלמה ילין. דני עצמו הקים את המחלקה ללימודי ג'אז באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. הוא יזם גם את הפסטיבל הבינלאומי השנתי ג'אז בים האדום, בעיר אילת, ועמד בראשו במשך 22 שנה. פסטיבל הג'אז באילת מיצב את עצמו כאחד מפסטיבלי הג'אז החשובים בעולם. לאחר שדני גוטפריד פרש מניהולו של הפסטיבל נבחרו כמנהלים האמנותיים, החל משנת 2009, בוגרי מגמת הג'אז של תלמה ילין: אבישי כהן ואלי דג'יברי. לימים, תלמידי מגמת הג'אז בצוותא עם מורי המגמה, ידרימו בסופה של חופשת הקיץ, בשלהי אוגוסט, בכל שנה, לאילת, ליטול חלק באירוע הג'אז הגדול בישראל.

ברם, הקדמתי את המאוחר. סדנת הג'אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, התקיימה עדיין תחת כנפיה של מגמת המוסיקה הקלאסית בניהולה של מירי זמיר. דני נאות להדריך בתלמה ילין גם לטובת בנו ירון גוטפריד שלמד במגמת המוסיקה הקלאסית. בעקבות סדנת הג'אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, הצטרף המוסיקאי עופר ברייר. הוא ניחן בכישורים מוסיקליים ופדגוגיים נדירים משולבים באישיות כריזמטית וסימפטית ששובה את ליבם של תלמידיו. 

מנחם נבנהויז, המנצח על התזמורת הסימפונית של מגמת המוסיקה, אף הוא חובב ג'אז, חבר לעופר ובצוותא ביקשו ממני לאשר מחנה ייחודי-חדשני, שיוקדש למוסיקת ג'אז, בחופשת סוכות בין כותלי בית הספר. המשוב הנלהב שקיבלתי מעשרות תלמידים שהשתתפו במחנה שנמשך 3 ימים רצופים מבוקר עד ערב, הבהיר לי את הצורך לפתח את הנתיב המוסיקלי החדש, שהווה פוטנציאל למשיכת גוון אחר של תלמידים כישרוניים ומוכשרים, שהעדיפו את לימודי מקצועות הג'אז על פני מוסיקה הקלאסית.

לא חלף זמן רב ועופר ברייר פנה אלי בהצעה מפתיעה: "להפקיע" את התלמידים המבקשים להתרכז במקצועות הג'אז בלבד, מחסות מגמת המוסיקה הקלאסית ולייסד מגמת מוסיקה חדשה, מקבילה לקלאסית, מגמת ג'אז. היוזמה החדשנית, חסרת התקדים במערכת החינוך בישראל, אפיינה את דרכי חשיבתו פורצות הדרך, "מחוץ לקופסה", של עופר ברייר. הרעיון היה דרמטי ומרחיק לכת. מירי ומנחם שוחחו עמי רבות בנושא וביקשו בכל לשון של בקשה, שלא להיענות למשאלתו של עופר. הם טענו, כי פתיחת מגמת מוסיקה חדשה תיפגע קשות במגמת המוסיקה הקיימת, שהיא הייתה הרציונל לייסוד תיכון תלמה ילין. המגמה החדשה "תגזול" נגנים מוכשרים מהתזמורת הסימפונית ומההרכבים הקאמריים לטובת גופים מוסיקליים חדשים כמו תזמורת "ביג בנד" ומגוון הרכבי ג'אז. אף מדובר בהוצאות כספיות גדולות , מעל ומעבר לתקציבה של מגמת המוסיקה הקלאסית, לצורך רכישת מערכות כלי מוסיקה חדשות, שישרתו את צרכי הג'אז, ולצורך העסקת מורים ומדריכים חדשים שילמדו את המקצועות העיוניים והמעשיים במקביל לאלה הנלמדים במגמה הקלאסית.

קושי גדול נוסף, שניצב בפני, היה העובדה שלא היה תקדים במערכת החינוך הישראלית ללימודי מוסיקת ג'אז במסגרת מסלול לימודי נפרד. משמעות הדבר הייתה העדר תכניות לימודים ופיקוח מקצועי ממוסדים במשרד החינוך ללימודי הג'אז וממילא אף אין בחינות בגרות ייחודיות לתחום מוסיקלי זה. אף שתי האקדמיות למוסיקה בתל אביב ובירושלים לא לימדו את מקצועות הג'אז בחוג נפרד. המוסד המוסיקלי העל-תיכוני היחיד בישראל שעוסק בלימודי ג'אז הוא בית ספר "רימון" ברמת השרון, שלא קיבל הכרה אקדמית מהמועצה להשכלה גבוהה.

התלבטתי קשות בסוגיה מורכבת זו של פתיחת מגמת ג'אז עצמאית. מירי זמיר, שהבינה משיחותיי הרבות עמה, כי אני בוחן ברצינות את ייסודה של המגמה החדשה, הודיעה לי באופן חד משמעי, כי אם אכן ייפול הפור לטובת הצעתו של עופר ברייר, היא תתפטר מתפקידה כמרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית. הצטרף אליה מנחם נבנהויז. הבטחתי לה שאשקול בכובד ראש את הנושא ואתן לה את תשובתי בתוך פרק זמן קצר. ישבתי, ביני לבין עצמי, שעות רבות על המדוכה. לאחר ניתוח של כל האספקטים הכרוכים בהקמת מגמת מוסיקה נוספת, כמו שאלות פרסונאליות, תכניות לימודים ומשאבים כספיים ולוגיסטיים, קיבלתי את ההחלטה הדרמטית לאשר את פתיחתה של מגמת הג'אז, מגמת אמנות חמישית בבית הספר. כמו שהערכתי, מירי קיבלה את החלטתי בחריקת שיניים ולא ממשה את איומה להתפטר. אדרבה, החלטתי שהתפרסמה ברבים, אך המריצה את מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית ואת מוריה למאמצים מוגברים לפיתוח ולטיפוח המגמה הקלאסית, בבחינת קנאת מוסיקאים תרבה עשייה ויצירה. הבטחתי למירי שמגמת המוסיקה הקלאסית לא תפגע בשום פנים ואופן, לא מבחינת המשאבים ולא מבחינת הפרויקטים של המגמה ואמנם בפועל מגמת המוסיקה הקלאסית המשיכה להתפתח וללכת מחיל אל חיל, ובוגריה יעידו על הצלחתה לתרום לחיי המוסיקה בישראל ובעולם.

לאמיתו של דבר, העמדתי את משרד החינוך והפיקוח על המוסיקה בפני עובדה מוגמרת. הם אישרו בדיעבד את תכנית הלימודים המפורטת של מגמת הג'אז ואת תכניה, שהיו מקבילים לתוכנית הלימודים המאושרת של מוסיקה קלאסית, ותלמידי הג'אז ניגשו לבחינת בגרות בג'אז ברמה מוגברת בדומה ובמקביל למגמת המוסיקה הקלאסית.

מגמת הג'אז התפתחה ופרחה במהירות והצדיקה, מעל ומעבר לכל הציפיות, את החלטתי להעניק לה מעמד של מגמת אמנות עצמאית. קשה לתאר היום קונצרט ג'אז או פסטיבל ג'אז בארץ ובעולם ללא השתתפות בוגרי המגמה בתלמה ילין. אחד החידושים החשובים שהתחדש בהם בית הספר בעקבות פתיחת המגמה היה הקמת אולפן הקלטות מקצועי, שהפך לנדבך חשוב לקידום לימודי המוסיקה, כמו אף להקלטות הנדרשות לקונצרטים של המחול ולהפקות מגמת התיאטרון.

אחד מפירות ההצלחה של מגמת הג'אז היה הגילוי המפתיע של הרג'יסטראר (הרשם) של האקדמיה היוקרתית לג'אז "ברקלי" בבוסטון שבארה"ב. הוא שם לב שבכל שנה מגיעים סטודנטים מצטיינים מישראל ללימודי ג'אז. הוא בדק את צור-מחצבתם וגילה שרובם הם בוגרי מגמת הג'אז בתלמה ילין. הוא החליט לבקר בתלמה ילין אחת לשנה כדי לבחון את תלמידי המגמה, שהומלצו על ידי מרכזי המגמה, עופר ברייר ויוסי רגב שהחליף אותו, והעניק מידי שנה מלגות לימוד וקיום לבוגרי תלמה ילין כאשר יגיעו ללימודים גבוהים בג'אז במוסד האקדמי היוקרתי בארה"ב.      

ומגמת הקולנוע?

בהתאם לתכנית האב שהתוויתי לבית הספר ביקשתי לפתוח את מגמת הקולנוע, המגמה הששית. רק לאחר התבססותן של כל המגמות האחרות הגיעה שעתה של מגמה זו. הגעתי לכך רק בשנת 2000. בניגוד למגמת הג'אז, מגמות קולנוע כבר היו קיימות בבתי ספר אחרים:  בעירוני א' בתל אביב,  בתיכון "יגאל אלון" ברמת השרון ועוד.  אתה יודע היטב מהי אמנות הקולנוע. היא טוטאלית: צילום, משחק, תסריטאות, עריכה, מוסיקה, תפאורה, תלבושות, בימוי, עלילה, דרמה, קומדיה, תיעוד וכל מה שעולה על הדעת. לא בכדי הצפייה בסרטים זוכה לרייטינג הגבוה ביותר בעולם. 

אתה יודע, האזרחים הוותיקים, ה"שלייקסים", נהנים כיום מסטטוס מכובד. אחד הריטואליים הפופולריים ביותר בישראל בקרב אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, הוא ההליכה בימי שלישי לאולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט תמורת הסכום המצחיק של 10 ₪ לכרטיס. הולכים לסרט, וסרטים נהדרים לא חסרים. אני גר  בכפר סבא שהפכה להיות עיר הסרטים. יש לנו בשני קניונים אולמות קולנוע למכביר, גם ב"סינמה סיטי, וגם ב"הוט סינמה". רק תבחר ואתה יכול לצפות בסרט בתנאים נהדרים.  אנחנו יכולים לראות סרטים גם  בימים אחרים, אבל בימי שלישי  יש אווירה מיוחדת, באים הרבה אזרחים וותיקים, נפגשים, מחליפים חוויות בכל שעה משעות היום בעשרות אולמות קולנוע שעומדים לרשותנו. משלבים פגישה בבית קפה או במסעדה. חווית הקולנוע תורמת מאד לאיכות החיים בגיל מבוגר. בחודשים האחרונים חשנו בחסרונה ביתר שאת. 

כדרכי, הקדמתי מחשבה למעשה. התייעצתי עם אנשי קולנוע וחינוך מהמעלה הראשונה, ביניהם ניסים דיין, שאחת מבנותיו למדה בבית הספר, נפתלי אלטר, שגם בתו הייתה בוגרת ביה"ס, דני מוג'ה ואחרים. בנו של דני מוג'ה, גל, היה בוגר המחזור הראשון של המגמה ובתוך שנים ספורות זכה בפרסים על עבודות הקולנוע שלו. כמו כן שוחחתי ארוכות עם ד"ר דורית באלין, שהייתה המפקחת הכוללת על לימודי הקולנוע והתקשורת במשרד החינוך ושתי בנותיה למדו בתלמה ילין. היא סייעה לי בעצות טובות בכל הקשור להטמעת לימודי הקולנוע במסגרות החינוך. הייתי צריך לגייס, והצלחתי לגייס, תקציב אדיר במונחי בית הספר, שהגיע למאות אלפי שקלים, לצורך הקמת התשתית לפתיחת מגמה.

מקרב המועמדים שהציעו עצמם לריכוז המגמה, בחרתי באביב טלמור, שהיה בעל השכלה רחבה ומגוונת. הוא סיים בהצטיינות הן את התואר הראשון בחוג הרב-תחומי באמנות והן את התואר השני בספרות באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל תעודת הוראה בתקשורת ממכללת דוד ילין בירושלים והיה בעל ניסיון הוראה של מקצועות הקולנוע במערכת החינוך.

כאמור עשיתי כל מאמץ כדי להעמיד לרשות המגמה החדשה את התשתית והכלים המרביים והמיטביים להבטחת הצלחתה מראשיתה. הייתי צריך להכשיר חללים בבית הספר, שסבל תמיד ממצוקת חדרים, ללימודי הקולנוע. חדר גדול במיוחד, ששימש עד כה את שיעורי המשחק והתנועה של מגמת התיאטרון, הוסב לאולם רב תכליתי לצפייה בסרטי קולנוע כדי לאפשר לימוד איכותי של תולדות וספרות הקולנוע. הותקנו בו מקרן, מסך מתרומם, מיזוג אויר וסידורי האפלה ואקוסטיקה נאותים. לאולם הוצמד חדר עריכה, שנבנה במיוחד עם דלת פנימית מחברת לאולם. חדר העריכה צויד במחשבים ובתוכנות לעריכת סרטים ווידאו-קליפים. חדרון נוסף הותאם למחסן לאפסון בטיחותי, מחשש "עינא בישא", של ציוד קולנועי יקר, כולל מצלמות, אביזרי תאורה וקול וציוד נלווה חיוני.

בשנה הראשונה קלטנו שתי קבוצות של תלמידים למגמה החדשה, האחת לכתות ט' והשנייה לכתות י' – לבוגרי מגמת הקולנוע של בית הספר לאמנויות בתל אביב וחטיבות ביניים אחרות. כמו במגמות אחרות, התלמידים החדשים נבחרו בקפידה רבה ולאחר שעמדו בהצלחה בבחינות כניסה.

לצערי הרב, עקב בעיות תקשורת עם התלמידים ועם צוות ההנהלה, נאלצתי לשחרר את אביב טלמור ממשרתו כבר בתום השנה הראשונה לעבודתו. במקומו בחרתי ביורם שפירא, בעל ניסיון עשיר ומוצלח בהוראת הקולנוע בבתי הספר התיכוניים ובעל השכלה רחבה בתחום חובק עולם זה. ליוויתי את מגמת הקולנוע בשנותיה הראשונות ושמחתי לשמוע על התבססותה בבית הספר ועל הישגיה המקצועיים.     

אגב, הצורך לבטח את הציוד היקר של מגמת הקולנוע כמו כל נכסי דניידי של בית הספר חייב כל שנה פרמיות כספיות גבוהות. המבנים עצמם בוטחו על ידי עיריית גבעתיים. לפחות פעם אחת נזקקנו בדחיפות לשיפוי חברת הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה. בשבת, 25.2.1995, התדפק על דלת ביתי שכן, אחיה החורג של יעל ברמן ז"ל, חברת הנהלה בכירה בתלמה ילין, שכיהנה באותה שנה כממלאת מקום סגנית המנהל, תמר אלפר, שיצאה לשנת שבתון, וסיפר לי, כי יעל צלצלה אליו וביקשה ממנו לידע אותי בדחיפות, כי לפנות בוקר התלקחה שריפה בבית הספר, רובה ככולה בחדרי, חדר המנהל. שכנים הזעיקו את מכבי האש ואת המשטרה. למזלנו לוחמי האש הצליח להשתלט על השריפה ולמנוע את התפשטותה, חלילה וחס, לחדר המזכירות של בית הספר. יעל ידעה כי כשומר שבת, אינני מאזין למהדורות החדשות בשבת ואף נמנע מלענות לצלצולי טלפון. במוצאי שבת מיהרתי לבית הספר. לשם הגיעו כבר מורים ועובדים, וגם תלמידים והורים, כדי לסייע בניקיון בית הספר ולהכשיר את בית הספר ללימודים סדירים כבר מיום ראשון. כמויות המים האדירות שהותזו על ידי מכבי האש, הציפו את קומת הקרקע והקומה התחתונה והיה צריך בעמל רב לאסוף אותם. ריח חריף של שריפה עמד באוויר, שליווה אותנו עוד ימים אחדים. עיקר הנזק היה בחדרי. חומר דליק נזרק מהחלון הפתוח של חדרי. נהגתי להשאיר את החלון פתוח קמעא לצרכי אוורור כשסורגים בלבד מונעים פריצה פנימה. הנזק בחדרי היה פגיעה קשה בריהוט, שריפת מסמכים ומקצת מהתיקיות. גם חדר המרכזים מול חדרי הוצת, אך למרבה המזל האש כבתה מיד ללא גרימת נזק של ממש. זה היה בגדר נס, כי ארונות החשמל והתקשורת היו בחדר המרכזים וקשה להעלות על הדעת איזה נזק כבד עלול היה להיגרם לבית הספר אם הם היו מתלקחים.

למחרת, ביום ראשון הקדמתי את בואי לבית הספר. הידיעה על השריפה בבית הספר הייתה כבר נחלת כולם, כל התלמידים, ההורים והתלמידים, שרובם כבר התוודעו אליה במהלך השבת באמצעות מהדורות ערוצי התקשורת. היה קשה לפתוח את יום הלימודים. התלמידים התקהלו חבורות בפינות שונות ושמועות שונות ומשונות התגלגלו בבית הספר, רבים מהם הגיעו אליי וביקשו מענה לפשר זהות השורפים. משטרת גבעתיים נכחה בבית הספר, לקחה טביעות אצבע נוספות וחיפשה ממצאים שיצביעו על העבריינים. גם עיתונאים הסתובבו וניסו "לצוד" ידיעות מכל מי שנקרה בדרכם. סימן השאלה הנוסף והמציק לכולנו היה פתיחת פסטיבל האמנויות השנתי, שאמור היה להתחיל למחרת, ביום שני, 27.2.95, במופעי המחול במרכז "סוזן דלל". מאות רבות של הזמנות לחגיגת האמנויות, "חורף 95", כבר נשלחו להורים, לבוגרים ולמוזמנים הרבים שכיבדו אותנו כל שנה בנוכחותם. אמנם רוב המופעים אמורים היו להתקיים באולמות שונים מחוץ לבית הספר, ולא הייתה בעיה להעלותם על הבמות, אך האווירה הקודרת העיבה על כולם. במיוחד נקלעו למצוקת אמת תלמידי ומורי מגמת האמנות הפלסטית, שהיו צריכים להציג את תערוכת העבודות הגדולה בין כתלי בית הספר. לפי לוח הזמנים התערוכה הייתה אמורה להיפתח באופן חגיגי במוצאי שבת, 11.3.95, שבועיים מאירוע השריפה. ההכנות לתערוכה ותהליך האוצרות שלה מצריכים ימים רבים לפני פתיחת התערוכה. קירות בית הספר היו מפויחים ובית הספר היה זקוק לשיפוץ דחוף.

קיבלתי החלטה מנהיגותית. כינסתי את כל תלמידי בית הספר בשעה 09:00 ברחבת בית הספר. האווירה הייתה טעונה מתח רב. סיפרתי להם כל הידוע לי ושיתפתי אותם בהבטחת מפקד משטרת גבעתיים לגלות את העבריינים. אף ביקשתי מכל מי שיש לו מידע כלשהו בנדון לשתף אותי במידע. אבל עיקר השיחה שלי יועד להחזיר את כל התלמידים והמורים לשגרת הלימודים. חתמתי את דבריי בהתחייבות חד-משמעית: כל אירועי פסטיבל האמנויות, מופעי המחול, הקונצרטים של התזמורת הסימפונית ותזמורת הביג בנד, מופעי התנועה והצגות התיאטרון יתקיימו במועדם ומעל הכול תערוכת תלמידי האמנות הפלסטית תפתח בבית הספר בתאריך הנקוב בהזמנה. יתרה מזו, אני "תורם" את החדר שלי, שיעבור שיפוץ מידי כמו יתר קירות בית הספר, לטובת מיני גלריה לתצוגת עבודות של תלמידי י"ב. אכן שיחתי גלויית-הלב עם כל התלמידים השיגה את מבוקשה והצלחנו להחזיר את התלמידים לסדר היום המתוכנן של בית הספר מהר ככל האפשר.

צריך להבין, חגיגת האמנויות באותה שנה, בדומה לשנים אחרות, הייתה עשירה, מגוונת ואף אירחה כאורחי כבוד 2 שרים שחלשו על המשרדים  החשובים לענייננו: פרופסור אמנון רובינשטיין, שר החינוך התרבות והספורט היה אורח הכבוד של הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית של בית הספר ב"היכל התרבות" בכפר סבא, וגב' שולמית אלוני, שרת התקשורת, המדע והאמנויות, הייתה אורחת הכבוד של מופע המחול במרכז "סוזן דלל" בנווה צדק. גם אירועי המגמות האחרות זכו לבימות נכבדות: מופעי תיאטרון תנועה התקיימו באולם "ירון ירושלמי" במרכז "סוזן דלל", 3 הצגות תיאטרון ("חתונת דמים" מאת פדריקו גרסיה לורקה, "גן ריקי" מאת דוד גרוסמן "בית מלאכה" מאת ז'אן קלוד גרימברג) התקיימו במקביל באולמות של "בית ציוני אמריקה" בתל אביב. קונצרט הג'אז של תזמורת הביג בנד התקיים ב"בית ראשונים" בגבעתיים.      

בהערת אגב, אני מבקש לציין, כי לא סיפרתי לתלמידים באותה עת, כי המשטרה משוכנעת כי סוחרי סמים עומדים מאחורי הפשע במגמה להעביר אליי מסר סמוי: ראה הוזהרת. אירועים דומים פקדו מספר בתי ספר תיכוניים בתל אביב. בשבועות שקדמו לאירוע הצלחתי לאתר תלמידים שהתפתו לצרוך סמים על ידי "פושרים" שפגשו אותם ליד בית הספר, כפי שקרה גם לבתי ספר אחרים. שיתפתי את מפלג הנוער של המשטרה במידע שהגיע אלי. המשטרה חקרה את התלמידים המעורבים ומהם היא הגיעה אל סוחרי הסמים. הסיפור על תלמידים מתלמה ילין, שמעורבים בסמים התפרסם גם בתקשורת.

וכאן אני מבקש לעלות על נס את חברות הביטוח של בית הספר ושל עיריית גבעתיים. בו ביום, הגיעו שמאים לבית הספר, העריכו את הנזקים ונתנו את המלצותיהם לשיפוצים ולשיפוי הנזקים. עוד באותו יום הגיעו עובדים שנשלחו על ידי עיריית גבעתיים והחלו במרץ לטפל בכל הנזקים. אני אישית "נדדתי" באופן זמני לחדר המרכזים, כדי לנהל משם את בית הספר. המאמצים הגדולים של עיריית גבעתיים לשפץ במהירות את בית הספר נשאו פרי. קיבלנו מבנה נקי, מסויד ומאיר פנים מחדש לכולנו. כמה שמחנו לפתוח במועד ובחגיגיות את תערוכת העבודות השנתית בחסות ראש העיר גבעתיים, מר אפי שטנצלר, בין כותלי בית הספר. 

במהלך השנים פקדו את בית הספר אירועים טראגיים, שמפעם לפעם חייבו אותי עם כל צוות המורים לשנס מותניים ולמצוא כוחות להתמודד אתם ובעיקר לתמוך בתלמידים רבים שנקלעו למצוקות אישיות בעטיים: התאבדות 2 תלמידים בשנים שונות, פטירת מורים מרכזיים ומוערכים מאד כתוצאה ממחלה ממארת. אירועים מעין אלה פוקדים מוסדות אחרים ונדרשת תמיד התערבות נכונה של כולנו. אף בכך נבחן בית הספר.

מאת Uri Yoeli | פורסם בחינוך ואמנות, מורה, מי היה מאמין | גם בתגים , , , , , , , , , , | תגובות (1)

אלף עינים למלאך המוות.

22/03/2020 – 11:33 pm

במגפה הזאת לא מתים ילדים. זה מוזר, מכיוון שהם פגיעים וחלשים, בדיוק כמו אלה שכן מתים, הזקנים, האנשים להם יש ׳מחלות רקע׳. אלה, לכאורה, הרוויחו את פגיעותם, מתוקף גילם והרקע שלהם. ניתן אפילו לשמוע, בשוליים, קולות מהוסים הלוחשים שאין מה לעשות, מגיע להם, ואולי אפילו לא נורא עם יהיו קצת פחות כאלה. המחלה רק עוזרת בתהליך ברירה טבעית שהרפואה המודרנית פגעה בו. מות הזקנים והחולים הוא טבעי, והריחוק הפיזי הכפוי שגורם ההסגר יכול להראות גם כתהליך פרידה מדורג. הנה, אפשר להסתדר ככה לא רע, לא? הכי טוב בבית.

אני שולף מתוך מדף הספרים המוזרים חוברת, שהכותרת שלה כתובה בפונט משונה מאוד, בו האותיות הגבוהות והצרות בעלות גבנון במרכזן, אולי מנסות להדמות לסורגי מיטת ילדים, ׳ספריה לילדים׳. זוהי חוברת א׳ בסדרה, כך מצויין בתחתית עמוד השער, וזה גם שם ההוצאה, שנמצאת בתל-אביב. המחיר 30 מיל, ודאי אינו יקר, ובכלל, זה נראה מוצר זול במתכוון, חסכוני. הוא כרוך בסיכות ברזל, שכתמי החלודה שלהן התפשטו על הדפים. העטיפה עשויה נייר פשוט, אפילו לא קרטון. בחזית יש דיאגרמה, שמעליה כותרת המשנה, ׳אלף עיניים למלאך המוות.׳. מוזרה הנקודה בסוף הכותרת, שכאילו נועדה להדגיש את הדרמטיות של ההצהרה הזו.

האיור הוא ביטוי מצוייר של נתונים סטאטיסטיים שלא ברור מהיכן נשלפו, ואני אוהב את הנסוח הפתלתל של כותרתו: ׳במשך שנת החיים הראשונה, מתים מכל 10000 נולדים׳. בקושי אפשר להבין מזה משהו, אבל הגרפיקה עוזרת. מוצגות ארבע קטגוריות, שלכל אחת מהן ייצוג ציורי ומספר מתים משלה. כל המספרים האלה מזעזעים, בלתי נתפסים כמעט. על פי הגרף הזה, אפילו אצל האמידים, המסומנים בציור עגלת טיול ענקית ורבועה, מוגזמת, מתים יותר משלושה אחוזים מהילדים בשנתם הראשונה. במעמד הבינוני, שעגלת הטיולים המסמנת אותו עגלגלה וקומפקטית, מתים יותר מעשרה אחוז, אצל הפועלים, שכנראה מטיילים פחות עם ילדיהם ולכן מסומנים בעריסה ולא בעגלה, השיעור מטפס במעט, ליותר משישה עשר אחוז, ובין הילדים הלא חוקיים יש כמעט ארבעים אחוזי תמותה. תינוק ערום שוכב, נטוש על גבו, בראש העמודה הגבוהה הזו, הנראית כמזבח. 

בצידה האחורי של החוברת מצוייר תינוק אחר, חמוד ומלא חיים, אצבע תחובה בפה, שיער בהיר, כמו שצריך. הוא עושה אמבטיה, המתוק. זוהי פרסומת המיועדת להורים הצעירים שהם קהל היעד של החוברת, מה שהוא קצת חסר טעם בהקשר הטראגי של כותרתה. אבל זה בהחלט פרסום ממוקד, כי מי שיקרא את החוברת הרי יבין שחשוב לרחוץ ולהתרחץ, והכי טוב זה: ״עדין״ – הסבון המובחר של האם והתינוק יחד, תוצרת ״שמן״, חיפה. 

העותק שבידי היה שייך לבית ביאליק, ששמו מוטבע בחותמות רבות על פני הדפים, שתולעים כירסמו בהם. היא יצאה לאור בשנת 1935. כנראה שבשנים האלה הסתבר שיש מקום לספרות הדרכה רפואית בעברית. כך כותב בהקדמה לסדרה כולה עורכה הראשי, יחזקאל רובין, המופיע כאן תחת השם והתואר ד״ר י. רבקאי. הוא כינה עצמו כך בגלל שלאשתו קראו רבקה. כבר אני אוהב אותו קצת. היה להם בן אחד, ילד טיפוחים, והוא היה פסיכולוג שהתמחה בתקופת הילדות. הנה הגורמים לצורך ב-׳ספריה להורים׳:

מצד אחד – רבות, מרכבות ומיוחדות במינן, להלכה ולמעשה, הן הבעיות הכרוכות בחינוכו והתפתחותו הפסיכו פיזית של הילד העברי בארץ-ישראל.

מצד שני – גדולה ללא-ערוך היא התענינותם ומסירותם של המוני הורינו בארץ, אשר העמידו את הילד במרכז חייהם ומיטב-תקוותיהם הוא במצוות חינוך וגידול ילדים. 

מצד ההורים באה תמיד הטענה הצודקת נגד חסר חמר-קריאה מאלף בשאלות אלה של חנוך וגדול הילדים ב ע ב ר י ת, כי לא כלם נזקקים לשפות הלועזיות אשר בהן בשאלות האלה ספרות גדולה ומסעפת לעם.

סדרת החוברות המתוכננות, אשר איני יודע כמה מתוך העשרים וארבע המתוכננות בה יצאו בסופו של דבר לאור, אמורה הייתה לעסוק במגוון רחב של נושאים, כאשר ׳הקוראים יוכלו בסוף השנה לכרוך… בסדר הדרוש ולצרף אותן לספר אחד, ספר ההוראות והשמוש במשפחה, אשר ילד קטן בתוכה׳. בין השאר צפויה ד״ר מרים אהרונובה לכתוב על ׳התפתחות העבר במעי-אמו׳, ד״ר הדסה הינריך על ׳התעמלות בגיל היונק׳ וד״ר מכס מרכוזה על ׳היונק כיצור סכסואלי׳, ועוד, ועוד. המערכת אף מציעה להורים להפנות אליה שאלות בכתב, גם בנושאים כלליים, וגם בנושא העניין שבו דנה החוברת הזו, שהיא הראשונה, כאמור. 

ההחלטה המשונה, לפתוח את סדרת החוברות להורים דווקא בזו, העוסקת ב-׳תמותת התינוקות בשנת חייהם הראשונה, סבותיה ודרכי המלחמה בה׳, חושפת את אחת ההצלחות האדירות של הרפואה ושל המודרניות, אחת ההוכחות הברורות לכך שאנו חיים בתקופה נפלאה. בימינו מוות של תינוקות הוא נדיר, ונתפס כטרגדיה נוראית, לא כחלק מהחיים. מלאך המוות נוכח בחיינו בעיקר כמי שנפגוש בסוף הדרך, מתישהו בעתיד, ולא בתחילתה. מדד תמותת התינוקות משתמש כעת אפילו בסקאלה מספרית אחרת, שיעור המתים עד גיל שנה מתוך 1000 לידות ולא 10,000 כמו בזמן פרסום החוברת, לפני 85 שנים. הוא עומד על כחמישה מתים מתוך אלף בישראל של ימינו. השינוי הזה קרה מהר מאוד. יש עדיין זקנים שחיים ביננו שנולדו בתקופה בה שאלת השרדותם איימה על הוריהם עד שלא יכלו להתעלם ממנה. 

מות תינוקות היה אז עצוב, כמובן, אבל מובן ומוכר. מחבר החוברת, ד״ר ב. פרבר, שהיה כפי הנראה רופא ילדים חיפאי, חש צורך לשכנע שיש מה לעשות, בסעיף הפותח שלה, שכותרתו ׳לברור ערכו של הנושא׳:

ומה רב הוא האסון כשתינוק מת בחדשי חייו הראשונים, בטרם נתגלו כחותיו וכשרונותיו הכמוסים בו! הדעה הנפוצה בקהל, שבתקופת הילדות הצעירה מתים רק יצורים חלשים ולקויים מתחילת בריתם, היא מוטעית ביסודה. רק מיעוט בלתי ניכר של הילדים המסתלקים מהחיים בגיל הרך בא לעולם בליקויים גופניים וחולשות המפריעים לחיים בריאים. הללו מתים ברבם בימים או בשבועות הראשונים ללדתם, כפי שנראה להלן. הרב המכריע של המתים מצטרף מתינוקות בריאים באברי גופם, תינוקות שעלולים היו לגדול לתפארת ולהתפתח לילדים בריאים ופורחים – מבין שורותיהם קוצר המות האכזרי את קצירו.

הוא חושף את המנגנון הנפשי שמניע אותו, רופא ילדים הנלחם במוות, ומנסה לגייס לצידו את קוראיו, להם הוא נותן תפקיד ומתווה דרך:

והמחשבה המדריכה את מנוחתנו ותובעת מאתנו מעשים ופעולות אומרת: לו רק ידענו והשכלנו למנוע מהיצורים הללו למועד הנכון את המחלות ואת התקלות בהזנה, לו הצלחנו ליצור למענם תנאי גדול טובים והיגיניים, הלא יכלים היינו להצילם מכליון ולהוציאם מצפרני המות!

הוא היה רוצה להתלות במניעים אלטרואסטיים בלבד, הזכות הטבעית של ילד, כל ילד, לחיים. הוא חושב שעל כל בני האדם מוטלת חובה לסייע לילדים. אבל גם טובת האם ראויה לציון, וגם התלות ההדדית בין הרמה התרבותית של חברה לבין הדרך בה היא שומרת על ילדיה:

לא תהיה הגזמה בדבר אם נאמר, כי המספרים על תמותת התינוקות משמשים אבן בחן למדת התרבות של העם, קנה מדה לרמת החיים, להשכלת ההמונים ולחריצותם, לגבהם המדעי של מוסדות הרפואה והמחקר בשטח ההיגינה הסוציאלית בכל ארץ, ובה במדה שיקטנו מספרי התמותה ויתמידו בירידתם משנה לשנה, יגדל כבודם ויפאר שמם של בני האמה, הארץ, שלטונה, רופאיה ומוסדותיה הרפואיים וההיגיניים.

הכל טוב בדברים האלה, מעורר השארה ומדרבן, חוץ מאשר רמז קטן, סכנה, כי הרי כך מוצגים ההמונים הבלתי משכילים, והבלתי חרוצים, כאויבי הילדים והעם. הם פוגעים במטרה שאינה רק בריאותית אלא גם לאומית, כי הרי:

התחרות בין העמים ברצון להגדלת האכלוסין קימת לא מהיום. בדורות הקודמים לנו הצליחו להגיע לרבוי טבעי הגון בדרך של לדות מרובות, אולם בדורנו אנו שהילודה יורדת משנה לשנה כמעט בכל הארצות מתוך הכרח המציאות שלנו ומתוך סבך של גורמים כלכליים ופסיכולוגיים שאין לשנותם גם בתעמולה לפריה ורביה מוגברת, יוצא שנשארה לפנינו רק דרך אחת להגדלת הרבוי הטבעי, זוהי הדרך של הפחתת התמותה בין התינוקות בארץ-ישראל.

וכאן הופך הטון לציוני ממש, ומעניק לתינוקות שינצלו משמעות נוספת:

יודעים אנו כולנו לשמוח ל׳עליה הפנימית׳ המגיעה לאשרנו למספרים העולים על אלה שבתפוצות הגולה, אבל שמחתנו זו תהיה שלמה רק אם נדע לשמור על חייהם ובריאותם של ילדינו, ׳העולים הצעירים׳ שלנו. 

החוברת ממשיכה ומציגה נתונים כלליים והשוואתיים על תמותת ילודים בארצות אירופה ובארץ. ד״ר פרבר ממליץ על הנקה בחלב אם ולא במזון מלאכותי ומתהדר באחוזי התמותה הנמוכים במחלקת היולדות שבבית החולים העירוני בתל-אביב, בו מתו בשבוע הראשון לחייהם רק 3.2% מכל הנולדים. ׳זהו אחוז קטן מאד, רק מחצית מתמותת הילודים בבתי-היולדות של גרמניה׳. אבל ל׳תנאים החמריים והסוציאליים׳ יש השפעה מכרעת על שיעור המתים:

אצל העניים תמותת-התינוקות היא הרבה יותר גדולה מאשר אצל העשירים. והרבה סבות לדבר: תנאי ההריון והלידה בשכבות העניות הם אנטי היגייניים, העבודה המפרכת מחוץ לבית (בתי-חרושת) שהנשים העובדות מכרחות להמשיך ולעשותה גם בתקופה האחרונה של ההריון גורמת לפעמים קרובות ללידות מקדמות, ובהרבה מקרים מתקיימת גם לדה בלתי הגיינית בבית ובלי כל השגחת רופא. 

הוא מתאר את שוק העבודה הפרוץ, ואת ההעדר המוחלט של זכויות סוציאליות ועזרה מהמדינה. התקדמנו קצת מאז, התקדמנו קצת.

כאשר רק תקום היולדת ותעמוד על רגליה תכרח לשוב לעבודתה הקשה בבית או – מה שעוד יותר גרוע – לעבודת חוץ, ובינתיים החלב שלה מתמעט, ויש שמקום העבודה הרחוק מפריע לאם העובדת גם להניק את תינוקה והוא נשאר גם ללא חלב אם גם ללא השגחה נכונה.

תנאי החיים שהוא מציג הם עגומים וקשים. זו המציאות שהוא מכיר. זה מה שהוא רואה סביבו:

לחשבון הגורמים הרעים נוספים גם תנאי הדירה הקשים והצפיפות, הדירה היא בלי שמש, אויר ואור, דירות-מרתף, עליות-טחב, למשפחה מטפלת. התינוק נמצא בחדר אחד עם כל המשפחה, עם עוד ילדים המכניסים לבית כל מיני חידקי-הדבקות, ולעתים עם אנשים חולים ומשתעלים. אין מי שיוציא אותו החוצה לשמש ולאור – מה פלא, אפוא, שמספר הקרבנות הקטנים הנופלים חלל בשדה התמותה המקדמת תגיע עד לשיעורים מבהילים?

הוא קושר בין הכנסה משפחתית שנתית לכמות הילדים המתים, ואפילו בין מעמדם החוקי של התינוקות ומוסריות הוריהם לסיכויי שרידתם:

דגמא בולטת ומאלפת לחשיבות ההשפעה של התנאים הסוציאליים אנו מוצאים במכסת התמותה הגדולה של התינוקות האי-לגליים, אלה שנולדו מחוץ לחפה וקידושין. התמותה ביניהם גדולה לפחות פי שניים מאשר בני הנשואות.

חשוב לו להזכיר לקהל קוראיו, המאמין כי זהו גורל ועונש, כי לא כך הדבר:

אגב, לא נכון הדבר הנפוץ ברבים, כי הילדים הבלתי-חקיים נולדים חלשים ונופלים בהתפתחותם מבני הנשואות. יש סוברים להפך, שדוקא הם מצטינים בבריאותם מפני שהם ׳ילדי אהבה׳ של הורים צעירים העומדים במיטב הכוחות.

מעניין לחשוב על השיפור בתנאי ההעסקה, בתמיכה הסוציאלית ובתנאי החיים של המעמדות התחתונים בשנים שעברו מאז כעסקת חבילה. המדינה, הזקוקה לילדים, דואגת להשרדותם על ידי עידוד ותמיכה במי שמגדלים אותם עבורה. חיים טובים הם אמצעי, לא מטרה, ודאי לא זכות מוקנית כמו הזכות לחיים של הילוד.

*

לאחר שהוא מונה את הסכנות הרפואיות וחלק מהמלצותיו, שרובן נוגעות לתזונה, הגיינה, וחיזוק בתי היולדות ומוסד ׳טיפת חלב׳ הוא מנסה להתאים את התורה לארץ ישראל ולמציאות המיוחדת שבה. בהתייחסו אל הערבים, רוב יושבי הארץ, הוא חושף גזענות והתנשאות בלתי נסלחות:

כי יש להבדיל קדם כל בין שתי חטיבות האכלוסים לפי העמים היושבים בארץ, היהודית והערבית, שהן שונות זו מזו מהקצה אל הקצה. תנאי חייהם של הערבים הם פרימיטיביים, בתוך לכלוך, אשפה וזבובים, העדר כל משג על היגינה וטפול מסדר בילד, תנאי הדירה אצלם רעים, שיטת ההזנה לילדים שונה בהחלט מההזנה האירופית, שאנו העברנו אותה יחד עם כל יתר חלקי מטעננו התרבותי ארצה, חסר עזרה רפואית, ועל הכל: ילודה עצומה, ילודה שלפי מספרה העצום תופסת אולי את המקום הראשון בעולם.  

תפישתו הבסיסית היא כי יש מאבק דמוגרפי בין שתי האוכלוסיות שיוכרע במתח בין ילודה למוות, וזאת מאחר שאצל הערבים:

הילודה הפוריה תכסה על כל פשעי המחלות והמות. הרבוי הזה עולה על הרבוי הטבעי היהודי. בשאיפתנו המובנת והבריאה לרבוי טבעי גדול לא נוכל ללכת בעקבות שכנינו. למרות התשוקה הרבה לילד, החיה ופועמת בכל בית ומשפחה משלנו לא יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להגיע לפריה ורביה העצומה של הערבים. אנו שמחים לרצון החיובי של הקמת צאצאים בישוב שלנו, אך המטרה של רבוי טבעי הגון הושגה כבר ועוד תושג ביתר שלמות על ידי הבראת הצבור ובראש ובראשונה על ידי הורדת מכסת התמותה של התינוקות.

כמות הילדים הגדולה במשפחות הערביות היא עדות לחוסר התרבותיות של הציבור הערבי. כך, כמובן, גם לגבי הציבור המזרחי. אף שאין בידיו נתונים סטאטיסטיים הוא קובע נחרצות כי:

אך גלוי וידוע לכל מתבונן שבעדות המזרחיות שלנו גדולה תמותת-התינוקות פי-כמה מזו שבתוך יישובנו האשכנזי. העני, העזובה והבורות וכמו כן אמונות ומנהגים תפלים בטפול שוררים עדין במידה רבה בעדות המזרחיות וכל זה יוצק שמן על מדורת התמותה בין התינוקות.

איזה גועל נפש. אסור לסלוח על התבטאויות כאלה. צריך לזכור, גזענות, כמו מות ילדים, אינה גזרת גורל. חלק מהמלצותיו, בעיקר לטיפול בילדים שחלו במחלות מעיים ואשר תזונתם רעועה, מראות כיצד תפישתו את זכות החיים של הילד מתנגשת עם זכותו לחיים בתוך משפחתו. 

בנוהג שבעולם, במחלקות הילדים אשר בבתי החולים שומרים על מספר מסים של מיטות בשביל ילדים דיסטרופיים בעלי תזונה רעועה. ילדים כאלה נשארים בבתי החולים שבועות וחדשים עד שהם מבריאים. אך מהי התעלת מזה במנהגנו אנחנו להחזיק ילד חולה במחלקה רק ימים ספורים, ואך הספיק החם או השלשול לעבור, בטרם שהילד שב עוד לכחותיו, וגופו הנחלש עוד לא רכש לו את החיסון הדרוש, וכבר מכרח הרופא להוציאו מביה״ח ולמסור אותו לתנאי טפול וגדול לא-נוחים ובלתי מתאימים המחכים לו בבית. והסבה לכך: אין ברירה אחרת, כי למטה המתפנית מחכה ילד אחר שהוא חולה יותר קשה. 

המסקנה המתבקשת היא שיש להוציא ילדים חולים מידי משפחותיהם על מנת להגן על חייהם. גישה זו תבוא לידי ביטוי בעת משבר העלייה הגדול שיתחולל לאחר הקמת מדינת ישראל. ד״ר פרבר עצמו יהיה חלק מהשירות הרפואי, ויתאר את המציאות הקשה במעברות, ואת הסכנות הכרוכות בכך לחיי התינוקות:

נזקי חום, תוספת מזון מלאכותי שאינו נשמר בקור ואינו מוכן כהלכה, מכת הזבובים הנדבקים לראש, לעיניים ולפצעי העור של הילדים המרובים, כשהצואה והשתן שלהם מתגלגלים על המצעים או נשפכים בקירבת הפתח, ולאחרונה: תנאי האקלים הבלתי רגילים – כל אלה מביאים מגיפות שלשולים והקאה בגיל הרך.

… 

חלק ניכר מהעולים – חוסנם הגופני לקוי וגם הרעננות הנפשית, מרץ החיים והרצון להסתגל לתנאים החדשים חלשים אצלם וזקוקים לעידוד. מצב התזונה אצל רבים מהם בשפל המדרגה, האמהות המטופלות בצאצאים מרובים עייפות ומדולדלות אחרי הלידות התכופות. אין להם את הידיעה והכושר לטיפול נכון בתינוק. 

[תהום מפרידה בין שני חלקי הישוב, הבקר, 4.9.1951, עמ׳ 2]

התיאורים הקשים נועדו כדי לגייס את היישוב הוותיק, שד״ר פרבר מאשים באדישות, לעזרה. זאת מטרה ראויה, וחבל ששוב נחשפת הגזענות וההתנשאות. כמה עוולות, לצד מעשים טובים, עוד יתחוללו בשם עקרון קדושת חיי הילדים! אבל בינתיים, בזמן פרסום החוברת שעל שולחני כעת, אי אפשר לדמיין לא את העלייה ההמונית ולא את הקמת מדינת ישראל. בשנת 1935 המצב בישוב מעודד:

חושב אני שבישוב האשכנזי החדש כבר הגענו היום, הודות לטיפול המסור והמצוין של האם הנבונה והודות לאורגניזציה המסועפת של הפיקוח מצד ׳הדסה׳, קפת חולים והרופאים הפרטיים הפעילים בשדה זה – לתוצאות מצוינות, הקרובות למינימום התמותה, ולולא התמותה הגדולה בישוב הישן ובעדות המזרחיות היתה המכסה הכללית של התמותה אצלנו ע ו ד  י ו ת ר  ק ט נ ה.

מסקנותיו של ד״ר פרבר והמלצותיו לעתיד מופיעות בעמוד החותם את החוברת:

עבודה סוציאלית ורפואית בין השכבות הנחשלות בישוב ובין העדות המזרחיות בפרט; לתפוס כל תינוק ולהכניסו תחת השגחה רפואית של התחנות; עזרה ובעת הצרך גם תמיכה כספית לאם המיניקה והמטפלת, החזקת מעונות ילדים טובים בשביל בני האמהות העובדות. פתיחת מוסדות לילדים יתומים ועזובים, ולאחרונה מספר מטות מספיק במחלקות-ילדים – אלה הם האמצעים הראשונים וההכרחיים למען פתוח פעלה פוריה להבטחת חייהם, בריאותם ואשרם של ילדינו.

הכל נכון, כמובן, אבל גם קצת מאיים. כי פחד המוות, והרצון למגרו, מהווים גם סכנה מוסרית. כך גם הפחד ממשבר כלכלי ומהפגיעה בחיי היום יום הנוחים, והרצון להתמקד בטובת הילדים על חשבון הזקנים והחולים. אני מחזיר את החוברת אל המדף, שמח בכך שהמציאות המתוארת בה רחוקה מחיי. הילדים שנולדו אז ראויים להגנה גם כיום. בואו נעבור את המגפה הזו, ונצא ממנה חכמים יותר. ובינתיים? כאמור, הכי טוב בבית.

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, מאמרים, קורונה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

הסנדק

02/08/2019 – 10:33 am

זה עיבוד והרחבה של טקסט קודם שפרסמתי באתר זה: ׳אריות אוכלי אדם ברחוב קינג ג׳ורג׳׳.

פרסמתי אותו בדפוס בהוצאת ׳דפוס בית׳ שננה ואני עושים, ויצא ספרון מאוד חתיך. הוא נמצא בהדפסה שנייה עכשיו, ונמכור אותו לצד ספרונים אחרים שהוצאנו בחנויות אתן אנו עובדים.

בינתיים, ומכיוון שאני חושב שהטקסט הזה חשוב בזמן הזה, בכך שהוא חושף צד מרתק ורלוונטי בדמותו ובשורשיו המשפחתיים של הנבל העכשווי המושלם, בנימין נתניהו, כמו גם את הקשר העמוק בין הציונות בראשיתה והאוריינטאליזם הבריטי הישן והטוב, הרי גרסת פידיאף מלאה (בחינם!!! בעל הבית השתגע). יש יתרון לקריאה בגרסה זו, מאחר והיא כוללת הערות שוליים אותן לא הצלחתי לכלול לצערי בגרסת הבלוג.

הערות השוליים הללו כוללות מראי מקום, הפניות וגם תודות עליהן כדאי לחזור. הטקסט הזה החל כעבודה במסגרת הסמינר ׳אוריינטליזם יהודי: פרדיגמות ושברן בהיסטוריוגרפיה ובתרבות׳, בהנחיית ד״ר נח גרבר, במסגרת החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת״א.  הספר העיקרי בו השתמשתי הוא: The Seven Lives of Colonel Patterson, מאת Denis Brian, היסטוריון ימני והגון.

הסנדק

צייד האריות שהוביל יהודים לקרב

באדיבות מכון ז׳בוטיסקי בישראל, תצ-2458

שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות  מהודרות, חליפות ועניבות. הנמוך מבינהם, זאב ז׳בוטינסקי, בן 49 בזמן הצילום. אתם מכירים את שמו וכנראה שגם יש לכם עמדה לגביו, אבל הצילום הזה הוא מפברואר 1929, וז׳בוטינסקי עדיין לא מי שאתם חושבים שהוא. לפניכם אדם רב פעלים ותארים, בדרך למעלה, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. הצילום הוא במהלך מסע יחסי ציבור, גיוס תרומות ותמיכה לסיעה הרוויזיוניסטית שבהנהגתו, שפועלת עדיין במסגרת ההסתדרות הציונית. רק בעוד כמה שנים יפרוש מההסתדרות ויהפוך את תנועתו לאופוזיציה לוחמת ודחויה. 

היום בא לסייע לו שותף השונה ממנו כמעט בכל. ניתן לראות בצילום כמה הם אחרים, ובכל זאת קרובים, מחבבים ומעריכים זה את זה. האיש גבה הקומה ומשועשע המבט, לובש חליפת שלושה חלקים, אדם שלא יאומן שהיה בכלל, ג׳ון הנרי פאטרסון, הוא הגיבור של הטקסט שלפניכם.

כך תיאר אותו ז׳בוטינסקי, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם שנתיים קודם לכן במסגרת ההוצאה לאור שהיה שותף בה, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳: 

ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.

(כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005)

כל מילה אמת. הוא היה נוצרי, אירי, קולוניאליסט, קצין צבא בריטי, מהנדס וציד אריות. התמונה שלו, לבוש מדי קצין, מעוטר אותות לחימה,  ודאי הרשימה מאוד את הקוראים הצעירים. הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס. בהקדמה של ההוצאה המחודשת מספר מנחם בגין, אשר קרא בו בימי נערותו: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים, כמו סימון כתב מורס בדגלים ושדאות. בסופו יש מדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. עבור קהל היעד של המדריך, נערים ציוניים המחפשים דמויות להזדהות איתם וסיפורי גבורה ללמוד מהם ולחקותם, פאטרסון היה הג׳נטלמן האנגלי הזה, מישהו להעריץ. 

לגדודים היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי יש מעמד מיוחד בזמן זה. הקמתם היא אירוע מיתי עכשווי, ההוכחה ליכולת הצבאית היהודית ואבן דרך חשובה בהבניית הזהות הלאומית. המדריך מציין בגאווה: ״השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳׳.

הגדודים עדיין משמעותיים בתוך הסיפור הלאומי הישראלי על בניית הכוח הצבאי הציוני. בחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, שהוצגה בטרמינל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג בתערוכה, בחוסר דיוק שמעיד על מי שהיא באה לשרת כ-״מפקד מבצע אנטבה״.

פאטרסון משמעותי בתולדות הגדודים כי הוא העניק להם את חסותו  ועזרתו בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת, ובכך ששיתף פעולה עם מנהיגיהם. פאטרסון היה המצביא של הגדודים, איש המלחמה שהוביל לקרב את לוחמיו היהודים. ז׳בוטינסקי העריץ אותו ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:

בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הצרות (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הצרות היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.

אני מאמין שפאטרסון היה משמעותי משנדמה כיום בתולדות הציונות. הוא כמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי בתקופה בה זה איבד את מעמדו המרכזי בתנועה הציונית. נכתבה ופורסמה ביוגרפיה מלאה אדותיו באנגלית: Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008,  אבל היא לא זכתה לתהודה (אני מסתמך רבות על ספר זה בטקסט שלפניכם. הערות שוליים מלאות בגרסת הפידיאף). אני חושב שהמורשת שהנחיל, תפיסותיו הכורכות בין אמונה דתית ופעולה צבאית, ודמותו המורכבת נוכחים ומשמעותיים בהווה יותר משנדמה. האיש המוזר הזה משפיע על חיינו גם כיום.

אני אוהב את פאטרסון, למרות שאיני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של קשיי חייו והמערכת הקולוניאלית שהכשירה אותו, שאת כלליה ותפישות היסוד המעוותות שלה קיבל ללא הסתייגות. הוא היה בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. אני סלחן כלפיו, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה, אבל איני מסוגל לסלוח כך לבני זמננו. הבנת דמותו ההיסטורית יכולה לסייע בהבנת המקומות שבהם התלכדו תפישות משיחיות נוצריות וקולוניאליות עם הלאומיות היהודית. 

משפחת נתניהו, המשמרת, מטפחת ומשתמשת בזכרו של פאטרסון, היא המייצגת המובהקת של הלך הרוח הזה. הם ממשיכי דרכו, במובן הרע ביותר האפשרי.

*

עותק גדול של הצילום אשר הוצג כאן קודם הוצב על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ״טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון״, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז'בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז'בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: "To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“

(ראש הממשלה נתניהו השתתף בטקס השקת מדליה ע"ש ג'ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.09.2017. טעויות הניסוח במקור)

יוני נתניהו נקרא על שם ג׳ון פאטרסון, סנדקו. נתניהו הזכיר זאת גם בטקס הטמנת עפרם שלו ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳התנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו על הלוחמים שסרו לפקודתו, וסיפר כיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ"ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הטמנת אפרו של מפקד הגדודים העבריים לוטננט-קולונל ג'ון הנרי פאטרסון,  משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.12.2014

טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נתפס כדמות קולוניאליסטית צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

(Briton hailed as'Godfather' of Israeli army reburied, BBC News, 04.12.2014)

בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאומו המייגע הדגיש נתניהו הצעיר את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו בתנוחה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שהוא היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור. 

מנהיג הכנסייה בה הופיע נתניהו הבן, ג׳ון קילפטריק, הוביל ביוני 2019 תפילה משותפת של למעלה מ-250 כוהני דת אונגליסיטיים למען דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, אותו כינה ׳מגן אלה שלא נולדו, ישראל וירושלים׳. הוא ציטט פסוק מהתנ״ך, המתאר את מלחמת בני ישראל שיצאו ממצרים בעמלק, ואיך משה, מטה האלוהים בידו, הצליח לא לשמוט אותו רק באמצעות הסיוע שקיבל: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד׳ (ספר שמות, פרק י״ז, פסוק י״ג). הלקח ברור. תפקיד הנוצרים האוונגליסטים לתמוך בטראמפ ובישראל, מכיוון שהם זוכים בחסד האל. פאטרסון הוא מבטא קודם של התמיכה הזו, בעם ישראל המנהל מלחמה נצחית בעמלק.

בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו שניהם מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.

בן-ציון נתניהו ודאי שמע מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו, הרבה לפני שהפך לציוני נלהב, לדמות ידועה ונערצת. כולם רצו לשמוע על כך, על איך צד אריות אוכלי אדם באפריקה, ונאומי גיוס הכספים  באירועים בהם הכירו מתחילים תמיד בסיפור אישי.

*

ההתרחשויות המסעירות שהובילו לפרסומו של פאטרסון, ושתוארו בספר שכתב בעקבותיהם: ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״, ארעו בעת הקמת מסילת הרכבת בין קניה לאוגנדה, הנראית במפה זו משנת 1910, נתיב התחבורה הממונע היחיד במזרח אפריקה.. 

מסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיעה רבות על התפתחותה של קניה. עיר הבירה שלה, ניירובי, בה גרים היום  שלושה מליון אנשים, נוסדה כתחנה במסילה זו.   

סלילת מסילת הברזל, שהחלה ב-1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט, כלומר השליטה הרשמית הבריטית על האזור, נוהלה כמערכה צבאית, האימפריה הבריטית נגד הטבע, כאשר האבידות משרתות את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהפועלים מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבות כך. מסלול קו הרכבת מסומן כדרך היחידה, בשחור, מחבר בין האוקיאנוס לאגם ויקטוריה במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909. צאבו, בה עבר נהר גדול מעליו היה צריך לבנות גשר מסובך, היא אחת התחנות בו. 

גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר כמהנדס. לא הרבה ידוע על חייו לפני המעבר הזה. עד אז היה אחד מני רבים, בורג במכונת השליטה הקולוניאלית. אפריקה תהיה המקום בו יתבלט ויעשה לעצמו שם. 

הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. בכך דן עצמו לחיי בדידות וזרות. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות האדוקה שלו, אמונתו בשליחות האלוהית המתגשמת בעולם הזה, והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. האם יכול להיות ששמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר? 

הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של שונות שאי אפשר למחוק. אבל תפקידו הצבאי, שנקנה באמצעות כישוריו, העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי. ממעמד זה נגזרו זהות והרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. הוא אימץ גינונים של קצין כזה, שיחק אותם עד הסוף. 

הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית שהעניקה לו מעמד של שליט ועליון על כל הנחותים לו. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים. לאחר מכן נהג להתרחץ באמבטיה ניידת שניפק הצבא הבריטי לקציניו, שאותה מילא המשרת במים חמים. באמבטיה גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך כהכנה ליום שיבוא. זה היה הספר היחידי שהעריך, והוא התעניין במיוחד בתיאורי המלחמות והקרבות שבו, וכיצד עם ישראל, בסיוע האל, הצליח לנצח את אויביו. 

ציד היה חלק מתוך מתוך העיסוקים הראויים לקצין ולכל גבר בעל מעמד. זה נחשב לספורט ולעיסוק שמפתח גבריות ואומץ. פרוות החיות שהרג הקנו לצייד כבוד רב והיו אות לכישוריו. פאטרסון התנסה, בקצין צבא, בציד בהודו, אבל זה לא היה דומה לטבע האפריקאי. האריות אוכלי האדם היו משהו אחר לגמרי, והריגתם לא הייתה אתגר ציד אלא משימה הכרחית ומסוכנת.

שני האריות שהקנו לפאטרסון את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועל בני השבטים בהם עברה המסילה. העובדים ובני המקום האמינו שזה סימן רע, שהטבע עצמו מתנגד לבנייתה. בכך עכבו את העבודה על הקמת הגשר הגדול על פני נהר צאבו, עליה היה אחראי. הוא ואחרים העריכו שהאריות הרגו וטרפו 135 קורבנות. ודאי הגזימו קצת, אבל לא בהמון. אריות אכלו וצדו בני אדם. הם התגנבו בלילות לתוך מחנות האוהלים של הפועלים, מדלגים בקלות מעל הגדרות, וחטפו קורבנות תמימים מדרגשי השינה. נדרש אומץ אדיר על מנת לצוד את האריות הטורפים ולעצור את מסע ההרג הזוועתי הזה. עלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:

ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.

( ג׳. ה. פאטרסון, אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו, תרגם ועיבד יוסף נדבה, מסדה, תל-אביב, תשי״ב: משם כל ציטוטי הקטעים הבאים)

פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:

מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.

פאטרסון נכנס לגוב האריות, מחנה הפועלים השוחרים רע, כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.

והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו. 

פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:

סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?

כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך. 

כך הספר מתאר ומלמד לא רק איך לצוד אריות באומץ, אלא גם איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ובמיטבם יתגלו כבעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה על הסבלים המלווים את השיירות:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!

פאטרסון היה גזען מתנשא ויהיר, וגם אמיץ ומשעשע. כך תיאר את המפגש שלו עם האריה השני שצד, אחרי שהצליח לפצוע אותו ביריה ויצא לחפש אחריו, בלויית עוזרו ההודי, מהינה:

לא הרחקנו יותר מאשר רבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהרת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל-האדם״ כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו שנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי, כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני [הרובה החלופי] בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה. אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת בעקבותיו, ואמנם נחפזתי לרוץ אל העץ, מבלי לאבד דקה. 

פרסום הספר הפך את פאטרסון לכוכב בינלאומי. הקצין הזוטר יחסית הפך למפורסם, עד שאפילו תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית וציד חובב,  שכתב לבקש ממנו עצות לגבי שיטות הרג ומקומות אליהם כדאי לו לצאת לציד. בהקדמה למהדורה העברית של הספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:

״… (ספרו של פאטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״

פאטרסון היה מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתים אותו בספק מוסרי עמוק, נתפס על ידי ז׳בוטינסקי וקוראיו כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער. הם, שהיו זרים לתרבות הבריטית, לא יכלו להבין את גווניה, ובעיני המהגרים שלהם פאטרסון יכול היה להחשב כמייצגה.

*

את ההסתבכות של פאטרסון, ואיך נחשד בכך שהוא נואף האחראי למותו של בן אצולה, תיאר יפה העיתונאי הותיק והבית״ריסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ (נתן ברון, הקולונל ג'ון פאטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, הארץ, 10.05.2018)   

לפני גועל הנפש, קצת רקע: קו הרכבת שפאטרסון עבד בהקמתו ושהקנה לו את פרסומו, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד. בעקבות כך, ציד חיות פרא גדולות בערבות אפריקה הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה משנת 1908 כיצד המסילה מוצגת כגרם מדרגות המוביל, צעד אחרי צעד, דרך אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים העשירים, רצו לפגוש בטבע הזה, העשיר והפראי, להכניע אותו ולצוד את חיותיו. בעצם השתוקקו לתלות על קירות חדרי האירוח שלהם ראשים מפוחלצים וכך להציג לראווה את האומץ שהפגינו. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שאותם בני אצולה ישנה וחדשה חפצו בקרבתו.

הוא הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא.

בשנת 1907 הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות, כאשר נבחר לשמש כפקח ציד, שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד בערבה האפריקאית. זו הייתה הזדמנות גדולה עבורו.

לפני שעוברים להאשמתו בניאוף כדאי לספר עוד משהו, על אישתו, פרנסס הלנה גריי. היא ופאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, זמן קצר לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. היא הייתה ילידת בלפסט שבאירלנד, עבדה כמורה, ובשיא הקריירה שלה מנהלת בית ספר מוערכת. פרנסס הייתה אישה משכילה מאוד, ודאי במונחי הזמן: היה לה תואר ראשון במדעים ודוקטורט במשפטים. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת ועצמאית מאוד. כעת, כשפאטרסון שירת באפריקה, היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הראשונה מתה כשהייתה תינוקת, עוד כשחיו בהודו. 

זה סיפור מלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין, הצטרפו למסע סקר וציד שהוביל פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים ומשכנעים למרות סירובו הראשוני לקחת אותם איתו, עד שהסכים לבסוף. הם היו זוג צעיר, וזו הייתה הייתה אמורה להיות כנראה חוויה רומנטית משותפת, מסע אל הטבע הפראי של אפריקה. סבלים שהביאו איתם סחבו עבורם את הציוד ופאטרסון הוביל את השיירה כשהוא רוכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג החמיר כל העת. אודלי ג׳יימס בליית׳ חלה יותר ויותר ככל שהמסע התקדם ואתל ג׳יין הצליחה בציד יותר ממנו. בסוף התאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון. 

למרות הטרגדיה ואולי כי לא הבין את עומק משמעותה פאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. בן האצולה נקבר ליד המחנה והמשלחת המשיכה בדרכה. פאטרסון והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה אותו. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי פיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שהיה חשש לחייו,  ונשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם. 

כל הסיפור היה שערוריה של ממש, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם משפחה אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.

*

בסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. אתר הנצחה חדש נחנך במקום שעברה בו פעם ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של העיר, והייתה, בזמן מלחמת האזרחים הארוכה, קו הגבול בין הצד הקתולי והפרוטסטנטי.

תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות הרבות ששירתו במלחמה הגדולה.  אוהדי איחוד אנגליה ואירנלד, הפרוטסטנטים ושונאי הקתולים, הם ממשיכי דרכם של החיילים ההם. זה לא היה אירוע גדול. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, מעין כרזה מודפסת, המפארת את דמותו של פאטרסון. תמונתה מתוך מפות גוגל מופיעה כאן.

דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד של הכרזה, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך יש תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ-׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא  הזכיר עוד פריט מידע שעוד לא סיפרתי, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, ששלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.

ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היותו פרוטסטנטי, זה שאשתו ילידת בלפסט, והעובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט. נוסף לכך עוד מידע בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב, בשנת 1914, ערב המלחמה, במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו במחתרת וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת אזרחים בין נאמני אנגליה ומתנגדי השליטה שלה באירלנד, עימות שפרץ בסיכומו של דבר שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו. הנואם הציג אותו כפטריוט אירי ואנגלי, וחיבר בין זה לבין התמיכה בישראל. 

טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר עוד על האווירה הפוליטית שאתר ההנצחה והטקס הם חלק ממנה. 

האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה-30 וה-40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה-20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה-70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית. 

(https://extramuralactivity.com/2015/05/27/godfather-of-the-israeli-army/)

מאז הצבתו כבר ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בכמה מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳חלאה׳ (scum) ו-׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים, ושההתנגדות למדיניות הישראלית והאנטישמיות מוצאים פורקן משולב בפעולות אלה.

*

הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, הצבא הבריטי, אירלנד, הודו ואפריקה, לא היו מקום להכיר בו יהודים אמיתיים. אבל האמונה שלו, לפיה התנ״ך הוא תיאור של המציאות בימי קדם ומקור החוכמה כולה, גרמה לו לחשוב שהוא מכיר ומבין את מהותם. 

פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה, לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, הזמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. פאטרסון אמנם פרש מהשירות, אבל היה מוכן להתגייס מחדש. קצין מוכשר כמוהו היה אמור להשתלב ולמצוא לעצמו מקום במאמץ המלחמה האדיר ללא קושי. אבל, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו של ג׳יימס בליית׳, הוא התקשה לקבל מינוי כמפקד.

כך הגיע למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היתה בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. ובמצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד כזה, היהודים ואזרחי המדינות הזרות שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה. 

הצעירים הגולים, שרובם היו בעלי אזרחות רוסית, רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, ויצרו גדוד שהיה זקוק למפקד בריטי. הפיקוד הצבאי לא סמך על יכולותיהם הקרביות של המתנדבים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה, ולכן קבע שזה יהיה גדוד תובלה. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות כעלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה. 

שילוב האינטרסים המקרי בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד וקופץ על ההזדמנות לבין טרומפלדור שמוכן לקבל את מרותו, עתיד לשנות את מהלך חייו.  הוא התייחס לכך כאל הגשמה של תכנית אלוהית:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

(ג'ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי, מבוא זאב ז'בוטינסקי, מצפה, ירושלים תל אביב, תרפ"ט)

טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו, וחוסר הנסיון והמוטיבציה הירודה של חלק גדול מהחיילים. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד על הגדוד כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן. 

כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. שם, מאז שעזב את מצרים, ניסה המנהיג הצעיר והכריזמטי לארגן הקמת צבא יהודי של ממש, כוח לוחם שיצטרף לקרב בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.

החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הקמת הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, הייתה הישג אדיר של המהגר הרוסי שהצליח להתמודד מול האופוזיציה הפנים יהודית והאנטישמיות ושנאת הזרים הבריטית. הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, מובל על ידי תזמורת צבאית, כאשר רובי החיילים היהודים מכודנים, ופאטרסון רוכב בראש  הטור. 

בתמונה שלמעלה רואים את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה. פאטרסון יושב זקוף ומנוסה על סוסו, רגליו פשוטות בנינוחות בארכופות. הוא מנותק ואחר מכולם, המצביא. כך תיאר רגע זה:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.

הגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. מאחר וגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבל הגדוד את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. 

אבל לאחר תום המלחמה פורקו הגדודים במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, המתמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. יהודי לוחם נחשב לדבר בלתי נתפס בעת ההיא. 

בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה והחברה הבריטית, האנטישמית בבסיסה. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. מעתה והלאה הזדהה לחלוטין עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית. את בריטניה יתפוס כמי שבגדה באירלנד וביהודים להם הבטיחה לבנות בית לאומי, כמי שלא מנצלת את גדולתה, ומחמיצה, עקב האנטישמיות וחולשתה הפנימית, את ההזדמנות ההיסטורית למלא את יעודה. בסופו של דבר יתמוך באצ״ל, המיליציה המחתרתית שניהלה מלחמת טרור כנגד השלטון הבריטי.

*

תנועת בית״ר, ״ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור״, נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בכך שמסגרת הנוער הראשונה של בית״ר שהוקמה בארץ ישראל נקראה גדוד מספר 41, כממשיך סדר הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בגדוד זה היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בשמה משולב שם סגנו ושותפו של פאטרסון, ומיתוס העיר המורדת, המבצר האחרון של בר-כוכבא.

הצילום המופיע בראשית טקסט זה צולם בביקור שערך פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את מכירת המהדורה העברית של הספר שכתב על הגדוד עליו פיקד. הוא הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:

אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהילת הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.

הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.

קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.

בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:

״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״ 

(מפקד הנוער לכבוד הקולונל פטרסון בתל-אביב, דאר היום, 24.2.1929)

בצילום ניתן לראות את השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. הפעם, שתיים עשרי שנים אחרי שהובילו את הגדוד העברי, ז׳בוטינסקי צועד בראש ופאטרסון עוקב אחריו. שניהם מלאי משמעת, כבוד, הוד והדר. אבל האיש שמאחור כבר הפנה אחריהם את מבטו, וזה שמאחוריו הרפה את עמידת הדום המתוחה. זה לא צבא בריטי, גם אם הוא מנסה להראות כמוהו. 

אגב, המסדר הזה קרה ממש מתחת למקום בו ניצב היום ביתי, במגרש ׳מכבי׳ שעל גבול יפו. אני מאוד גאה בזה ששני האנשים האלה ביקרו בשכונתי. 

ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר שתפו פעולה עם השלטון הבריטי ונמנעו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:

חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה. 

אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.

השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון. 

(הנוער לקולונל פטרסון, שם)

כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳, המבהיר כי הכבוד לפאטרסון אין פרושו הזדהות עם ז׳בוטינסקי :

בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.

(מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929)

* 

חייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו-FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה במוזיאון זה, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.

אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי הערבים ומשטר המנדט, והאופן שבו הוא אינו ממלא את ייעודו. באספות גיוס הכספים לבית״ר ולתנועה הרווזיוניסטית בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכינה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זה כבר גבל בבגידה, והיה התנתקות מוחלטת מהזדהות עם בריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית. 

דמותו של פאטרסון המשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי מודל, דוגמה חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:

אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!

לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.

ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.

מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.

תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע. 

(ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד)

מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. הקשר המיסטי שמתאר כאן ז׳בוטינסקי בין מי שחי בעולם התנ״ך ובין שדה הקרב והעולם הצבאי ממשיך ללוות את ישראל של ימינו ומתח זה, בין המיתי לממשי, עדיין מהותי בקשרי האהבה שאינה תלויה בדבר בין ישראל ובין המאמינים בנצרות האוונגליסטית.

*

גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לפעול למען הקמת צבא יהודי נפרד. כעת גר באורח קבע בקליפורניה, יוצא וחוזר אליה במסעות גיוס הכספים והתעמולה. היו לו קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. באירועים הרבים אליהם הוזמנו ובהם נאמו שניהם התחזק הקשר שלו עם בן ציון נתניהו, ההיסטוריון הצעיר, הרוויזיוניסט הגולה, שבנו הבכור בדיוק נולד. זוהי האפיזודה שמתאר בנימין נתניהו, כיצד קיבל יוני את שמו, וכיצד סנדקו הוא גם סנדק הצבא היהודי כולו. 

אבל באווירה האמריקאית בעת העימות של בריטניה מול הנאצים פאטרסון, והרוויזיוניזם כולו, הפכו לפחות רלוונטים. פאטרסון היה חסר סבלנות לכל מי שלא חשב כמותו, והישירות שלו וחוסר היכולת שלו להתגמש הפריעו למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:

[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי. 

(מצוטט אצל בריאן, שבעת החיים של קולונל פאטרסון)

בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. הקהל האמריקאי לא הצליח לקבל את המורכבות של דמותו של פאטרסון ושל העמדות שייצג. בריטניה הרי הייתה בת ברית במלחמה בנאצים, כמו גם ברית המועצות הסובייטית, האויבת של בית״ר. בן ציון נתניהו ודאי הרגיש קרבה גדולה אל המפקד המזדקן. שניהם היו בלתי מוערכים מספיק.

תראו את התמונה שלו בערוב ימיו, בחליפת שלושת החלקים, מגולח ומסופר למשעי, יושב זקוף בכורסה, מישיר מבט חצוף כמעט אל המצלמה. הוא יודע משהו שכל השאר עדיין לא, רואה את התנ״ך אל מול עיניו, חי בתוך ההיסטוריה. הוא הרג אריות שאכלו בני אדם. הוא בנה גשר רכבת. הוא הוביל יהודים אל הקרב. הוא כתב ספרים. זה הקולונל פאטרסון, ׳המפקד׳!

את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארח פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. זה גורם לי להעריך אותו, דווקא. אם מאהבת ישנה הסכימה לטפל בו בזקנתו זה אומר שהיה בו משהו ראוי לאהבה. 

אבל כאשר התכוונה המשפחה המארחת לצאת לחופשת הקיץ, לא היה מי שיטפל וידאג לו. הוא היה אדיב, ומת בשנתו לפני כן. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא נפטר פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.

*

בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו.

אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג'ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון. 

איני חלק מהמחנה שנתניהו רואה כשלו. אני חותם את הטקסט הזה ומתכוון לפרסמו מעט לפני בחירות שאולי ירחיקו, את נתניהו, סוף סוף, מהשלטון. משמח אותי שזמנו קצוב, כי אני מתעב אותו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ורואה בו אחראי ישיר לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. השפעתו עלי ועל האנשים שאני אוהב תישאר, לצערי, גם לאחר שהוא עצמו יישכח מדעת. פאטרסון גרם לי להבין משהו עליו ועל הרקע שבא ממנו, במה צריך להילחם, על מה צריך להתעקש.  

נתניהו באמת ובתמים תופש את ישראל של ימינו כיורשתה של ממלכת יהודה. הוא רואה עצמו כממשיך דרכם של גדעון, דוד ושלמה, וגם של פאטרסון, סנדק אחיו הגיבור, האיש שאביו העריץ. 

אבל פאטרסון אינו גיבור תנ״כי. הוא קולוניאליסט בריטי, גזען, נוגש בכפופים לו, יהיר ואטום, גם אם במקביל אמיץ ומבריק. הקשר של נתניהו, של ז׳בוטינסקי ובן גוריון אליו מבהיר עד כמה הציונות ותפישת הצבאיות הישראלית כוללת את האלמנטים הללו. אני מאמין לביבי. זהו הסנדק של צה״ל. 

אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הישראליות העכשוויות. פאטרסון, הצייד חובב התנ״ך, רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.

*

במהדורה העברית של הספר ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:

אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.

זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרים לטקסט זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו, אחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. אבל כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. דמותו של פאטרסון מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו מופיע שחקן המחופש לו. הוא מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳. 

חבל. מגיע לו יותר.

מאת Uri Yoeli | פורסם בדפוס בית, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, מאמרים | גם בתגים , , , , , , , , | תגובות (1)

תלאביביפו: מה עניתי במבחן

12/07/2019 – 5:55 pm

בראשית השנה שעברה החלטתי, סוף סוף, להשלים, אחרי הפסקה של יותר מדי שנים, תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל.

כאשר נקטע, לפני כמעט עשור, מסלול לימודי, הייתי לכאורה בדרך לאיזשהו מקום, דוקטורט או משהו. חשבתי אז שכשאהיה גדול אכתוב מחקרים בעלי חשיבות, ויכולתי לדמיין את עתידי באקדמיה. כל זאת לא נכון כעת, וכפי הנראה גם אז היה רק אשליה וחלום שוא. איני מתאים לאקדמיה והיא לא מתאימה לי. לא נורא. זו לא אכזבה אלא מסקנה.

עכשיו, כשהתפכחתי, הייתי זקוק לתואר מסיבות ענייניות לגמרי, בכדי שאוכל להגיש מועמדות לתכנית מצטיינים בתחום החינוך שתואר שני הוא תנאי הסף עבורה. אני מורה טוב וחשבתי שזה, להבדיל, מאוד מתאים לי. הייתי מוכן לעבוד קשה כי  מאוד רציתי בזה.

נרשמתי לאוניברסיטה, אבל לא עשיתי כלום בסמסטר הראשון. רותי, מזכירת החוג, שהרוויחה בצדק את התואר ׳המיתולוגית׳ שמוצמד תמיד לשמה, הבהירה לי שמאחר שחלפו שנים מאז שזנחתי את לימודי זו ההזדמנות האחרונה בהחלט, והזהירה כי כל ציוני הקודמים ימחקו ולא יוכרו אם לא אתעשת במהירות. אבל זה היה גדול עלי. פחדתי להשאב לעולם שיצאתי ממנו כבר, והעבודה בה הייתי שקוע באותו זמן, הוראת קולנוע בבית ספר תיכון, דרשה ממני יותר מדי מכדי שאוכל להתמסר לכל דבר אחר. 

התעשתתי ברגע האחרון, מעט לפני תחילת הסמסטר השני, והגעתי לאוניברסיטה. ספגתי את נאום התוכחה של רותי, ונרשמתי לשלושה סמינרים, מה שנותר לי, שבאורח פלא הסתדרו עם לוח הזמנים שלי כמורה. רותי איחלה לי בהצלחה והרגשתי שהיא מאמינה בי. לא רציתי לאכזב אותה שוב. החלטתי שאני מתכוון לעמוד באתגר, כתיבת שלוש עבודות קטנות, מבחן סיכום וזהו, כי די כבר לסבך הכל.

כן סיבכתי קצת, בסוף. 

במשך שנים רציתי לכתוב על הרחוב שבו אני גר. הרגשתי שאיני רק תושב בו אלא מוגדר על ידו. בצעד יהיר ובלתי אחראי החלטתי לשלב בין דרישות הלימודים לשאיפה הזו, ולנסות לעמוד בשני האתגרים במקביל, כלומר לכתוב מחקר עצמאי, לא קשור בכלל לאוניברסיטה, על נושא שמעניין אותי, ובמקביל שלוש עבודות קטנות שישתלבו בזה איכשהו.

רוב חומרי המחקר היו ברשותי עוד מהזמן בו היה לי עתיד אקדמי. אספתי ולמדתי עוד במהלך הסמסטר ואחריו. למזלי הגדול אחד מהסמינרים בהם למדתי, ׳על יהודים וערים: מה בין היסטוריה עירונית לבין היסטוריה קהילתית׳, אותו לימד ד״ר סקוט אורי, התגלה כמשמעותי במיוחד עבורי, והעניקו לי מסגרת שבלעדיה, כפי הנראה, הייתי הולך לאיבוד. תרומתו של ד״ר אורי ניכרת בספר ואני אסיר תודה על כך. 

איך שנגמר הסמסטר ויצאתי לחופש הגדול בבית הספר שאני מלמד בו התישבתי לכתוב, בקצב קדחתני, פרק אחרי פרק. הייתי צריך למהר כי החופש הגדול כמעט נגמר, הקיץ עמד להסתיים, ולא הייתי מוכן לוותר על השלמת המשימה הכפולה. ספר, שלוש עבודות קטנות, מבחן אחד וזהו. 

הצלחתי במשימה. העבודות הוגשו אחרי בקשת דחייה בודדת. הספר הושלם. יכולתי להתפנות ולחזור אל העבודה האמיתית שלי, ההוראה. נותרה לי רק מטלה יחידה כדי לעמוד בחובות התואר. 

זה היה מבחן גמר, שגם אותו ערך לי ד״ר סקוט אורי, ונשאלתי שאלה שעליה היה עלי לענות בכתב תוך זמן מוגבל, תוך שימוש ברשימת ספרות שהוגדרה מראש. 

בכתיבת הספר התמקדתי בהקשר מקומי מאוד.  נקודת המבט שלי הייתה של מי שבגובה הרחוב, מי שחי, עובד או עובר בו. הרבי מבכרך, הרחוב הקטן בו אני גר עם אהובתי ובתנו, מחבר בין תל-אביב ויפו. הוא שימש, עוד שהיה שביל עפר לא סלול, מרחב ביניים משותף לשתי הערים. 

נקודת המבט המקומית, שאימצתי באופן טבעי כמי שחי ברחוב הזה ואוהב אותו, גרמה לי להרגיש כיצד הדיכטומיה המקובלת, תל-אביב מצד אחד ויפו בשני, על כל מה שלכאורה משתמע מכך, כמעט אינה מתקיימת באזור הזה. שאלות של מרכז ושוליים, עוני ועושר, שמרנות וחדשנות, אידאולוגיה ופרגמטיזם, אינדיבידואליות וקהילתיות, מקבלות תשובות שונות כאשר הן נבחנות בקנה מידה קטן מאשר בגדול. בשאלת המבחן נדרשתי להרחיב את ההקשר ולהסיק מסקנה.

חיי ברחוב שלי, בעיר שלי, עם המשפחה שלי, הם מה שמעניק להם טעם ומהות. המקומי והאישי הוא גם הכללי והפוליטי. החיים העירוניים, במרחב ביניים מטושטש קצוות, הם לא פשוטים, אבל זה מה שהופך אותם למעניינים. כל רובד שמתגלה בהם מוביל לרובד נוסף, וזה כיף. במבחן הסיום ניסיתי להראות את זאת בקנה מידה מעט רחב יותר מזה של רחוב קטן בשוליים.

אז הטקסט המצורף כאן הוא השאלה והתשובה, בשינויים קלים והרחבות מסוימות. זה במידה רבה סיכום לספר, ׳צריך לדבר על הרבי׳, אותו הדפסתי בשתי מהדורות מוגבלות, גם זה מהר מהר. 

חילקתי אותו חינם בחנויות ספרים עצמאיות בתל-אביב ובירושלים ולמי שרצה, עותקיו אולי עוד מסתובבים. נשארו אצלי כמאה עותקים, נכון לעכשיו, ובטח אשתחרר מהם בקרוב. גרסת חינם שלו נמצאת באתר שלי, ׳קול הרעם׳. 

כבר עשיתי אותו דבר גם עם ספר קודם, ׳פעם, פה: אני מספר לך על צלבנים וממלוכים׳. כתיבה ופרסום של ספרים המחולקים חינם זה לא תחביב מאוד יקר, וגיליתי שהענקתם לאחרים מסבה לי הנאה. אבל ספרון זה, הנמצא בידיך, הקורא או הקוראת, הוא נסיון לפתח את התחביב ולמצוא עוד דרכים להתמיד בו. גם זה, אם תרצו, מקומי ואישי אבל גם פוליטי. אבל לא צריך להיות רציני כל כך פתאום.

לא התקבלתי בסוף לתכנית המצטיינים ההיא, אגב. אני שמח על זה, עכשיו, אבל זאת הייתה אכזבה מרה. כתוצאה ותגובה לכשלון שיניתי דברים בחיי המקצועיים. יכול להיות ש׳דפוס בית׳, אשר בו ידפס ויכרך טקסט זה ממש בקרוב, המשותף לאהובתי ולי, ישתלב במסלול החדש והמרגש הזה. בהצלחה שיהיה. 

השאלה:

האם תל-אביב ויפו היו עיר אחת או שתי ערים נפרדות בתקופת המנדט? תאר את התהליך ההיסטורי של ייחוד או פירוד בין שתיהן.

התשובה:

בפתיחת מאמר שכתבו אנדרה אליאס מזאוי ומכרם ח׳ורי-מח׳ול, המבכה את המדיניות המוחקת את ההיסטוריה של יפו הערבית, הם מצטטים את דוד בן-גוריון, שכתב ביומנו האישי בשנת 1936:

… חורבנה של יפו, העיר והנמל בוא יבוא. וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם היא תרד שאולה לא אשתתף בצערה.

מזאוי וח׳ורי מח׳ול טוענים שהנבואה הזו הגשימה את עצמה לאחר כיבוש יפו והתבטאה במדיניות וביחס של מדינת ישראל ושל עיריית ת״א-יפו לעיר. אותו ציטוט מופיע גם במאמר של דניאל מונטרסקו, בו הוא בוחן את היחס האמביוולנטי לעיר כמייצגת של עבר רחוק מפואר ועבר קרוב ספוג אלימות ועוינות לאומית. תגובתו הרגשית של בן-גוריון לפרוץ המרד הערבי, ולצעדי הדיכוי הקיצוניים שהפעיל השלטון הבריטי ביפו כתגובה לכך, מבטאת בעיקר את הניכור המוחלט והכפול שחש כלפי יפו. בהיותה גם עיר וגם ערבית, הייתה בעיניו לא רק מרכז לאומי של האויב אלא גם מקום טמא מעצם עירוניותו. תל-אביב עצמה לא הייתה אהובה עליו, ונראה שחשב שהיא מעין רוע הכרחי, מרכז כלכלי, תרבותי ודמוגרפי רק בלית ברירה.

גישתי הרגשית ליפו ולתל-אביב הפוכה, לא מנוכרת אלא אוהבת, כשל בן המקום. במשך הקיץ האחרון פרסמתי סדרה של רשימות סביב ההיסטוריה של הרחוב שבו אני גר, הנמצא בגבול בין שתי הערים. אנסה לנצל את ההזדמנות של כתיבת מבחן זה בכדי לבחון את השאלה הרחבה יותר של הזהויות העירוניות השונות שהתקיימו במרחב המשותף לשתי הערים.

*

טענתי הבסיסית היא כי המרחב המשותף לשתי הערים היה גם פיזי וכלכלי, גם פוליטי ושלטוני, וגם לאומי ואידיאולוגי. לתפישתי, תל-אביב ויפו היו, עד 1948, מטרופולין דו-לאומי אחד, בו חיו  בעלי זהויות נבדלות ומגוונות בתוך מרחב משותף. משנת 1936 התקיים במטרופולין הזה קונפליקט לאומי גלוי, שהיה מעין מלחמת תושבים. הוא התבטא במרחב העירוני וככל שהעצים הוגדרו קוי החלוקה בין שני הפכים לכאורה, ונוצר קו גבול פיזי ולאומי. עם התבוסה הערבית וחורבנה הכמעט שלם של יפו אבד למטרופלין המשותף חלק עיקרי מזהותו. 

שני הצדדים נטו, גם בזמן אמת, ובמיוחד בדיעבד, להבליט את השוני בין שתי הערים ובין שתי הזהויות הלאומיות. דבר זה איפשר ומאפשר להגדיר קורבן ומקרבן בהתאם להשקפה הפוליטית של המתאר. אבל בפועל הן היו קשורות זו בזו יותר משנדמה. 

בין שתי הערים ובין שתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, התקיימו יחסים מסובכים שכללו בין היתר ניצול הדדי, שיתופי פעולה של פרטים ושל מוסדות והגדרה עצמית המתעצבת זו כנגד רעותה. המחקר המקובל ודעת הציבור נוטים להבליט את ההבדלים בין הערים. כותרת ספרו החשוב של שרון רוטברד, ׳עיר לבנה, עיר שחורה׳, משקפת את הגישה הזו. אבל אני בוחר לאמץ את עמדתו של תמיר גורן במאמר שפרסם לאחרונה בו הוא מאתר את הקשרים האמיצים בינהן. בעקבותיו אמשיך ואטען שגם בשנים 1936-1948 העימות בין שתי הערים מבליט את הקשר הגורדי שרק אבחת החרב של המלחמה הייתה מסוגלת להתיר.

עיר נמל מתפתחת

נמל הדייגים הקטן של יפו היה הבסיס לצמיחתה המהירה בחצי השני של המאה ה-19. אירופה והמערב לא היו המניעים הראשיים של התהליך הזה, אבל ביפו, עיר הנמל שהייתה ראש גשר אירופי בארץ, נוכחותם הפיזית והכלכלית הייתה מורגשת וחשובה. 

כיבוש הארץ על ידי מוחמד עלי באשה, שמונה לשליט מצרים על ידי הסולטאן העות׳מאני, מרד באימפריה ונחשב לאבי מצריים המודרנית, הניע תהליכי שינוי מקומיים רבים, ובהם פיתוח חקלאי והגירה. ההשתלטות המחודשת של האימפריה העות׳מאנית על הארץ והשינויים שזו עברה בזמן הזה, כולל נסיון עיקש לההתחדשות ורפורמות באימפריה, הובילו לכך שיפו צמחה במהירות, והפכה מכפר דייגים המשמש כשלוחה של המרכז השלטוני ברמלה למרכז יצוא הדרים  וסחורות אחרות ולעיר סחר ויבוא חשובה. האירופים היו המשתמשים העיקריים בנמל הזה, הן לצורך סחר דו-צדדי והן לתנועת נוסעים. שיפור הדרך המובילה בין יפו לירושלים וסלילת קו הרכבת המחבר בין שתי הערים הפך אותה לשער הכניסה הראשי לתיירים ולמהגרים אל הארץ. התפתחה בה קהילה יהודית משמעותית שחלקה הגדול בעל שורשים עות׳מאניים, כמו משפחות שלוש ורוקח, שעסקה בעיקר במסחר, וגם קהילת מתיישבים אירופית קטנה, ברובה גרמנית טמפלרית, שהייתה לה חשיבות רבה בהתפתחות הכלכלית של הארץ.  

כל הדרכים שיצאו מיפו והובילו אליה נפגשו בנמל, וההתפתחות העירונית והחקלאית הייתה לאורכן, אבל הנמל הזה היה מיושן ומוגבל, ולא איפשר עגינה של ספינות מודרניות. תוכניות לפיתוחו ולהרחבתו, כולל יוזמה לחפירת נמל פנימי שהיה אמור להיות ממוקם באזור הבאסה, הביצה, אצטדיון בלומפילד של ימינו, נדונו על ידי השלטונות העות׳מאניים אבל לא הגיעו לידי ביצוע. השכונות היהודיות של יפו, נווה-צדק, נווה שלום ואחוזת בית, נבנו בשולי העיר וכחלק מתוך צמיחתה הטבעית, תוך התייחסות ברורה ליפו כאל המרכז העירוני שלהן. זה לא השתנה משמעותית גם עם ייסוד תל-אביב, שנתפסה והתפתחה בתחילתה כפרבר אירופי של עיר הנמל העות׳מאנית. 

יפו כעיר מחוז ומרכז מטרופוליני

לאחר הכיבוש הבריטי והחלת המנדט זכתה יפו למעמד של עיר מחוז. הבריטים התכוונו לבנות בחיפה את נמל המרכזי של הארץ, אבל בתקופת הביניים עד חניכתו (בשנת 1933) המשיך הנמל המיושן של יפו לשמש כנקודת הכניסה הראשית לארץ, והיה ראש גשר לגלי העלייה הגדולים שתרמו רבות להתפתחותה של תל-אביב. 

תל-אביב אמנם זכתה במעמד של יישות נפרדת מיפו – רובע עיר בעל ייחוד (Township), בשנת 1921, אבל המשיכה להיות כפופה, גם מנהלית, גם תכנונית, וגם מבחינת תפיסתם העצמית של מירב מנהיגיה ותושביה, לעיר הוותיקה והבכירה ממנה. זה התבטא באופן ברור בפסקת המבוא של תכנית בניין העיר שהציג פטריק גדס לתל-אביב, שנקראה במקורה ׳תכנית בניין ערים יפו-תל-אביב׳: 

עם כל הכבוד לייחודה האתני והאזרחי של תל-אביב כיחידה עירונית, הרי מצבה הגיאוגרפי, החברתי ואף הכלכלי מותנה בראש ובראשונה במיקומה ובהגדרתה כיפו הצפונית…

העיר העתיקה והיחידה העירונית החדשה חייבות לצמוח ולהשתלב אחת בפעולות רעותה. הקמתן של יחידות עירוניות חדשות דוגמת סרונה (אשר לא ירחק היום ואליה יתוספו אחרות) מבהיר שעל כל היחידות הללו להכיר ולפעול לאישוש התפיסה של ״יפו הגדולה״. ואף כי מפעלי הפיתוח והתעשיות המקומיות של שתי הערים אינם חסרי ייחוד, הרי מצבן הבסיסי זהה – שגשוגה של האחת הוא ערובה מובהקת לפריחתה של האחרת.

תפיסת ׳יפו הגדולה׳ זיהתה אותה, ובמיוחד את הנמל ואת האזור המסחרי שבסביבתו, כמרכז המטרופולין המתפתח. גדס מזהה גם את שרונה, המושבה החקלאית הטמפלרית, כחלק מהמטרופולין הזה. בנוסף לכך היו באזור גם יישובים ערביים לא מעטים שהסתמכו על יפו כמרכז העירוני שלהם, ושתנופת התפתחותם החלה עוד לפני ימי המנדט. גם המושבות העבריות שהקיפו אותה, בית הספר מקווה ישראל, ראשון לציון ופתח תקווה, היו חלק מהמטרופולין והקמת תל-אביב חיזקה את המרקם האזורי המגוון בו יישובים כפריים, ערבים, יהודים וטמפלרים, היוו עורף, שוק וספקי כח עבודה זול עבור מרכז עירוני מתפתח. 

ווליד חאלידי, בספר המונומנטלי שערך, ׳כל מה שנותר׳, מזהה 23 כפרים ועיירות ערביים במחוז יפו, שכולם חרבו בעקבות מלחמת 1948, ביניהם גם 6 בתחומי תל אביב של ימינו. יש ביניהם יישובים כמו סלמה (6,782 תושבים ב-1945), יאזור (11,807 תושבים ב-1945) ואל-שייח׳ מואניס (1,930 תושבים ב-1945), כאשר עבור כולם יפו הייתה המרכז העירוני המשמעותי אשר בו היו תלויים לצרכי מסחר, תרבות, שירותי בריאות ועוד. כל היישובים האלה חוו צמיחה משמעותית בתקופת המנדט, וברובם הבעלות על הקרקע הייתה בחלקה יהודית. 

כאמור, גם לתל-אביב היה עורף, שהורכב מיישובים שהיו תלויים בה לצרכים דומים, ושכלל את המושבות שסביבה, כמו ראשון לציון ופתח תקווה הוותיקות ורמת השרון והרצליה שנוסדו בשנות ה-20. קשרי תחבורה קבועים שיצאו מכיכר המושבות, שבהמשך הדרך המובילה ליפו, סייעו לחיזוק מעמדו של המטרופולין היהודי, שהתקיים במקביל ובחפיפה למטרופולין הערבי. צרכי החקלאות והמסחר הסיטונאי היו משותפים באופן כללי, כך שבדרך יפו-תל-אביב צמח מרכז מסחרי שבו נמכרו משאבות, מנועים וכלי עבודה, ארגזים וחומרי בניה. בעיתונות התקופה ניתן למצוא פרסומות לבתי מסחר בבעלות ערבית, יהודית ובריטית, גם בעיתונים עבריים וגם בעיתונים ערביים. 

שרידים לכך קיימים עדיין ברחוב אילת של ימינו, כאשר שלטי חלק מהחנויות הוותיקות כתובים גם בערבית ויש להם קשרי מסחר ארוכי שנים עם לקוחות ערביים. חנות ומפעל המשאבות הוותיק ׳אמיתי׳, השוכן בדרך יפו 8, מתגאה בכך שהוקם בשנת 1934, וברור לגמרי שגם פרדסני יפו היהודים וגם הערבים השתמשו אז בשירותיו. הרחוב הזה היה, ובמידה רבה נותר, ציר התנועה המרכזי המחבר בין מי שהיו לכאורה שתי ערים נפרדות. 

ארנון גולן, גיאוגרף היסטורי, מגדיר את תל-אביב בזמן המנדט כעיר מתיישבים אירופית, ואת יפו כעיר קולוניאלית, כשהוא מוצא קווי דמיון בינן לבין מערכות עירוניות קולוניאליות אחרות, כמו ערי המתיישבים החדשות שהוקמו על ידי השלטונות במושבות הצרפתיות בצפון-אפריקה. הפרברים האירופים נועדו לנצל את הערים העתיקות שבצידן קמו, ולספק תנאי חיים נוחים ומוכרים למהגרים האירופים. ההבדל המרכזי, לדעתו, הוא שתל-אביב לא הוקמה כפרויקט יזום על ידי השלטון המרכזי אלא צמחה מתוך יוזמות פרטיות ולאומיות מגוונות. 

שלטון המנדט היה רגולטור בעל העדפות יותר מאשר יזם. מוסדות השלטון העיקריים: משרדים, דואר ומשטרה, מוקמו במרכז העירוני הברור בראשית ימי המנדט, ביפו, ובעיקר ליד תחנת הרכבת וסביב ראשית שדרות המלך ג׳ורג׳ ודרך יפו תל-אביב. שכונת נגה של ימינו היא שריד מעניין לאופן שבו הבריטים דמיינו את המרחב העירוני. זה לא רע, בנייה בורגנית דחוסה, עם גוון אוריינטלי. בספר הצילומים היפה שערכה והוציאה לאחרונה ורד נבון, ׳השדרה׳, מופיע תיעוד מרהיב של חלק מהבתים והאזור הזה.  

השלטון הבריטי סיפק מסגרת חוקית וקבע כללי משחק עירוניים. חוקי בנייה ותכנון הגדירו פרוצדורות וכללים להתפתחות העירונית ומחלקת המדידות של המנדט סיפקה שירותי מיפוי ורישום בעלות וזכויות בקרקע. 

עידוד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט לא היה בהכרח קונספירציה מתוכננת לנישול הערבים וניצולם, אבל הגדרת חוקי משחק שסייעו למי שהיטיב לנצל אותם אפשרה לצד היהודי יתרון גדול בתוך מה שעתיד להפוך לעימות גלוי ואכזרי.

הגבול המטושטש בין הערים

קביעת הגבול בין שתי הערים הייתה שאלה מסובכת, שהוכרעה בתיווך בריטי. כך תיאר ישראל רוקח, מי שהיה ראש העיר בשנים 1936-1952, את התהליך:

כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.

התשובה לשאלות הבעלות על הקרקע, המגורים או השימוש בה ומקום העבודה לא הייתה אחידה. אדם יכול היה להיות בעל נכס בעיר אחת, להתגורר בעיר אחרת ולעבוד באחת מהערים האלה או במקום שלישי. יהודים היו בעלי קרקע ועסקים ביפו, וערבים היו בעלי קרקע ונכסים בתל-אביב. יהודים התגוררו בבתים בבעלות ערבית ולהפך. רחל הרט, שמשפחתה חיה ביפו, מתארת בספר ׳קרובים-רחוקים׳ את היחסים המסובכים בין הקהילות הלאומיות והפרטים המרכיבים אותן וכיצד גורלותיהם היו שלובים זה בזה.

בסוף שנת 1926 נערך במועצת עיריית תל-אביב דיון סביב שאלת השתתפות תושבי תל-אביב בבחירות לעיריית יפו. לכאורה, בהיותה של תל-אביב כפופה מוניציפלית לעיר האם, היה מקום לדרוש ייצוג במוסדותיה, אבל זה התנגש עם הרצון להתבדלות הדדית שהתחזק בינתיים. השלטונות קבעו כי אמנם יהיה ייצוג במועצת יפו ליהודי העיר אבל זכות הבחירה תינתן רק למשלמים מיסים בה. ישראל רוקח התרעם על כך:

יפו היא ערש ת״א מכמה שנים. כמה מרץ, הון וכח הושקעו בה ע״י היהודים. בבוקר ובערב אנו רואים את מאות ואלפי היהודים הזורמים לשם וחזרה. ומה הוא הצד הבלתי מוסרי אם נדרוש את זכות הבחירה ביפו? כמה זמן מבלים אנו בת״א וכמה ביפו! וזה לא רק ביחס לאנשי המסחר והחרושת אלא גם ביחס למאות ואלפי פועלים. 

בן-ציון מוסינזון תיאר את עמדת השלטון הבריטי:

ה׳ קמפבל אמר לנו: לפני שנתיים הייתי בעד אחוד יפו ות״א ויצירת דבר משותף של שתיהן יחד, אבל לאחר שאתם הקדמתם את יפו, בניתם מרכז מסחרי, לשכת מסחר ומזמן נבדלים ופועלים כל אחד בפני עצמו, ובו בזמן כשיש איזה עינין משותף אתם מוצאים דרך להבנה הדדית ולפעולה משותפת, רואה אני שזו דרך יותר טובה.

דוד רמז טען כי העניין הפוך, וכי העיר הראשית היא תל-אביב ולא יפו. ׳צריך לומר שיפו גרה בת״א׳:

ת״א עיר היא כמו יפו. ולא נכון כי רק ת״א קשורה ביפו כ״א גם להיפך. יפו מקבלת חשמל מת״א ועוד בדומה לזה בדברים של תעשיה וכו׳. יש סוחרים ביושבים בת״א וגרים הם ביפו. אנו שתי ערים צמודות ולאו דוקא שכנות. יש לנו ענינים עם יפו אבל לא ביפו. יש יהודים שיש להם ענינים ביפו, גרים שם ולהם עלינו לעזור, הם צריכים להשפיע שם לפי כחותיהם אבל אין למשוך למשחק את תושבי ת״א. 

רמז טוען פה לזהות ואינטרסים עירוניים שקודמים לזהות הלאומית ואולי אפילו מגדירים אותה. אלה הם שורשי תפיסת תל-אביב כעיר מדינה המתנהלת כמנהיגת היישוב.  

תמיר גורן, החוקר את ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי בהיבטים פוליטיים וגאוגרפיים, מתאר איך בשנותיו הראשונות של המנדט התקיים שיתוף פעולה בין שתי הערים בשלושה תחומים עיקריים: במישור המוניציפלי, כאשר במוקד זה היחסים הקרובים בין דיזינגוף, ראש עירית תל-אביב, ובין אל-סעיד, ראש עירית יפו, בקשרי המסחר והכלכלה, ובתנועת תושבים בין שתי הערים, לא רק לצורך פרנסה אלא לצרכי פנאי ובידור. דוגמאות מעניינות שהוא משתמש בהן הוא שיתוף פעולה בנושא ביוב, מים וחשמל, ונוכחות רבה של מבקרים מיפו בחגיגות פורים ובחופי הרחצה של תל-אביב. כותרות הפרקים בספר שכתב על ההתפתחות העירונית של יפו מתארות את מסגרת התהליך שהוא מתאר: שגשוג, 1921-1929; צמיחה,1933-1929; גאות,  1933-1936. החלק השני של הספר משרטט תמונה הפוכה. שפל, 1936-1939; התפכחות,1939-1945; דמדומים, 1945-1947. שם הספר, גאות ושפל, מחדד עוד את נקודת המהפך בין שתי המגמות הסותרות, שנת 1936, מועד פרוץ המרד הערבי.

דיכוי המרד הערבי ביפו כמבשר התבוסה הפלסטינית

כשלון המרד הערבי הגדול בישר את הכשלון הפלסטיני בשנת 1948. במהלך שלוש שנות המרד נוצרה במידה רבה והתגבשה הלאומיות הפלסטינית, אבל הדיכוי האכזרי שלו על ידי הבריטים, כשלי ההנהגה הפנימיים בציבור הערבי והיכולת של היישוב העברי לנצל את הנסיבות על מנת לשפר את מעמדו לקראת העימות הלאומי הגדול שבפתח הובילו לכך שהלאומיות הפלסטינית הייתה נכה וחסרת יכולת התמודדות אל מול הלאומיות היהודית. 

דיכוי המרד ביפו היה אכזרי וחסר פשרות. העיר, שבז׳רגון הלאומי הערבי כונתה ׳כלת פלסטין׳ כאות לחשיבותה, זוהתה על ידי הבריטים כמרכז הלאומיות הפלסטינית וטופלה במהירות, כחודשיים אחרי פרוץ המרד. תוך שימוש ברטוריקה של שיפור עירוני של הדרכים בעיר העתיקה של יפו פונו ממנה התושבים בהתראה של יום, ונהרסו 237 בתים, במה שנקרא ׳מבצע עוגן׳, על שם צורת הדרך הרחבה שיצרו ההריסות. העיר העתיקה, המרכז ההיסטורי של יפו, לא התאוששה לעולם מההרס הזה, ודמותה הנוכחית נקבעה במידה רבה אז. 

השכונות העבריות שנבנו בתחומה של יפו, ובעיקר שכונות שפירא ופלורנטין, בהן חיו כ- 20,000 תושבים, מצאו עצמן עקב המרד מנותקות מהעיריה שחדלה לספק להם שירותים בסיסיים כמו ניקיון. תושביהן הכריזו על מרד משלהם וסירבו לשלם מסים לעירית יפו עבור השירותים שלא קיבלו. הם הקימו הנהגה מקומית, ודרשו להסתפח לתל-אביב, שקיבלה בינתיים מעמד של עיר עצמאית, או לקבל מעמד של רובע מיוחד, בדומה לזה שקיבלה תל-אביב לפני עצמאותה. סוגיית היחס לשכונות הללו ומעמדן תמשיך להיות משמעותית עד סוף תקופת המנדט.

ועדת פיל, שהוקמה כדי לבדוק את הסיבות לפרוץ המרד, הציעה חלוקה של הארץ בין שני הלאומים, כאשר יפו הערבית נועדה להיות חלק ממסדרון שמוביל ממנה עד לירושלים, שכולו היה אמור להישאר בשליטה בריטית. מפת הגבול המוצע בין תל-אביב ליפו, שהוגשה כחלק ממסקנות הועדה, סימנה כקו גבול חדש כביש רחב שגדר במרכזו. כביש זה נועד להיפרץ תוך התעלמות מהבתים שיהרסו לצורך כך או מקו הגבול המפותל שהוחלט עליו בהסכמה ותוך עמל רב שנים מספר לפני כן. התכנית לא התקבלה על ידי הצד הערבי אבל מצביעה לכאורה על שאיפה להפרדה מוחלטת בין שתי הערים תוך סימון קו גבול ברור וסופי בינהן. 

בפועל, גם במהלך שנות המרד וגם לאחריהן, תחום ביניים מסויים המשיך להתקיים בין הערים ובין האוכלוסיות הלאומיות. 

באזור קו הגבול שאת סיפורו תיארתי ב-׳צריך לדבר על הרבי׳ המשיכו לגור ולעבוד זה לצד זה יהודים, ערבים גרמנים ובריטים עד מלחמת העולם השניה (בעקבותיה גורשו הגרמנים), סוף המנדט (בו עזבו הבריטים) ומלחמת 1948 (כאשר מאוכלסייתה הערבית של יפו וסביבותיה נותרו רק 3,800 תושבים). אלפי הפליטים היהודיים שנאלצו לנטוש את שכונת אל-מנשייה עם פרוץ הקרבות בתחילת מלחמת 1948 הם עדות לכך שגם שם המשיכו להתקיים עד אז חיים משותפים. המרחב נותר אחד, והסכסוך הלאומי התבטא בו במעין מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה, שהתפרצה במלוא עוזה לאחר ההחלטה על סוף המנדט וחלוקת הארץ בנובמבר 1947.

יפו כמובלעת ערבית 

תכנית החלוקה שהתקבלה על ידי האו״ם והביאה להקמתה של מדינת ישראל סימנה את יפו כמובלעת ערבית בתוך שטח המדינה היהודית כשהיא קובעת את גבולותיה כך:

שטח מובלעת יפו מורכב מאותו חלק של שטח בניין ערים של יפו הנמצא ממערב לשכונות היהודיות היושבות מדרום לתל-אביב, עד למערבו של המשך רחוב הרצל עד לצומת כביש יפו-ירושלים עד לדרום-מערב חלק הכביש יפו-ירושלים, המשתרע מדרום-מזרח לאותו צומת, ממערב לאדמות מקוה-ישראל, מצפון-מערב למועצה המקומית חולון, מצפון הקו המחבר את הקצה הצפוני-מערבי של חולון עם הקצה הצפוני-מזרחי של שטח המועצה המקומית של בת-ים ולצפון שטח המועצה המקומית של בת ים. שאלת שכונת קרטון תוחלט ע"י וועדת הגבולות בשים לב בין השאר, לכך שרצוי לכלול את המספר האפשרי הקטן ביותר של תושבים ערבים ואת המספר האפשרי הגדול ביותר של תושבים יהודים במדינה היהודית.

סיכויי התוכנית הזו להתממש היו מתחילה נמוכים מאוד. עיר מטרופולין אינה יכולה להתקיים ללא עורף שתומך בה וניתוק יפו מסביבותיה גזר עליה כלייה. 

המרד הערבי ותוצאותיו השתלבו בשינויים שהביאה על המרחב והאזור מלחמת העולם.  הקמת חולון ובת-ים, וההתפתחות הניכרת שלהן במהלך שנות המלחמה עקב אזורי התעשייה שהוקמו בהם, שסיפקו את צרכי הצבא הבריטי, יצרו טבעת כיתור סביב יפו. קריסתה וכניעתה, יום לפני הכרזת המדינה, בישרו את קריסת ההתנגדות הפלסטינית כולה. 

הבריחה ההמונית והגירוש של תושבי יפו וסביבותיה וההרס הכמעט מיידי של רוב הכפרים שהקיפו אותה הם משיאיה של הנכבה הפלסטינית. הטיהור האתני שהתרחש במחוז כולו, במסגרת מבצע ׳חמץ׳, באפריל-מאי 1948, היה גורף וכמעט שלם. הערבים שנותרו ביפו היו שריד מוכה של קהילה מפוארת. מרחב שהיה מזמן ראשית הציונות דו-לאומי הפך לחד לאומי כמעט לחלוטין. האסון הפלסטיני נחשב ודאי לנס ולהתגשמות משאלה בעיני חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית. אבל ברור לי שהיו לא מעט מהם שהבינו את העוול הגדול עוד בזמן אמת. מלאכת טשטוש הזכרון, גם של הנוכחות הערבית וגם של שיתוף הפעולה שהתקיים בעבר  והמקור המשותף, החל כמעט מייד. הוא ממשיך להתנהל במלוא עוזו גם כעת, למרות שלכאורה הכל הוכרע מזמן ולאף אחד לא איכפת. 

האזכור הפאבלובי של שייח׳ מואניס, שעל אדמותיה הגזולות וחורבותיה הוקמו האוניברסיטה העירונית ושכונת רמת אביב כהוכחה לצביעות השמאל ולחוסר הרלוונטיות של זכות השיבה הפלסטינית, הוא בעצם אות למשהו שונה לגמרי. שייח׳ מואניס לא נשכחה, להפך. העבר לא נמחק, הוא עדיין כאן, מלווה את החברה הישראלית וכמובן שגם הפלסטינית, ממתין להכרה רשמית ולעיבוד. אני משוכנע שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

עיר ושמה גוש-דן

בעקבות השינוי של 1948 וההעלמות הכמעט מוחלטת של הפלסטינים מהמטרופולין נוצר צורך לכנותו בשם חדש, ומעניין מדוע הפך ׳גוש דן׳ לשם הזה. 

מקורו לאומי דתי, כאיזור נחלתו של שבט דן הקדום. זאת הייתה הנחלה הראשונה שהוענקה לשבט עם כיבוש הארץ, אבל הוא נאלץ לנטוש אותה ולנדוד לאזור אצבע הגליל לאחר שלא עמד בעימות עם הפלישתים ששלטו בערי החוף הגדולות. 

בחיפוש בארכיון עיתונות יהודית היסטורית ניתן לראות כיצד השימוש ראשון בכינוי זה במובנו המקובל מופיע רק בזמן מלחמת העולם השנייה, הופך לפופולארי בזמן שנות ה- 60 וה- 70, ואז מאבד את הבכורה לכינויים עדכניים יותר. גוש דן מהדהד את העבר הרחוק, המיתולוגי והתנ״כי. שימוש בשם מהווה מעין נקמה מאוחרת בפלישתים, ובפלשתינאים שהם לכאורה ממשיכיהם. 

כאשר מכנים אזור ׳גוש דן׳ קל לדמיין אותו ריק מערבים, קל לראות את יפו העתיקה וההרוסה, השונה כל כך מתל-אביב המודרנית, כיורשת עירו של יונה הנביא ולא כעיר הדו-לאומית, כלת הים הפלסטינית הגאה והיפה, שהייתה באמת. 

המיתוס של תל-אביב, כעיר העברית הראשונה שצמחה מהחולות, ממעיט ומצמצם בכוונה את המקום שהוא מותיר ליפו, בעוד שבמציאות, כפי שניסיתי להראות כאן, המרחב המשותף יצר ופיתח את שתי הערים, ובו גם התגלם, ואולי אפילו הוכרע, העימות הלאומי עוד לפני שהתפרץ במלוא עוזו גם בשאר הארץ. 

*

כמי שחי בגבול בין תל-אביב ליפו, ומחפש בהיסטוריה של המקום הזה גם נחמה, שנות המנדט הן זירה שיש מה ללמוד ממנה. שלא כמו בן-גוריון, אני מבכה את מותה של יפו הקולוניאלית, כלת הים ופלסטין. אני חושב שיש לה חלק משמעותי משנדמה בבניין התרבויות  המקומיות, הפלסטינית והעברית. אולי שרידיה של העיר המשולבת יוכלו לאפשר להחיות משהו מדמותה. 

על פי תפישותי הפוליטיות, המרחב הישראלי פלסטיני הוא משותף ושני הצדדים כרוכים זה בזה אפילו אם אינם מודעים לכך. אמנם רוב גדול של שתי האוכלוסיות חי בתודעה של הפרדה, אבל היא כוזבת במידה רבה. אנו קשורים אלה באלה, ואנו אלה וגם אלה. זו אחת הסיבות שמושכות אותי לקשר הבלתי מפוענח עד הסוף בין העיר בה הוכרזה מדינת ישראל לבין העיר בה הובסה הלאומיות הפלסטינית. אם תצליח תל אביב-יפו לקבל את עברה וללמוד ממנו אולי תצליח להשפיע בכך גם על הסיכוי של הישראלים והפלסטינים לחיים משותפים. 

אולי. הלוואי. לו יהי.

[זוהי הפנייה לגרסת פי. די. אף מלאה של הטקסט הזה , כולל הערות שוליים והפניות למקורות. העיצוב של הקובץ המצורף מעט מוזר – הוא מיועד להיקרא כמעין פנקס. לקוראים בפורמט הדיגיטלי: הערות השוליים נותנות כבוד והפניות לחומרי מחקר ומקורות שהסתמכתי עליהם לצורך החיבור הזה. חבל לי שלא מצאתי פתרון להצגה דיגיטלית שלהן. קבלו את התנצלותי.]

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, צריך לדבר על הרבי | גם בתגים , , , , | תגובות (1)

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

06/07/2018 – 5:09 pm

היו דברים שיכולתי לעשות רק איפה שגרתי.

לחזור הביתה שיכור לגמרי, לכשול במורד הרחוב, ללכת בזיג זג, לשיר בקול רם, ושאף אחד לא יראה אותי. לשמוע מוזיקה חזק מאוד. להשתמש בביתי גם כסדנת מלאכה, לדפוק, לנסר ולקדוח בלי שזה יפריע לשכנים. היו תקופות בהן לא היה לי הרבה כסף, אבל בסוף הצלחתי להסתדר עם בעל הבית שהבין שככה זה לפעמים. חוזה השכירות שהיה ביננו פקע אחרי השנה הראשונה, אבל המשכנו לקיים אותו בפועל כי לא הייתה כל סיבה לשנותו. יכולתי לעשות מה שאני רוצה כי לא באמת עניינתי איש.

פלורנטין המשיכה להיות מרכז חיי, השכונה אליה טיילתי עם פפ, הכלב שאימץ אותי. בה עשיתי קניות ושתיתי קפה, תמיד באותו שולחן, צופה לצומת פלורנטין ויטל. בדרכי לשם חלפתי דרך בניין מרכז בריאות הנפש שבמעלה הרחוב שלי ואזור התעשייה הצמוד אליו. בתי המלאכה היו פתוחים אל הרחובות ששימשו כשטחי פריקה וטעינה וכמרחב ציבורי משותף בו נפגשים, משוחחים ומנהלים מערכות יחסים מתמשכות בין אנשים שעבדו זה לצד זה שנים רבות. עכשיו כבר לא היתה הרבה עבודה, ורוב מי שעדיין הפעילו את הנגריות ומפעלי עיבוד המתכת היו מבוגרים. החלפנו נידות ראש לשלום כשחלפתי על פניהם, ברכות ונימוסים, הם קיבלו את נוכחותי כמבקר קבוע בעולמם, אבל הייתי זר ושונה מהם.

ניהלתי חיים כפולים. מצד אחד הייתי איש שוליים שמתמודד עם בעיית שתייה ושגלריית השינה בביתו היא מקרר תעשייתי. כל מי ששמע על זה התלהב, עד כדי כך שהוזמנתי פעם לפגישה במערכת תכנית הטלוויזיה ׳חלומות בהקיציס׳, שם ניסו לברר אם אוכל להיות הדאחקה התורנית, האדם המוזר שעליו צוחקים, ׳קבלו אותו, האיש שישן על מקרר׳. סירבתי, למזלי. ומצד שני תפקדתי בעולם, לימדתי בתיכון ועשיתי את עבודתי נאמנה, כתבתי, ניסיתי לעשות יותר טוב מאשר רע. השוליים בהם חייתי, והעובדה שברגעי משבר יכולתי לבקש עזרה כספית מאימי, אפשרו את השניות הזו.

דברים השתנו לאט. סגרו את בית היציקה לראשי פרימוס ובמקומו נפתח סטודיו של צלם. חלק מבתי המלאכה הפכו למחסנים. מפעל שנסגר בבניין לידי הפך ללופט מגורים, אליו עבר יזם חיי לילה עליו קראתי במדורי רכילות. מדי פעם פרצו שריפות באזור, ואנשים אמרו שזה בגלל הביטוח.

*

דרך שכם הייתה ציר ההתפתחות העיקרי של השכונות האירופיות של יפו. אדמת הכרמים החולית שמצפון לה הייתה פורייה פחות מזו שמדרומה, ואפשר היה להצמיח שם בתים. נווה צדק קמה בפנייה הראשונה צפונה אחר המושבה הגרמנית, תל אביב קמה פנייה אחר כך. אבל את הסיפור הזה כולם מכירים, ובאמת שאין לי כוח לכתוב עוד פעם על העיר העברית הראשונה וכל הדברים האלו. אחרים עשו את זה טוב ממני, ונראה שכמעט הכל כבר נאמר. אני מעדיף לחזור אל המקומי והאנקדוטאלי, סיפורים קטנים, בטווח הליכה מביתי, כאלה שמגניב אותי לדעת שאכן קרו כאן.

גן הברון. זו הייתה אחת מהאטרקציות של מושבת הגרמנית. ובשביל זה אספר על שני אנשים, הגנן והבוס שלו, שגם הם, לשמחתי, שכנים שלי.

נתחיל בגנן, ניסים בכור אלחדיף, יליד רודוס, בן למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, אשר התייתם מאביו, שהיה סוחר ואבד בים כשטבעה בו ספינתו. אימו העגונה היגרה עם בנה היחיד לירושלים, בה גרה אחותה, ושם, כשהיה כבן שתיים עשרה, פגש ביהודי צרפתי, שארל נטר, אשר ניסה לגייס תלמידים לפרוייקט שהקים בשליחות חברת כי״ח – כל ישראל חברים  (אליאנס), שהוא היה ממיסדיה: בית ספר חקלאי אשר יחנך את תושבי הארץ לעבודה יצרנית ומועילה. נטר נפגש עם אימו של אלחדיף ושכנע אותה שישמור על בנה, וכך הפך הנער הצעיר לתלמיד הראשון של בית הספר, שמבניו עדיין לא הוקמו. בזמן הביניים הזה התגוררו המנהל ותלמידו במערה שנחפרה בסלע הכורכר במרכז מה שיהפוך להיות בית הספר החקלאי ׳מקווה ישראל׳.

היי, זה קצת אינטימי מדי, זועק המורה הפנימי שבי. מנהל לא אמור לחלוק מערה עם תלמידו לעתיד, אבל הזמנים היו אחרים, כנראה, והקשר בין אלחדיף לנטר היה חזק כל כך עד שכשנפל נטר מסוסו ונאלץ לחזור לצרפת על מנת לטפל בפציעתו לקח איתו את תלמידו האהוב. שם השתלם באגרונומיה, בגננות ובגידול פרחים לתעשיית הבושם. לאחר מכן חזר לארץ.

הביוגרפיה של אלחדיף, נתין עות׳מאני, אשר התחנך ושלט בשתי תרבויות שונות, הכינה אותו למשרה המשמעותית הראשונה שלו, הקמת גינה גדולה ליד ביתו של הברון פלאטו פון יוסטינוב. יוסטינוב היה בן אצולה רוסי, והייתה לו אחוזה גדולה באזור כפרי, על גדת אחד הפלגים של נהר הדון. הוא סבל ממחלת ריאות, ורופאיו המליצו לו לנסוע למקום חם יותר על מנת להרפא, וכך הגיע ליפו. כאן פגש במשפחת מצלר, מיסיונרים פרוטסטנטים, אשר ניהלו את האכסניה בה התגורר. גורלו נקשר בגורלם. הוא העניק להם כסף על מנת שירכשו שטחים בעיר ויקימו בה בית ספר מסיונרי וטחנת קמח. כששב וביקר אותם כמה שנים אחר כך שכנע אותם לשוב עמו לרוסיה ולסייע בפיתוח אחוזתו שם, והם מכרו את רכושם לטמפלרים, ובכך איפשרו את היאחזות הקהילה בעיר. אבל ברוסיה חלתה אם המשפחה ומתה, משביעה את יוסטינוב על ערש דווי כי ישא לאישה את ביתה הצעירה. יוסטינוב מכר את אחוזתו, נטש את הדת הרוסית אורתודוקסית והפך לפרוטסטנטי ובכך ויתר למעשה על תואר האצולה ואזרחותו הרוסית. אולגה, מלכת ויטנבורג, ארץ מוצאם של הטמפלרים, שהייתה רוסיה במוצאה, הציעה ליוסטינוב אזרחות חלופית, והעניקה לו תואר ברון. הוא מילא את הבטחתו והתחתן עם מרי מצלר בת ה– 16, ושנתיים אחר כך חזר ליפו, שם קנה והתיישב בבית ששימש בעבר את ג׳ורג אדאמס, מייסד המושבה האמריקאית.

בשלב זה שכר יוסטינוב את שירותיו של אלחדיף, על מנת שיקים עבורו גינה, אשר עתידה להשתרע על פני חלק נרחב ועיקרי משטח השכונה. במפה הזו, משנת 1899, מסומנים שבילי הגינה במספרים 5, 11 ו– 12, כך שהמושבה למעשה כמעט מוקפת בו. ביתו הראשון של הברון הפך להיות ׳מלון הפארק׳, והוא, שהתגרש בינתיים, לאחר סכסוך ממושך ויקר, והתחתן שוב עם מגדלנה הול, ביתו של יהודי פולני שהתנצר ואשת חצר בבית המלוכה האתיופי, גר בבית המסומן במספר 4, שגם בחצרו נבנתה גינה. Screen Shot 2018-07-06 at 4.41.04 PM

בזמן שמפה זו צוירה אלחדיף כבר עבר לשרת את הברון רוטשילד, אשר לאחר שביקר ביפו והתרשם מהגן שטיפח הציע לו לעבוד כמנהל הנטיעות והעבודה החקלאית במושבותיו, ולאחר מכן לנסות ולהקים מיזם תעשיית בושם במושבה יסוד המעלה, שבעמק החולה מוכה הקדחת. הפרויקט נכשל, ואלחדיף מת מסיבוך של מחלת המלריה כשהיה רק בן 55. אבל הוא נזכר כאחד ממכובדי המושבה, שידע לגשר בין התושבים היהודים המזרח אירופים והערבים הבדואים והיה מכובד על הכל. צאצאיו מפעילים בביתו שבמושבה מתחם צימרים יוקרתי, הנושא את שמו – ׳חצר אלחדף׳, ובפרסומים אודותיו כותבים כי: ׳גן מופלא, רחב ידיים, עוטף סביב את הסוויטות המקסימות. עצים גדולים מצלים על הגן, ובין שביליו צומחים עצי הדר וערוגות פרחים מרהיבות. ריהוט גן ותאורה רומנטית לצד בריכת הנוי המקסימה, הופכים אותו למקום קסום במיוחד לבילוי בערב אינטימי׳.

את גינת הברון עיצב אלחדיף, בעשר שנות עבודתו בו, בסגנון צרפתי, בהתאם להכשרתו, עם שבילים רחבים ובתשומת לב לסימטריה, כאשר לצורך השגת צמחים נדירים נסע לאפריקה ולהודו. שולבו בו ברכות מים ופריטים ארכיאולוגים, עמודי כותרת, כתובות עתיקות וארונות קבורה, אותם אסף פון יוסטינוב. כך כתב עליו שכנו של הברון, רולה פלויד, מדריך התיירים שהיה אחד מהמהגרים האמריקאים הבודדים שנשארו במושבה, שהתגורר וניהל אכסנייה בבית המסומן במספר 13 במפה שהוצגה קודם:

ליד ביתנו מתגורר ברון רוסי. יש לו גן פרחים נפלא אשר מקיף את ביתנו משלושה צדדים. בגנו יש מאה ושבעים סוגים שונים של פרחים, של שושנים, וורדים וזנים שונים של עצים. מדי יום אחר–הצהריים באים אנשים רבים להתבונן בגן. תענוג הוא לראות סוגים כה רבים של פרחים מלבלבים בעונה זו של השנה. לאדם זר מעניין במיוחד לראות את האנשים השונים המגיעים לבקר בגן ולהאזין למגוון השפות הנשמע שם: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, רוסית, יוונית, ספרדית, עברית, הודית, תורכית, ערבית ורבות אחרות רבות מכדי שנוכל למנותן. (מצוטט אצל איזלר, תיעוד, עמ׳ 165)

ברור מתיאור זה שהגן היה פתוח לציבור ושהיווה מקום מפגש יוצא דופן בין אוכלוסיות שונות. מצד שני, אין לשכוח שהיה ממוקם בתוך המושבה הגרמנית מוקפת החומה, כך שהיה למעשה בועה בתוך בועה, נוף מומצא הזקוק לתחזוקה מתמדת, בעל הקשר מקומי מוגבל. הוא גם היה, כמו ב–׳חצר אלחדף׳, חלק מהחוויה שהציע המלון, שהיה מקור ההכנסה העיקרי של פון יוסטינוב, אשר התרושש בעקבות גירושיו.

ואמנם, כאשר קיסר גרמניה וילהלם השני ביקר בארץ ישראל, בשנת 1898, ׳מלון הפארק׳ היה המוסד המקומי היחיד בו לן עם רעייתו, והוא אף טייל בשביליו וישב על אחד הספסלים. שם גם נפגש עם ראשי אגודות הטמפלרים בארץ, בינהם תיאודור זנדל, משרטט המפה שהוצגה בפרק הקודם, והם העניקו לו אלבום ובו ציורים בצבעי מים של ארבעת מושבותיהם בארץ, שצוירו על ידי גוזטאב באוארנפיינד. על ציור המושבה ביפו ׳אמרה הוד מעלתה הקיסרית: הרי זה נווה מדבר, והוד מעלתו הקיסר אמר: בעיות המים של ארץ זו מעניינות אותי במיוחד׳. בוקר אחר כך יצאה שיירתו של הקיסר לירושלים, היעד הראשי של המסע, מתעכבת בדרך לביקור קצר ב– ׳מקוה ישראל׳, ולפגישה החטופה שערך עם הרצל.Screen Shot 2018-07-06 at 4.40.53 PM

ציורו של באוארנפיינד מתאר את המושבה מכיוון דרום, מדרך סלמה ורחוב ווסרמן של ימינו. לא רואים בו את גן הברון, מאחר שזהו מבט מהפרדסים המקיפים את המושבה אליה. היא לכאורה נטועה בתוך הפרדסים אבל למעשה נפרדת מהם. היא נווה המדבר, לא הבוסתן הפורח הנמצא בחזית התמונה. חומת המושבה נראית בבירור, כקו תוחם המפריד בין האוריאנטלי לאירופי, כמו גם הדגל הגרמני המתנוסס מעל בית הקונסוליה הניצב בה (מס. 3 במפה שהוצגה קודם). צילום מראה את הצד השני של אותה חומה, מכיוון צפון מזרח. אני מאמין שעץ הדקל שבראש הגבעה זהה בציור ובצילום, כמו גם העץ שמעבר לחומת המושבה, שבצילום נמצא בשלכת. זה רחוב אל אמריקאן, שתחום בין החומה ובין משוכות צמחייה, כפי שמתארת המפה שהוצגה קודם. ללא צבעים הכל עלוב ועגום. הרחוב שליד החומה נראה כאן כמו חפיר או שטח הפקר לצד קו גבול, שמטרתו העיקרית להפריד בין המושבה לסביבתה. הגבר המצולם לבוש בגדים מקומיים ניצב במקום הרחוק ביותר ממנה, כמו מכריז על שייכותו התרבותית. לא מתאים שיעמוד בצד של החומה, הוא אינו משם. חציית הרחוב היא מעבר בין תרבויות, אשר מתבטאות בין השאר ביחסן לגינון. הצמחים מהם בנויה הגדר החיה בצד המקביל לחומה אינם מיועדים לנוי, הם פונקצינאליים, מקומיים, ומרכיבים חומה בלתי עבירה כמעט. הבוסתן המתועד בציור אינו סימטרי ועיצובו נובע ממסורות מקומיות. כשהקיסר דיבר על בעיות המים של האזור הוא התייחס או למתקן השאיבה הנמצא על גג בית הבאר, בקדמה השמאלית של הציור, או לשביל שבקדמה הימנית, שאפשר לטעות בינו לפלג מים. הוא ודאי פיענח והבין את הציור דרך הנוף המוכר לו. Screen Shot 2018-07-06 at 4.40.42 PM

*

הקמת קו הרכבת לירושלים בשנים 1890 – 1892 ומיקום התחנה והמסילה בקרבת המושבה הגרמנית יצרו שינוי משמעותי במרחב. צורת הבנייה המקומית עצמה השתנתה, מאחר שקורות מתכת, כלומר פסי רכבת, אשר גם בימינו מכונים בשם העממי ריילסים, כחומר בנייה זמין וזול יחסית, איפשרו בניית גגות שטוחים במקום כיפות מקושתות. בשיטוט ביפו העתיקה ובבחינת הבניינים ששרדו בה ניתן להבחין כיצד משתנה טכניקת הבנייה בקומות שניות ובהרחבות של בניינים מהמאה ה– 19. 

קו הרכבת הזה היה יוצא דופן בתוך תהליך סלילת מסילות הברזל שעברה האמפריה העות׳מאנית. הקמתו קדמה לפרויקט האדיר של הקמת הרכבת החיג׳אזית, שהיה במהותו מיזם משולב, עות׳מאני–גרמני, ושמטרתו היתה קישור בין חלקיה השונים של האימפריה. קו יפו–ירושלים היה יוזמה מקומית ומבודדת של יוסף נבון, יהודי יליד ירושלים שהיה חלק מהאליטה היהודית–עות׳מאנית ושאחרי חינוך בסיסי בתלמוד תורה ספרדי נשלח להשלים את לימודיו בצרפת. הוא השיג רשיון מהסולטן להקמת הקו, שנועד בעיקרו לשמש צליינים ולהחליף את תנועת העגלות בין שתי הערים. חברה צרפתית שקנתה ממנו את הזיכיון ביצעה את העבודה, אבל הוא עצמו התרושש, נאלץ לנטוש את אשתו ובנותיו בחוסר כל בירושלים, וסיים את חייו כעני מרוד בפריז.

קו הרכבת, שנבנה במתכונת קוי רכבת צרפתיים פנימיים, עם מסילה בודדת וצרה ברוחב 100 ס״מ, לא היה הצלחה כלכלית גדולה. רק נסיעה אחת לכל כיוון התאפשרו בו בכל יום, והיא ארכה בין ארבע לשש שעות. היו בו אמנם תחנות ביניים, בלוד וברמלה, ערים שהקשר בינהן ובין יפו היה חשוב ואמיץ, אבל הרכבת כמעט ולא פנתה לאוכלוסייה המקומית. שליח מגזין אירופי שכתב על הרכבת תיאר את האזור כך:

התחנה ממוקמת מצפון לעיר, ליד ההתיישבות הגרמנית, סוג של מבצר שבתוכו רוב האירופאים ביפו גרים, שלצורכי בטחון שעריו ננעלים כל לילה בשעה עשר. בתוך המתחם המוגן נמצאים המלונות העיקריים, כנסיות פרוטסטנטיות, ומשרד שירותי התיירות של קוק. כמה צעדים מחוצה לו נמצאים המשרדים הראשיים של הרכבת. (מצוטט אצל: Anthony S. Travis, On Chariots with Horses of Fire and Iron. Hebrew University Magnes Press, 2009, p. 132. הספר הוא בפורמט אלבומי, וכולל צילומים מרהיבים ומידע רב על קו הרכבת)

 

בתקופה זו כבר היה פילוג פנימי בקהילה הגרמנית. המושבה האמריקאית גרמנית הפכה למרכזה של הקהילה האוואנגלית שפרשה מכת ההיכל הטמפלרית. רוב הטמפלרים שנשארו ביפו עברו לשכונה חדשה, שנבנתה בצד הצפוני של דרך שכם ובשטח שבין הדרך למסילת הברזל. שביל פנימי חיבר בין החלקות והיא נקראה בתחילה על שמו:  ׳הדרך המובילה לטחנה שליד הים׳, ואח״כ ׳הדרך המובילה לטחנה ׳וולהאלה׳׳, ולבסוף פשוט ׳וולהאלה׳, שזה, מכל הדברים, מקום משכנם של הלוחמים המתים במיתולוגיה הנורדית. בשכונה זו נבנו גם בתי מידות מוקפי חצרות, גם בתים בעלי חזיתות מסחר ומלאכה הפונים לדרך שכם, גם בית קפה גדול, גם בניין חדש ומפואר לקונסוליה הגרמנית וגם בית חרושת גדול למנועים ומכונות.

נהוג ליחס לגרמנים תפקיד חשוב בתהליך המודרניזציה שעבר המרחב, כסוכנים מובהקים של תיעוש, פיתוח התיירות והתחבורה ושיטות העיבוד החקלאיות. אין ספק שזה כך גם בהקשר העירוני היפואי למרות שהמחיר שהעיר שילמה על כך היה כבד. ההתבדלות של הקהילה הגרמנית וחוסר הרצון שלהם להשתלב במרחב עוררו התנגדות בקרב האוכלוסיה המקומית, שחשה מנוצלת מהיחס הגרמני אל המקומיים כלקוחות נחותים וכנותני שירותים לאוכלוסיה האירופית. ההתיישבות האירופית לאורך דרך שכם, אופיה המסחרי תעשייתי ומסילת הברזל שלצידה שימשו כקו חיץ להתפתחות העיר, כגורם שלא רק מקשר אלא גם מפריד בין חלקיה השונים. הרובע הגרמני איפשר לתושבי תל אביב לחשוב שהם רחוקים ומנותקים מיפו.

והנה, שוב חזרתי אל תל אביב. אי אפשר להתחמק מזה, מה? מעכשיו יהודים הם הגיבורים הראשיים של הסיפור הזה, והם שיגרמו לשינויים הגדולים ביותר במרחב.

עם כשלון מהפכת 1905 ברוסיה ובעקבותיה, מתגברת מאוד הגירת יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל, בגל שיקרא העלייה השנייה. נקודת הכניסה שלהם אל הארץ היא יפו. חלק גדול מהם נשארים בעיר ומשתקעים בה באופן זמני או קבוע. קשר הרכבת בינה לירושלים, וקשרי הכרכרות והדרכים למושבות היהודיות שהוקמו בזמן העלייה הראשונה הופכים אותה למרכז היישוב המתחדש.

הרומן ׳תמול שלשום׳ מאת שמואל יוסף עגנון פורסם בשנת 1945, ומבוסס על זכרונותיו מהתקופה הראשונה בה בילה בארץ, בשנים 1908 – 1912. יצחק, מהגר מגליציה, מגיע ליפו, משוטט בה ובסביבותיה, עוקר לירושלים, חוזר ליפו ושב לירושלים, עד שהוא מת מוות סתמי מכלבת. הוא בתנועה מתמדת אבל מגיע לשום מקום.

שכונת הגרמנים, ובמיוחד גן הברון שבה, נזכרים ברומן מספר פעמים, והם מהקודקודים העיקריים במסלולי תנועתו של יצחק. שם הוא פוגש במי שכתוצאה מטעות או מזל מעניק לו את עבודתו הראשונה: ׳מעשה, פעם אחת היה משוטט בעיר. הגיע לשכונת הגרמנים ונכנס לגן הברון לפוש. נפלה עליו שינה ונתנמנם. כשניער ראה לזקן אחד שהוא עומד עליו וקדירה ירוקה בידו ומכחול של צבעים נתון בתוכה. אמר לו הזקן טול את הכלים וכלה את מלאכתך.׳

מאוחר יותר הוא משוטט בגן בחברת הנערה בה הוא מתאהב: ׳בראשונה מטיילים היו בין הבריות אחר כך פונים לצדדין, אחר כך מסתלקים ובאים לגן הברון, זה הגן שנעשה בו ישועה ליצחק, שמצאו הברון הזקן וסעד אותו להרוויח את לחמו. פעם אחת מצאו הברון כשהוא מטייל עם סוניה. הסביר לו פנים ותלש פרח ונתן לסוניה.׳ כלומר, הברון עצמו הוא שנתן לו את העבודה, והגן הוא מקום בו דברים שאינם אפשריים במקום אחר יכולים להתרחש.

רבינוביץ׳, חברו של יצחק גיבור הרומן, מתגורר בחדר שהוא שוכר מבעלת בית גרמניה, צאצאית של יהודים שיתנצרו, שגרה עם בנותיה ׳בבית עץ שלהן שירשו מאבותיהן בשכונת הגרמנים׳. בנות אלה נמשכות לצעירים הזרים והאידיאליסטים השונים מהיהודים שקדמו להם: ׳נפל פתאום דבר ונשתנו פני הארץ. מרוסיה ומרומניא ומשאר ארצות עלו בחורים יהודים, ולא כאבותיהם לחצוב להם קברים בארץ, אלא לחרוש ולשדד אדמתה׳. הן מחזרות אחריהם, אבל הם לא נענים.Screen Shot 2018-07-12 at 4.47.43 PM

שבילי גן הברון היו מקום צילום מועדף, למי שיכלו להרשות לעצמם את התחביב החדש והיקר הזה. בתיק התיעוד של איזלר מופיעות דוגמאות רבות לצילומי ילדים וילדות, כאשר נראה שההעמדה  המועדפת היא הושבתם על כותרת עמוד קורינתי שעץ דקל נמוך מאחוריו, נוף מומצא וייחודי. חלק מהילדים מצטלמים עם התוכים שהביא הברון לגן. יש בו אפילו קופים. זה מקום נפלא לבילוי. צילום אחר ומעניין הוא זה של אגודת הספורט, שהיא חלק מ- ׳האגודה הגרמנית׳ שפעלה ביפו ושהיו חברים בה לא רק נוצרים, אלא גם חברים יהודים, ובינהם ארתור רופין. אגודת הספורט התעסקה בטיפוח תרבות הגוף ולאו דווקא בספורט תחרותי. כותרות העמודים העתיקות משמשות כמושבים, אביזרי האימון מסודרים במרכז. אף אחד לא מחייך כי צילום זה דבר רציני, וכי צריך להראות גבריים, חזקים ובטוחים. צמחיית הגן נראית פראית למדי. עציצי חרס תוחמים את השביל, מוגבהים מעט מהקרקע. 

צילום האוויר הבא, משנת 1917, שצולם ע״י מטוס צילום צבאי גרמני ובא לשרת את המטרה הצבאית של ההגנה על העיר מפני צבא אלנבי המתקרב, מתעד את המרחב שבו שוטטו גיבוריו של עגנון ותושביה האירופיים של יפו.Screen Shot 2018-07-05 at 10.49.02 PM

גבעת העיר העתיקה של יפו ברקע, על נמלה הטבעי, מוקף הסלעים. רחוב בוסטרוס המסחרי נמתח מכיכר השעון והופך לדרך שכם, המובילה אל המושבה הגרמנית. תחנת הרכבת גובלת בבתי נווה שלום ואל–מנשייה, שהגבול בינהן מטושטש. במושבה כבר ניצבת הכנסייה האוונגלית, שנחנכה בשנת 1904. שביל ישר תוחם את שכונת וולהאלה מדרום ומחבר בין המושבה לתחנת הרכבת. חומת המושבה ורחוב אל אמריקאן נראים בבירור, בצידו שמאלי התחתון של הצילום.

שבילי גן הברון אינם ברורים, כמו גם קו המתאר שלו. יכול להיות שזה מאחר והברון פון יוסטינוב עזב את הארץ ב– 1913, שנה אחרי עגנון. הוא עתיד למות ברוסיה, בשלהי מלחמת העולם.  ערך הוויקיפדיה בעברית המקדש לו טוען שמת מרעב, אבל לא מצאתי לכך סימוכים אחרים. הוא זכור בעיקר כסבו של השחקן הבריטי פיטר יוסטינוב. ללא טיפוח מתמיד לא שרד הגן. האם בכלל יכול להיות ׳גן ברון׳ ללא ברון? פרוייקט הווילג׳ המופרך, שהוזכר בפרק הקודם, קם על חורבותיו. הרחבה המגוננת שהוקמה במרכזו, מעל החניון שמשרת את דייריו, אינה מזכירה בדבר את הגן שהיה שם פעם.

בנוסף, רואים בצילום את השדרה שסלל חסן בק, מושל העיר, בעזרת עבודות כפייה, בשנת 1915, אשר עד סוף המלחמה תיקרא שדרת ג׳מאל פאשה, על שם המפקד הצבאי של אזור סוריה הגדולה. ניתן לראות שהרחוב הרחב, שבנוי במתכונת של בולבארד צרפתי, סלול בשטח בלתי בנוי.

[פרויקט תיעוד ומחקר מרשים ביותר של השדרה, הכולל מפות, צילומים, תוכניות ומאמרים נעשה על ידי הסטודיו לשימור, בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי, אוניברסיטת תל–אביב, ומוצג באתר האינטרנט ׳השדרה הראשונה׳]

השדרה תהפוך לאחד מהצירים המשמעותיים במרחב, כמעין קו גבול נוסף בין החלק האירופי של העיר לזה הילידי. היא לא מחברת ומקשרת בין מקומות אלא מפרידה בין מרחבים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם במקומה היה נסלל רחוב אל אמריקאן ומחבר בין יפו לתל אביב.

אז אני מדמיין, אבל אז נזכר שאין בזה תועלת. ההיסטוריה רצה קדימה, דברים משתנים. רחובי שלי, רחוב אל אמריקאן, נשאר שולי וקטן. אבל עוד מעט יגורו בו אנשים אחרים. ועוד מעט ישחקו לצידו כדורגל.

#    #    #

הפרק הבא כאן.

זו רשימת המשך. הרי הפרק הקודם והרי ההקדמה. אני שב ומתנצל על כך שאין הערות שוליים והפניות מסודרות ומבטיח לפרסם גרסה מלאה וביבליוגרפיה מסודרת אם וכאשר אביא את הפרויקט לגמר.

משמעותי לשוב ולהזכיר את תיק התיעוד של המושבה האמריקנית גרמנית, שכתב וערך ד״ר איל יעקב איזלר. אני משתמש בו רבות ומגיעה לו הערכה רבה על העבודה הרצינית שביצע.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, סיפורי שכונה, צריך לדבר על הרבי | גם בתגים , , , , , , , , , | לכתוב תגובה

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

23/06/2018 – 4:18 pm

עברתי לבניין בו אני גר כעת לפני כ- 25 שנים, בקיץ 1995. אני זוכר כמעט הכל. 

בשנים הקודמות גרתי בשכונת פלורנטין, שעברה אז גל של התעוררות עירונית. בתי קפה וברים נפתחו במקום רפדיות ובתי מלאכה שנסגרו, תושבים חדשים עברו אליה. בת זוגי ואני גרנו במה שהייתה נגרייה שהתמחתה בייצור כיסאות. הבעלים החליט לנסות לפתוח מפעל ברומניה, והשכיר לנו בזול אולם תעשייה קטן בבניין ששינה את פניו בתקופה הקצרה בה גרתי בו. איני זוכר מה היה שמו של אותו נגר שהפך לאיש עסקים. הוא היה שמנמן ומשופם, איש ששיאו מאחוריו, שעלה מרומניה, היה פעם צעיר ועני, וכעת נהנה מהמעמד שקנה לו כספו. דמי השכירות הנמוכים ששילמנו בפלורנטין היו שווים הון בבוקרשט. הוא פיזר רמזים עבים ומלוכלכים על הנשים הצעירות שהוא קונה שם, על החגיגה המתמשכת, לא כמו פה. זה היה מגעיל אבל נסבל, ובכל מקרה לא ראינו אותו הרבה. הוא היה חלק מעברה של השכונה, ואנחנו היינו העתיד.

היה כיף לגור שם, מרגש וראשוני. התאמתי את החלל למגורים על ידי שימוש בגלריית אחסון לשינה וסגירת חלק מתחתיה בוילון אמבטיה בכדי שישמש כארון בגדים. בניתי מטבח. התקרה הייתה גבוהה, ואהבתי את זה, הרבה יותר טוב ככה מאשר דירות המגורים הנמוכות בהן עברה עלי ילדותי. מהחלון, שמסגרתו הייתה עשוייה מתכת, לא פרופיל בלגי מפונפן כמו היום, חלילה, אלא חלון תעשייתי, פשוט ויעיל, היה מבט יפה ופתוח על צומת הרחובות ויטאל וקורדובירו, שהפך להיות מרכז חייהם של התושבים החדשים, כמונו. בימי שישי אחר הצהריים מתחו רשת כדורעף בין שני צידי הרחוב, ובלילות שתיתי כבד בבר שפתחו בקומת הקרקע של הבניין. היה מאוד כיף, למרות שלא פשוט ונוח. במרפסת התעשייתית שאליה פנו כל האולמות בבניין בו גרנו ניצבה חבית בה היו שורפים את החולדות שהצליחו לתפוס. בדירה בצד השני של הרחוב גרו אם וביתה שהיו צורחות זו על זו, והבת נהגה לקרוע מעליה את בגדיה בהתקפים פסיכוטיים יומיומיים. מי שגר לפנינו בשכונה הכיר וקיבל את הדברים הללו, הזוהמה, רעש מכונות הייצור שעדיין עבדו בחלק מחללי הבניין, העוני, וגם רוב הדיירים החדשים למדו לאהוב את הסביבה המסובכת הזו ולהשתלב בה. לא ידעתי שזו ג׳נטריפיקציה. לא הכרתי את המילה.

ואז עברתי משבר. נפרדתי מבת זוגי, בדקתי אפשרות לעזוב את הארץ ולהצטרף לאבי, שחי אז בהולנד, הייתי צריך מקום זול לשים בו דברים, להיזרק בינתיים, עד שאכניס קצת סדר לחיי. רציתי להישאר קרוב, והמחירים בשכונה, שהפכה בינתיים לאופנתית ונחשקת, התחילו לעלות.

פלורנטין נבנתה כשכונת מגורים צפופה. התעשייה הזעירה והמלאכה דחקו חלק גדול מתושביה למקומות אחרים, עד שבשנות השבעים והשמונים רוב החללים שנבנו למגורים שימשו בפועל לתעשייה, ובנייה חדשה הייתה תעשייתית לגמרי. לא היו בשכונה מפעלים גדולים אלא בעיקר בתי מלאכה מתמחים בענפי הריהוט וההלבשה, נגריות, רפדיות ומצבעות, מתפרות, מגזרות ומחסני בדים. כנראה שהייתה עבודה לכולם. אבל בשנות השמונים הכלכלה השתנתה. הגלובליזציה ופתיחת השוק לתחרות פגעו בייצור המקומי, ובתי המלאכה הקטנים היו הקורבנות הראשונים במה שיתברר מאוחר יותר כמהפכה של ממש. כשעברתי לשכונה התהליך הזה היה בשיאו, ולא רק דירות מגורים ששימשו במשך עשרות שנים למלאכה שבו ליעודן המקורי אלא אפילו חללים שנבנו כתעשייתיים, כמו זה שבו גרתי, שינו את ייעודם. רציתי להמשיך לגור בחלל כזה, דומה לזה שהכרתי ולמדתי לאהוב, אבל יותר בזול ובלי שכנים מעצבנים. 

לשכונה היה קו גבול, רחוב אבארבנל, שהתפצל מדרך יפו וירד עד דרך סלמה. מעבר אליו, לכיוון יפו, היה אזור תעשייה מהוה, בו לא גר אף אחד. טיילתי שם. ברחוב קטן היורד ליפו היה בניין תעשייה רבוע, בן שלוש קומות, עם מרפסות מקיפות יפות. בקומת הקרקע שלו הייתה חנות דגים מסחרית. נכנסתי. שאלתי את הבעלים, איש מבוגר ונחמד, בעל קול רועם, אם הוא יודע על מישהו שמשכיר משהו באזור. הוא לקח אותי לראות מחסן קטן בקומה שמעל חנותו, ששימש בזמן האחרון את בנו לניסויים בעישון דגים. שיכבת שומן עבה כיסתה את רצפת הבטון. מקרר תעשייתי גדול, בנוי כחדר בתוך חדר, ניצב במרכז החלל, שבו היו גם שירותים ומקלחון מזוהמים ושולחן נירוסטה גדול. התקרה הייתה גבוהה. זו הייתה חורבה מקסימה שאינה ראויה למגורים. לא התמקחתי, למרות שאולי הייתי יכול. סיכמנו שאשלם אלף שקל בחודש, סכום שיכולתי לעמוד בו. הלכתי לחנות כלי כתיבה וקניתי חוזה שכירות סטנדרטי, חתמנו. פחות משבוע אחר כך, אחרי שניקיתי את הטינופת בחומצה וצבעתי את רצפת הבטון בירוק עברתי לגור שם. כתובתי לא השתנתה מאז. 

הרבי מבכרך, זה שם הרחוב, והייתי הדייר היחיד בו. זה באמת לא נראה הגיוני, שמישהו יבחר לגור במקום כזה. בשנת 1995 נערך מפקד אוכלוסין שמטרתו המוצהרת הייתה ״להגיע לכיסוי מלא של כל האוכלוסייה. כלומר, להבטיח קבלת שאלון מכל אדם ומכל משק בית״, וגם ״להבטיח שכל אדם יפקד בכתובת הקבועה בה הוא מתגורר״. למרות כל ההבטחות הללו אותי לא פקדו. יכולתי לדווח ולבקש שיגיעו אלי על מנת שאמלא את השאלון, אבל בחרתי שלא. נהניתי מכך שלא סופרים אותי, זה הפך אותי לאיש שוליים בעיני עצמי. 

ליד הבניין היה מגרש עפר ששימש כחניון מאולתר. המכונית הישנה שלי, שהייתה מושבתת רוב הזמן, חנתה שם. בבניין עצמו היו, פרט לחנות הדגים, מפעל לתיקים וארנקים, אולמות סטודיו של ארכיטקט ומוסיקאי, חלל איכסון וחזרות של תיאטרון בובות ובית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה וחישוב. למעלה מ- 30 אנשים עבדו שם, נראה לי, ובמשך היום הכל היה פעלתני מאוד, אנשים עולים ויורדים במדרגות ובמעלית, מכונות שפעולתן מרעידה את הכל, צפירות, צעקות ודיבורים. אבל בערב היה שקט לגמרי. פלורנטין הייתה במרחק חמש דקות הליכה, יפו עשר דקות ומרכז תל אביב רבע שעה. מהר מאוד הפכתי מקומי, הרשיתי לעצמי להתרגל. לא הבנתי כמה הכל ישתנה.

הרשימה הבאה בסדרה כאן.

מאת Uri Yoeli | פורסם בסיפורי שכונה, צריך לדבר על הרבי | גם בתגים , , , , | תגובות (2)

פעם, פה – חילקתי ספר בחינם

18/11/2017 – 3:12 pm

לרגל יום הולדתי הענקתי לעצמי מתנה והדפסתי מהדורת חינם מצומצמת של ׳פעם, פה׳, ספרון היסטוריה פופולרית שכתבתי במהלך השנה האחרונה ופרקיו השונים פורסמו באתר זה.

השם המלא הוא:

פעם, פה

אני מספר לך על צלבנים וממלוכים
היסטוריה של המקום הזה כפי שסיפרתי לאהובתי

וזה הטקסט שמופיע על העטיפה האחורית (אותה עיצבה, בכישרון רב ובהתנדבות מלאה, הילה פלשקס):

צלבנים, ממלוכים, מונגולים. 
מושגים רחוקים וזרים, היה פעם משהו כזה, אבל לא מלמדים את זה בבתי הספר. אז הנה, כאן לפניכם, פרקים מתוך עבר לא מוכר מספיק. הם מעוררים לחיים דמויות ואירועים שהתרחשו ממש פה, לא מזמן, ומעלים שאלות בדבר כוחן של האמונה והדת, מנהיגות וגבריות. זו היסטוריה לא להיסטוריונים, כתובה באופן אישי, כדיבור פרטי של איש לאישה. 
אורי יואלי הוא מורה לקולנוע בתיכון, רץ וכותב.

הרי הטקסט המלא שהודפס, בפורמט פי.די.אף.:   PDF פעם, פה

וכאן הטקסט כולו בפורמט הנוח לקריאה במובייל: פעם, פה.

והרי התמונות שצירפתי לטקסט, בצבע:

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות.

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

המדינות הצלבניות בשנת 1165

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צילום פנורמה של קרני חיטין

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

זה אינו טקסט אקדמי, וכדי להפוך אותו למפחיד פחות לא צירפתי אליו ביבליוגרפיה או המלצות קריאה מסודרות. אין זה אומר, חלילה, שאיני חב תודה אדירה לכל מי שקראתי. למעשה, אין במה שכתבתי כמעט דבר מקורי. זה אינו מחקר אלא סיכום של מקורות משניים, וככזה יש להתייחס אליו.

לגבי הצלבנים ומסעות הצלב:

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every

People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

– Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

– Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

– Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

 

לגבי הממלוכים והמונגולים:

 

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mumluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

הספר העיקר בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳ב באוניברסיטת הרווארד על גוף, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על שינוי גישתי לתקופה זו.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

 

בוודאי טעיתי רבות. אני מתנצל מראש, ואנסה לכלול תיקונים והרחבות, במידה ויגיעו, כעריכה לפוסט זה.

אשמח אם הערות תיקון ותגובה יתווספו בהמשך.

ואני ממליץ לכל המעוניין או מעוניינת לקרוא עוד דברים שכתבתי לעיין בתוכן אתר זה. עמוד נחמד להתחיל בו הוא הרבה מילים בחינם.

 

מאת Uri Yoeli | פורסם באמריקה, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, על המרחב, פעם, פה. צלבנים מונגולים וכל הגאז׳ הזה | גם בתגים , , , , | תגובות (1)

פעם, פה.

13/05/2017 – 7:44 pm

פעם, פה.

אני מספר לך על צלבנים וממלוכים

היסטוריה של המקום הזה כפי שסיפרתי לאהובתי

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

 

הטקסט הזה נכתב כאשר שהיתי בקיימברידג׳, מסצ׳וסטס, במהלך שנה בה בת זוגי הייתה פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת הרווארד. קשה להגיד מסצ׳וסטס, בעיקר בעברית. וקשה להיות זר במקום העובר סערה שאתה אינך חלק ממנה. טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית במהלך השנה הזו, אבל הרחוב בו גרנו היה שקט להפליא, והחורף קר ויפה. היה אסור לי לעבוד כי הויזה שקיבלתי לא איפשרה זאת. הייתי תלוי בבת זוגי. זה היה מעמדי החוקי, אבל גם האישי, מאחר והיא הייתה כמעט הקשר היחיד שלי אל העולם שבחוץ. הייתה לי גישה לספריית האוניברסיטה והשתתפתי כשומע בשני קורסים. למדתי לבד על תקופה רחוקה, בארץ אליה התגעגעתי. כאשר הייתי מוכן התחלתי לספר את הסיפור הזה:

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש לי שם סיפור בשבילך. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר לך קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אעמיד במרכז ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

* *

מחר יהיה קרב. כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף המקום הזה זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר, לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים ואת היהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שאגם המים המתוקים אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאיהם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הכח הצלבני מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהנוכחים פה אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

* *

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת, יודעים שאיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור, בעל שם יפה, מתנגן: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון, בעודו משוטט בחיפושים אחרי אוכל לשבור את הרעב, חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימון הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר ברתולומיאו היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר ברתולומיאו הפך, בזכות התגשמות נבואתו, ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו הבאות, שכללו, כצפוי ממנהיג עממי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, הוא טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר ברתולומיאו היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. הוא הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של הנביא. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר ברתולומיאו אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל האירוע המצער לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר ברתולומיאו נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה, כמו ישוע, זעק לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

* *

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. הם לא יגיעו לשם חיים, רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכויות מקומיות ומשפחתיות שונות, שפה מדוברת ותרבות שונה, כולן מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות, צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחה חזקה ומיוחסת מהדרג השני של ההנהגה המוסלמית, הכולל מפקדים צבאיים ואנשי ממשל. משפחתו היא כורדית במקורה, והיא הייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה. אבל לאחר מות פטרונו השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו  בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה ששיש להם שורשים וייחוס כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. הנחלות מעניקות להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק בארץ הקודש, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת, שזכתה  בזכויות היתר שלה באירופה, שיש לה היסטוריה עתיקה יותר מימי מסעי הצלב, לזלזל בהם. הם לא רק ׳אצולה חדשה׳, אלא גם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל.

גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, אלה שלא היו ולא יהיו אנשי אצולה, צאצאים של חיילים פשוטים, עולי רגל שהחליטו להשתקע במדינות החדשות שהוקמו בעקבות מסעות הצלב. האצולה צריכה נשלטים, והצבא צריך כוח אדם נאמן וזול. כך, פשוטי העם משמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת נמוכה, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  המסדר הגדול ביותר נקרא  מסדר ההוספיטלרים, כלומר המארחים. האירוח פירושו, במקרה הזה, טיפול רפואי והלנה, והנזירים ההוספיטלריים הקדישו עצמם בתחילה לכך בלבד – דאגה לעולי הרגל הרבים לירושלים. המסדר הטמפלרי, השני בגודלו ובחשיבותו, נוסד ככוח אבירים נזירים, שהגן על שיירות הולכי הרגל בדרכן אל העיר. אבל אבל כעת, לאחר שמסדרים אלה הקימו מנגנונים צבאיים אדירים והפכו לאחוות בין לאומיות, בהם משרתים מאות אבירים נזירים לוחמים הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים. מנגנון גיוס תרומות והקדשת נכסים הפך את המסדרים לעשירים מאוד. אחוזות ורכוש באירופה ממנים את פעילותם כאן, ומאפשרים להם לממן כוחות צבאיים עצמאיים הכוללים גם שכירי חרב רבים. הממלכה הענייה תלויה בכוחות אלה לצורך השרדותה. אבל למסדרים יש אינטרסים ועקרונות עצמאיים, ויש ביניהם יריבויות ומתחים. התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך רוב האבירים הנזירים יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם. אנשי צבא דתיים מלאי אמונה משיחית. אין גרוע מהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

* *

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

אקח אותך אחורה, אל ראשית המאורע שיצר את רצון הנקמה המוסלמי, החטא הקדמון של מסע הצלב הראשון.

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמקום בו ניסים מתרחשים, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח, בלי להיות מודע לחלוטין לגוונים הללו, לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימון מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, ושגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים היה תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים. למרות הכאוס, הם הצילו מהספינות והביאו איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

* *

חזרה לקרני חיטין, אל שני צבאות זרים הנלחמים בארץ שאינה שלהם.

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, מעין צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, מים, אוכל וצרכי אספקה צבאיים מסופקים לכל כוח בנפרד או נמכרים, כמו בימי מסע הצלב הראשון, על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כך, כל כוח דואג לעצמו, לצרכיו ולאינטרסים שלו, אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות  והצבאות השונים המרכיבים את הצבא הצלבני מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזדמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימון מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין.

חוויות חייו גרמו לו להכיר את יכולותיהן של אויביו מקרוב מאוד. לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר היה צעיר, יהיר ופזיז, השתתף בקרב מיותר בו הובסו הכוחות הצלבניים על ידי נור א-דין, מי שצלאח א-דין הוא יורשו. צבא מוסלמי בן כ- 9000 לוחמים, שהקרב נכפה עליו, הצליח להביס כוח צלבני משולב של כ- 30,000 לוחמים. ריימון היה רק אחד מהאצילים שנפלו בשבי, ולאחר התבוסה בילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימון עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים, המוסלמים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימון מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימון אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. דמייני את זה רגע. את קול צניפות הסוסים, את ריח הזיעה, את הפחד, את הצמא.

צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה והעמיד עצמו בראשה, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק וממצרים, ולמרות גיוונם, המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לרכבת אספקה מתפקדת ויעילה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. ומלחמה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו. נכון, בסוף נלחמים, ואז מתים אנשים, דם נשפך. אבל מוות גם הוא חלק מהתכנית האלוהית.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לשם.  אבל על זה אספר לך אחר כך, מבטיח. גם ככה הכל עמוס מדי בפרטים, מתבלבל. תזכרי את הפחד, את הניסיון לתת משמעות. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

התושבים המקוריים, בני הארץ האמיתיים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי המקום שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש באזור כפרים יהודיים, יש שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה לחלוטין את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

השחר יעלה עוד מעט.

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה בת הזמן מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. מאחר והם נצורים, ומאחר והירי המטריד נמשך כל הלילה, אי אפשר היה להוריד את השריון ולו לרגע. כך שהזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימון מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם כל מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. רחוקה מקרני חיטין אבל נוכחת בכל רגע. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

* *

חטא ירושלים. חטא הטבח שאחריו הגיעה תפילה זכה.

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך העיר. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים טבלו עד אפיהם בדם הנטבחים.

את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש ]הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הצבאי בין הצלבנים למוסלמים, מקביל ומלווה את העימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, הדימוי שהכנסייה תאמץ אחרי כשלון מסעי הצלב, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, העיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה איסלאמית זו, הנפוצה והמובנת מאליה בימינו, נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. כך, מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לספר לך על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ולאשר במו רגליהם את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר הנזירים האבירים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הרי הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסו כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. גם בכך ניכר חותם מסעות הצלב על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. מאות שנים אחרי ההתפשטות המהירה שבאה אחרי ימי מוחמד, אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל אותם עימותים פנימיים וניגודי אינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

* *

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

זו תמונת שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

*

כנראה שהצבא הצלבני התפרק בהתחלת הקרב, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימון מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שהעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תפס אותו כמלך, ולכן בן מעמדו. הוא הציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך סימן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר ששתה, הגרון שלו היה ודאי יבש עד כאב, העביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רינו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרינו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש בינם לצלבנים, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחררו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, לאחר כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית ואליה נשוב בקרוב אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, אחרי שנחזור, וכשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

חלק ב׳ – רינו משאטיון

לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

 אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אני מספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

ועכשיו אני רוצה לספר לך קצת על איש מגעיל.

*

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות.

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כבר סיפרתי לך על המוות הזה קודם, ובכל מקרה, לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד, כנראה (כי שנות הלידה בתקופה זו כמעט אף פעם לא מתועדות בקפידה), בשנת 1123, בן למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת. אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, והוא היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165. נסיכות אדסה נעלמה, אבל המוסלמים עדיין אינם מאוחדים

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק היסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

אנו נוטים להאמין כי האבירים בימי הביניים היו כפופים לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם.

רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בעיר חברון וסביבתה, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח צלבני נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, חתם על הסכם שביתת נשק עם ממלכת ירושלים, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ואת שביתת הנשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם נהגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו לאו דווקא אויב אלא בני ברית אפשריים וגופת הנביא לא שריד מקודש אלא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי לך, היה מאלה שדחפו לעימות ולא לפשרה. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך להבין ולתת משמעות לתבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו.

שני הפכים נפגשו ברגע זה, לא רק מוסלמי ונוצרי אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע, אבל לפני כן אציג לך אדם קדוש בעיני עצמו, אשר עתיד לקבל שיעור בצניעות.

חלק ג׳ – אל-מנצורה

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס  צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר לשליט צרפת בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר. הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לאין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו המצומצמות יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל לפיו רק מי שנועדו לשלטון זוכים בו, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים ובחילות כאלה בצבאותיהם. רק לנו זה נראה מוזר ושונה מכל מה שאנו מכירים. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, ומעמד עצמאי. המפקדים שבינהם, האמירים, יכלו אפילו לרכוש בעצמם עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם עצמאי. היו בהם בעלי דרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי שייסד למעשה את תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת פתיחה נחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו וחסותו המובהקים של שליטם החדש.

המדינה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, ניהלו מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם, באמצעות כריתת בריתות והפעלת צבאות פרטיים, שגויסו ומומנו על ידי כל אחד מהשחקנים בזירה. הממלוכים, אשר נקנו ואומנו על ידי השחקנים השונים, היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים.

חשוב להבין כי במקביל, ובעיתים בסתירה לעימות הדתי, בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים. זה, כפי הנראה, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב, למרות ירידת כוחם.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. הפתרון שלו היה הגדלת כוחו הצבאי העצמאי, והנסיבות האזוריות הפכו משימה יקרה זו לאפשרית. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל את ירידת המחיר,ואת כך ששליטתו במצרים הפוריה העמידה לרשותו כספי מיסים רבים, ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

מהתחלה. קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים.

זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה. המדינות הצלבניות הן רצועה צרה לאורך החוף, והאימפריה יבשתית במהותה

 צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים.

בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

אז זה מה שקורה בארץ ובסביבותיה. אבל האיום האמיתי צומח בינתיים הרחק בצפון מזרח.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה  הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 צבא הפליטים הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת שלווה יחסית, ובשליטה צלבנית חלקית. צבא הזרים הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב, ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. קרב זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא בשטח קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי, באמצעות השתלטות על משאביה הכלכליים האדירים של מצרים.

*

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי בקאהיר

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. יכולות הספנות האירופיות והשימוש בתחבורה ימית התפתחו רבות בזמן זה, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים בצבא הפלישה, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. בזכות יכולות אלה היוו הפרשים הטורקים הקלים כוח מסייע חשוב לפרשים הכבדים ולחיל הרגלים, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים הבחריים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית בקרב פנים אל פנים עם האבירים האירופים. כתוצאה מכך, ומאחר וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים, הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב הפרש הממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, העבדים לשעבר כמוהו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

*

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה ואת התופעה הממלוכית צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שמושג העבדות שאנו מדמיינים הוא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך בהמשך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כבן לאביו שהיה שליט מצרים (א-סאליח היה בנה של שפחה שחורה, מה שלא גרע ממעמדו. היותו מוסלמי ובן של מוסלמי היה מספיק בכדי שהנחות היסוד בנות הזמן בדבר נחיתותם של השחורים לא יתייחסו אליו), כנצר ובן למשפחת איוב, ולכן יורש מרוחק של צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו, שרובם היו בני משפחתו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. כך שזה אישי לגמרי, הוא לא רק השליט אלא גם ראש משפחתו והבעלים של צבאו. בו ובדמותו תלוי לכאורה הכל.

אבל כעת, בזמן הגרוע ביותר, כאשר העימות בין שני הצבאות ושני המנהיגים נמצא בעיצומו, א- סאליח נג׳ם א-דין חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. לכל בני הזמן היה ידוע כי גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. השמועות והפחד נפוצו במצרים. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מוסלמי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, בדיוק על פי התוכניות, וכהוכחה אפשרית לכך שאלוהים, ששני הצדדים טענו שפורש עליהם את חסותו, בחר במי לתמוך ולמי לסייע, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. הניצחון הצלבני נראה כבלתי נמנע וקרוב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים הבחריים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דור, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. הסריס הראשי שלו ומפקד צבא הממלוכים סייעו לה בגיבוש המזימה ובניהול המערכה. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד בדבר מותו. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים.

אבל בינתיים, במקביל להצגה הגדולה הזו, המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סאליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. תארי לעצמך את פצצות התבערה הללו, בוערות בשמיים, מגיעות מעבר לנהר הרחב, שורפות הכל. זה הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. נדרש ידע מקומי, ובוגד שימכור את הידע הזה לפולשים, בכדי לצאת מהמלכודת. בדואי מהאזור הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים צלבני אל קטע נהר רדוד ונסתר, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רובר להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, מאחר ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

*

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר שנפל בשבי במהלך מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בשוק בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך ממלוכי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה שוב את פיו של הסולטן. כעת הודח ממעמדו ורכושו, הכולל גם את עבדיו, הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנצורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בכדי להבטיח את שרידת מורשתו, ובשם האיסלאם.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, כוח גדול אבל נטול כל עורף או עתודה, שועט לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. קרבת התרבות והשפה בינה לבין הממלוכים הפכה אותם לבני ברית, והיא סמכה עליהם שינצחו גם עבורה. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. הנצחון הממלוכי היה מוחלט, והתבוסה הצלבנית מלאה. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של צבאו נעצרה, ובינתיים הצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. מגיע לו. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. כן, אין ספק שהאל הוכיח באיזה צד בחר. אבל כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס באל-מנצורה.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, ולראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? הכל מתערער. צבא פלישה מונגולי אדיר נאסף בינתיים בצפון.

חלק ד׳ – עין ג׳אלות

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

ככה תיאר את סיפור עלייתם לגדולה של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, Bernard Lewis, Islam, I, Harper & Row, New York 1974 pp. 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון.

כל תהליך הכשרתם של הממלוכים התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. מחנות אלו שימשו כאקדמיות עילית צבאיות שאין ולא היו כמותן, ותוכנית הלימוד, האימון וההכשרה היו תוצר של תהליך התפתחות ארוך.

*

מי שהיו אחראים בפועל על אימון הנערים הצעירים והכשרתם היו בדרך כלל סריסים. לרוב אלו היו אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור גיאוגרפי מסויים. ארץ המוצא של הסריסים הייתה מזרח אפריקה, חבש, מקום שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. נורא גם לדעת שאחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. פחות מחצי שרדו.

גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם. מצבם איפשר להם לבקר ולשרת גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם  בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. אבל הם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.

זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול.

הסריסים היו שכיית חמדה, סמל לעושרו של אדונם, מאחר ומחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. זו הסיבה בגללה במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק.

*

השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל למרות זאת הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז ואינטנסיבי, עשכבת בסיס מאחדת. והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.

ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת תהליך ההכשרה הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.

תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.

לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות ניכרות. פיקוד העניק הכנסה קבועה, אבל במקביל המפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.

צורת המימון והניהול של המערכת הזאת מוזרה ומעניינת. במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. המנהלים הללו חילקו את הפעילות הכלכלית למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מנחלה כלכלית זו מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם, ומפוקחת על ידי מנגנון מנהלי שלהם אין אליו כל קשר.

למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצורכיהם הצבאיים ולמנהגיהם הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו הפרשים והלוחמים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק, המרכז העירוני הצפוני של האימפריה הממלוכית, אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.

אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים, כפי שהם קראו למונגולים, מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

*

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.

הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסינו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳והנה היום ישולם לכם בעונש מחפיר, כי מלאתם שחץ בארץ בלא צדק, והייתם מופקרים׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳עוד ידעו בני העוולה לאן סופם להגיע׳ (קוראן, סורה 26, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.

אמור למצרים, הולגו הגיע,

עם חרבות שלופות וחדות

העצומים באנשים יהפכו צנועים,

הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. למעלה ממאתיים אלף איש, כל אוכלוסייתה המוסלמית, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.

לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.

צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.

אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.

קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

*

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי מהכנסייה הנסטוריאנית הקטנה. על פי אמונת כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.

קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? זאת ששמרה על מות בעלה בסוד, ובכך איפשרה את הניצחון על הצלבנים? כעת דמותה כבר שייכת להיסטוריה. היא אמנם העניקה לאייבאק, מפקד הממלוכים, את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר.

בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו אותו תחתיו. קוטוז הודיע שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ להשתמש בשילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.

אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.

ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא חוזר, ועוד מעט יתפוס את מרכז הבמה.

*

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.

הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת פרשים פורעי חוק, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.

יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.

בממלכת הפראנקים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.

המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.

שני צבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.

טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.

הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

*

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.

חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.

בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, לקבל את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.

באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה.

את מבינה, בייברס מושל לא בזכות מוצאו, לא בשם זכות אלוהית, אלא מכיוון שהעז ורצח (או לפחות הכריז והתגאה בפומבי בהיותו הרוצח) את השליט הקודם. הוא מודל של גבריות תקיפה ואסרטיבית, ואולי לכן כולם אוהבים אותו כל כך. מתאים ופשוט לחשוב ככה על ההיסטוריה, כמובלת על ידי גברים חזקים ואסרטיביים. אני מפקפק בכל זה. לא הייתי רוצה לדמות לבייברס, ואני חושב שהוא שבוי בנסיבות ההיסטוריות ומגיב אליהן, מוביל רק לכאורה ובעצם משחק משחק ודמות. הוא לוחם, והאומץ והאכזריות הנדרשים מלוחם דורשים עיוורון, כמו גם קורטוב של רוע. אבל עכשיו אספר לך עכשיו על רופא, איש טוב, המרפא ולא הורג.

 

חלק ד׳ – ביברס

גם אם אתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

 

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו. הנה מוצגת כאן לפנייך, סוף כל סוף, דמות מופת.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו. ישראל של ימינו היא וילה בג׳ונגל, ומעבר לירדן יש רק מדבר. קהיר ודמשק שוליות ורחוקות, גרים שם אנשים אבל גם הם ותרבותם שוליים ורחוקים. זה לא ככה, ולא היה כך מעולם.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל וויתר על קריירה ריווחית וצפויה, ובמקום זה מצא את יעודו ברפואה, מקצוע ההכנסה בו הייתה בטוחה פחות, ואשר משך אליו אנשים חכמים ואוהבי אדם. הרמב״ם היה רופא, זוכרת? זאת הייתה קריירה טובה ליהודים, אשר השתלבות בממסד הדתי והמנהלי הייתה חסומה בפניהם.

אבן אל-נפיס הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב במהותו מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט בעולם האיסלאם מבגדד בסוף המאה התשעית, יותר מארבע מאות וחמישים שנים לפני הזמן עליו אני מספר לך. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על שטח בית החולים ההוספיטאלרי, ותוך שימוש במתקניו.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. אבל מהר מאוד נטש את המשרה הזו, והתמסר ליעודו, הרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, ביניהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולסוגי חולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הריאתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ: The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ: אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא.

סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, או, מוטב, כליל השלמות, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם במקרה בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העכשויים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה המתבטאת בספר היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. כי פרט להיותו רופא המטפל בחולים מגוונים, אבן אל-נפיס היה גם רופאו האישי של הסולטן, בייברס. את זוכרת את בייברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. בספר שכתב עיצב אבן אל-נפיס את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על דמותו של בייברס, עמו הייתה לו מן הסתם הכרות קרובה. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את יכולתיו וחולשותיו הפיזיות. ומאחר והרפואה בת הזמן עסקה גם בדיאטה ובמצבי רוח, הכיר גם את תשוקותיו ופחדיו. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. כך הדיוקן של בייברס הוא גם פוליטי וגם רפואי.

ראשית, הוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו. כך מתאר אבן אל-נפיס את השליט הדרוש, כלומר את בייברס:

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד [הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו]; להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של בייברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול. האיסלאם היה מוכן לקבל על עצמו מנהיג אנושי, השולט בזכות ובסמכות מעלותיו הגוברות על חולשותיו. אבן אל-נפיס, ממנו ניפרד כעת, מתייחס לחולשותיו של בייברס כאל מאפיין הנובע מתכונותיו הטבעיות, אלה ההופכות אותו למנהיג טוב וראוי. אכזריותו הכרחית, ורק מי שלא נולד וחונך כמוסלמי יכול להיות מסוגל לה.

* *

אכזריותו של בייברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. בייברס בחר בדימוי זה ודאג להפצתו. את סמל האריה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתיד הארץ. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של בייברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה בייברס.

האתגר הפנימי הגדול ביותר היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. היישובים שלאורך הדרך הזו הפכו למשמעותיים ולחשובים ביותר בארץ ישראל.

מאחר ומרחק הוא בעצם זמן תנועה, הרי שהמרחק בין שתי הערים, קהיר ודמשק, התקצר באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש שארך לפחות שבועיים דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד. תיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של בייברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים. מלחמתו של בייברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

 האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לבייברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של בייברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

בייברס, כפי שתיאר אבן אל-נפיס, אהב לנוע, ובילה חלק גדול מזמנו בדרכים. הוא היה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הכביד את עול המיסים, וכך הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. בייברס קנה וייבא אל האימפריה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. היה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית למנהל האדמינסטרטיבי, להנהגה הדתית ולאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם בייברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם.

בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, בייברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל בייברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובמיוחד בבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי.

כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. כי למרות זרותם, הממלוכים לא היו זרים.

חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר  להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. בייברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אומנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*         *

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לבייברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בבייברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. בייברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של בייברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של בייברס. כך הושלך לכלא.

התלות של בייברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן. בייברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. ובסיכומו של דבר, גם בייברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה בראשית תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. אבל כעת המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר מממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס באל-מנצורה על ידי בייברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו, כמו גם לכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים, בעלי המבצר ושומריו, שנפלו בשבי, אולצו לצעוד ברחובות קאהיר כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

את המבצר של צפת בייברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו הנוצרים וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של הסולטן.

באשר לערי החוף נקט בייברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, גם על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים וגם בכדי להפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. עידוד מסורות עממיות של פולחני קברים קדושים, והפיכת המרחב לאיסלאמי על ידי הקמת מסגדים ומוסדות דת יצרו את נוף ארץ ישראל שתזהה הציונות בהגיעה למזרח. דימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

*

אבל את עיקר זעמו הפנה בייברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף בייברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה.

ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של בייברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של בייברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של בייברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לבייברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. בייברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון, הנקמה והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

בייברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר, הנביא אותו העריץ, נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו  עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. דמותו של בייברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו. איני רוצה לדמות לו. הסיפור לא נגמר אבל לי נגמר ממנו.

* * *

סיפרתי לך הרבה, אולי הרבה מדי, על צלבנים, מונגולים ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. זה יהיה בסדר, נכון? הסיפור שלנו שונה.

אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

קיימבריג׳ – תל אביב 2017

******************************************

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים ומקורות.

נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

– Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

– Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

– Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

באשר לממלוכים, יש הרבה פחות חומר פופלרי או בעברית עליהם, אבל אין כל חוסר במידע למתעניינים. מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, על המרחב, פעם, פה. צלבנים מונגולים וכל הגאז׳ הזה | גם בתגים , , , , , , , | לכתוב תגובה

ביברס – גם כשאתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

11/05/2017 – 8:23 pm

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

אבהיר שוב, איני הסטוריון, אבל השתדלתי לא לשקר ולהסתמך על מספר מקורות כדי לבסס את סיפורי.

זוהי רשימה אחרונה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , | תגובות (2)

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

31/03/2017 – 2:57 pm

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, אצל ברנרד לואיס, איסלאם, עמ׳ 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מקריזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מקריזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מקריזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בקרוב, אני מבטיח.

* * *

זוהי רשימה רביעית מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

בחלק זה תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

בסוף החלק הבא אצרף רשימת המלצות קריאה. אני מזכיר, איני הסטוריון, ואני מסתמך כאן בעיקר על מקורות משניים ומעובדים. למזלי הידע הזה רב ונגיש מאוד. שני ספרים שפתוחים מולי כל העת הם:
Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992
James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007
אני נעזר רבות בחומרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, במיוחד על ידי ראובן עמיתי ודוד איילון. שוב – מבטיח להרחיב בקרוב. אני ממליץ על קריאת ערכי הוויקיפדיה הרלוונטים ועל הפרק המוקדש למונגולים בסדרת הטלוויזיה ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , , , , , | תגובות (4)

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

02/03/2017 – 10:11 pm

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה   הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רוברט להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור בייברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בקרוב.

*******************************

זוהי רשימה שלישית מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

כאן, סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

בהמשך, אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

[אוסיף רשימת מקורות נבחרים והמלצות קריאה בעתיד. בינתיים אני ממליץ מאוד על צפייה בפרק המוקדש לממלוכים בסדרה התיעודית בהפקת ערוץ 1 ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳. המקורות הבסיסיים לתקופה – ערכי ויקיפדיה וכו׳, זמינים וטובים בעברית]

מאת Uri Yoeli | פורסם באמריקה, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , , , , | תגובות (2)

גברים לוחמים – רינו, השטן משאטיון

19/02/2017 – 3:57 pm

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

הסיפור שיבוא כאן ממשיך את הדבר האחרון שכתבתי, על הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. כבר הסברתי לך למה אני חושב שהתקופה הזאת חשובה ומה מעניין אותי בה. אני מקווה שתסמכי עלי גם הפעם.

רינו משאטיון, לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.

***********************

זוהי רשימה שנייה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

כאן, התמקדתי בדמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

בהמשך אספר על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו | גם בתגים , , , , , , , , | תגובות (3)

קרני חיטין

20/01/2017 – 4:29 am

פעם, פה.

צלבנים, ממלוכים וכל הגאז׳ הזה

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אתחיל בהצגת ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

*

מחר יהיה קרב.

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

הצלבנים בשיא כוחם, השטח המוסלמי מחולק בין שליטים שונים

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

*

בואי ואספר לך כיצד פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה.

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, או נהר העאסי, שפירושו ׳הבוגד׳, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה זעק, כמו ישוע, לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

*

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחת לוחמים חזקה מיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

*

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

*

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו, הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו המנהיגים והאצילים להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק ומצרים, אך למרות הגיוון הזה כל המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

השחר יעלה עוד מעט.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

*

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

זה היה יום טבח שאחריו באה תפילה זכה. זהו חטא ירושלים של הצלבנים.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש [הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

*

הנה בא הטבח. הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רנו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרנו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

* * *

רשימה זו פותחת סדרה של חמש:

כאן, התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

בבאה, אתמקד בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך אספר על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

לסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

מקורות והמלצות לעוד מידע על הצלבנים

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים. נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

– Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

– Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

– Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, על המרחב, פעם, פה. צלבנים מונגולים וכל הגאז׳ הזה | גם בתגים , , , , , , , | תגובות (7)

החלומות של הראש הקטוע (ב'): אי אפשר לסמוך עלי

29/07/2013 – 1:56 pm

רשימת המשך ל- 'החלומות של הראש הקטוע (א')'. אין הכרח לקרוא ע"פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

מאת Uri Yoeli | פורסם בגוף ראשון, זכרונות מעשור אבוד, סיפורים קצרים | גם בתגים , , , , | לכתוב תגובה