מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

בית הספר בו אני מלמד נמצא כארבעה וחצי קילומטר (בדרך הקצרה) מביתי. מסלול בין כ- 6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. זמן הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה- מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בדגם ריצת שבילים של חברת גרגורי. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו"ל. אבל לפני חודש וחצי הוא היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. במשך הדרך אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה אינו מהיר במיוחד. לרוב ריצה זו משמשת לי לצורך שחרור והרגלת הגוף לתנועה. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקים כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה חם, והגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כתכנית אימונים, אני מוסיף משחקי קצב לריצה. אני מגיע הביתה רעב אבל לא הרוס. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה בתוך העיר משתנה, עירני ומותאם אליה. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת, אבל הדבר הכי חשוב בה זה להיזהר. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה, תשעה קילומטרים (בדרך הקצרה). לשם אני רץ  דרך הים, הנמל, ופארק הירקון, במסלול של כ- 11 קילומטר. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה. אני סוחב בתרמיל כיסוי גשם ומעיל גשם ובינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. גם באוניברסיטה יש מקלחות, שהושקו בתרועת יחסי ציבור מרשימה. רכשתי לי מפתח באגודת הסטודנטים ואני, להרגשתי, המשתמש היחיד בהן. אני משאיר שם את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. מרק ושוקולטה הם קומבינציית תזונה לא רעה, שבזכותה הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנסון מהבהב שרכשתי בברוקס מרתוניה. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. המסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ- 70 ק"מ, בעשר ריצות. שוב, לא נורא. אני מרגיש שהגוף של התחזק מכמות הריצות הזו, ושרמת הבסיס שלי כרץ – ובעיקר היכולת לעמוד במאמץ, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ- 120 ק"מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים. זו העצימות המקובלת לתכניות אימונים למתקדמים למרתון. זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז' נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף ולהקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם – פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

וחוץ מזה, יש עוד טובות הנאה. תופעה כיפית במיוחד היא שהזמן הלוקח להופעת 'סוטול הרצים' – תחושת האופוריה הקשורה לכימיקלים אותם מפריש המוח בעקבות הריצה – זמן זה התקצר מאוד. אולי בעקבות זה אני רגוע יותר. גם השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו.  דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. עבור רובם, החלק השני של המשפט הוא בכל מקרה חסר חשיבות. טוב שכך. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר "Lore of Running" מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס ממליץ לשמור בסוד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי 'ספורטאי'. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל אני חושב שכבר לא אוותר על הרצון להמשיך להיות אדם רץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

אתר ריצה לעבודה אמריקאי: http://theruncommuter.net/

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, מהגופניות שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני ומגופי, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים הזה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, למקום לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי, בדלקת בקרסול שהייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה, ד“ר שי קרונטל. הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שפורסמה באתר המרתון.

במקביל חזרתי לעשות פילאטיס, משהו שהציל אותי בעבר מבעיות גב כרוניות, ושידעתי שיכול להיות אימון משלים טוב עבורי. הקפדתי לקחת שיעורים קלים יחסית שסייעו לגוף להתאזן בין הריצות. הוספתי לכך מפגש פיזיוטרפיה קבוע עם איתי, גם הוא מסטודיו דרור רז. אני בטוח שבלי שני הדברים האלה לא הייתי מצליח להתמיד באימונים ונפצע.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש בו נקודות ציון יפות, אותן נהניתי לבקר, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. אתר ”שוונג“ היווה עבורי שער לקהילת רצים פורייה ומרתקת. ’במהירות האור‘, בלוג באתר, וכתיבתם של נחשון שוחט ואחרים היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר קהילתי. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, שמותר לי. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. תחילת הריצה הייתה קשה בהתחלה, הקילומטרים הראשונים מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. הרשיתי את זה לעצמי, להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. זה הפך לקל יותר. על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. זו כבר נראית לי רחוקה, זיכרון בלבד, אבל תהליך האימון שינה את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה חולה, ואישתו, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו או להרגע. מותו העציב אותי והוסיף לתחושת ההזייה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע – והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באפן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד האופרה אימא שלי קראה אלי מהצד. התרגשתי מאוד. דמעות עלו בי. רצתי עד הסוף. התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

צילום: עמית ברבינג (http://www.facebook.com/photo.php?pid=6722653&l=b7ae5a5fd5&id=798959030‬)

]]> http://uriyoeli.com/2011/04/13/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%aa%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f/feed/ 3 uriyoeli לפני סיום המרתון http://uriyoeli.com/2011/02/24/%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%aa%d7%95%d7%9f/ http://uriyoeli.com/2011/02/24/%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%aa%d7%95%d7%9f/#comments Wed, 23 Feb 2011 22:48:00 +0000 uriyoeli http://uriyoeli.com/?p=66461 ]]> בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ"ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

על הכפר צאבארין - http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

האתר הזה הוא אחד הדברים הדוחים והמסוכנים שנתקלתי בהם. הגולשים מתבקשים לדרג ולהעיר לדפי פרופיל שפורסמו על ידי בני נוער שהתפתו להרשם לאתר.

דף ההרשמה הוא טקסט מתעתע:

יש בישראל המון בנות ובנים שיכולים להצליח בגדול בעולם הדוגמנות ומקצועות הבמה.
אם הגעתם לכאן, בוודאי כבר אמרו לכם שמתאים לכם להיות דוגמן, דוגמנית, שחקן, זמר, די ג'יי ועוד…
אנחנו בנקסט מודל החלטנו לתת לכולם הזדמנות שווה להיחשף, להתגלות, להצליח ולהתפרסם.
כיצד זה עובד?
עליך למלא את טופס ההרשמה בעמוד זה, לצרף תמונות (לא צריכות להיות מקצועיות) ולאחר אישור ההרשמה הכרטיס יתפרסם באתר נקסט מודל.
מידי יום נציגי סוכנויות דוגמנות, שחקנים, זמרים ומשרדי פרסום "צדים" כישרונות חדשים דרכנו, ואלפי גולשים מפרסמים תגובות ומדרגים את הדוגמנים והדוגמניות המוצגים באתר.
ככל שכרטיס הדוגמן/ית שלך יזכה ליותר צפיות דירוגים, המיקום שלך במצעד יהיה גבוה יותר והסיכוי להיות אחת או אחד מהכוכבים הבאים של ישראל יגדל בענק!
כאשר משרד פרסום או סוכנות מגלים בך עניין, אנו מעבירים את מספר הטלפון שלך אליהם (כי הוא כמובן לא מתפרסם באתר),
הם יצרו עימך קשר, ומשם הדרך להפוך למפורסם ומפורסמת תתחיל.
כמו כן ניצור קשר עם דוגמניות ודוגמנים באתר שנהיה מעוניינים ליצג אותם.
שימו לב: דוגמנים ודוגמניות שחתומים בסוכנויות גם יכולים להרשם לאתר!
אם יש לכם עוד שאלות לחצו על כפתור שאלות ותשובות
ניתן לבטל את הכרטיס מתי שרוצים!

האתר אינו מתחייב לדבר. הוא מפתה באמצעות מחמאות והבטחות ריקות מכל תוכן ממשי 'בנות ובנים' תאבי פרסום והצלחה לשלוח אליו תמונות חושפניות שלהם, בצירוף מספר טלפון ליצירת קשר. איני בטוח שהשולחים מבינים שבכך הם מעניקים זכות שימוש חופשית בתמונותיהם, כפי שמסבירה ההסתייגות המופיעה בתחתית דף ההרשמה:

אני מאשר/ת בזה כי הפרטים שמסרתי הם למיטב ידיעתי נכונים ומדויקים. אני מסכימ/ה ש-Nextmodel או מי מטעמה יפרסמו את המידע באתר Nextmodel.co.il על כל נגזרותיו ו/או באמצעי התקשורת הקשורים בו ללא הגבלת זמן. ידוע לי ואני מסכימ/ה שלא אהיה זכאי/ת לכל תמורה, בכסף או בשווה כסף, עבור מסירת המידע. אני מאשר/ת כי נתתי את הסכמתי לשינויים ולעריכת הטקסט, וכי אין לי זכויות יוצרים הנוגעות למידע האמור.
התגובות שמתפרסמות באתר נכתבות בידי הגולשים ואינן עוברות הליך סינון. יש לציין שחלקן נושאות הערות עוקצניות וישירות. לפני ההרשמה אנו ממליצים לעיין תחילה בתגובות הגולשים ולהתרשם. במידה ואופי ביקורת הגולשים עלול לגרום לך לתחושת אי נוחות, אנא המנע/י מהרשמה לאתר.

הטקסט הזה הוא מלכודת גסה ואפקטיבית. בחסותו מתפרסמות תמונות בחולצות בטן של ילדות בנות 12, הערות על פטמות זקורות של בנות 15 וגודל הזין של בני 14.

כמעט באופן צפוי מדי הכפתור באתר שאמור לסייע לסוכנויות פרסום או למפרסמים ליצור עמם קשר לא עובד, ומספר הטלפון המופיע בו מפנה לשירותי שירות לקוחות של חברת אספקת תוכן סלולארי.

לאתר יש גם חשבון טוויטר שהוא חלק נוסף בהונאה: http://twitter.com/nextmodelisrael – גם כאן אין שום התחייבות או זהות ברורה של המפעיל, וגם כאן יש פיתויים והבטחות חסרות תוכן.

איני משפטן או איש חוק, אבל נראה לי שמשהו לא טוב קורה כאן.

אני יודע מי זה, כמובן, הבעלים של פונדק אלביס בנווה אילן, מי שהיה בעל הזיכיון להפעלת מזנון הכנסת, שם כנראה הכיר את מי שייזכר כנשיא האנס. הוא אפילו היה כמעט שותף של אבי במיזם עסקי שלא יצא אל הפועל. אבל אני לעולם לא הייתי בעסקי ההסעדה או ההזנייה, והמפגש היחידי שלי עם משה קצב היה כאשר הגיע לביקור בקורס באוניברסיטה בו הייתי עוזר הוראה.

אז אני אורי יואלי, אבל אחר, וכולי תקווה שאורי יואלי ההוא, יד ימינו של האנס, יענש וישכח, ושמי יחזור להיות שלי בלבד.

הבאתי זאת על עצמי. בחרתי ללוות את אבי ואת מחלתו המתפתחת, להיות בן מסור ומבוגר אחראי. זה לא היה מובן מאליו. הוא היה אדם מורכב, והיו תקופות בהן היינו רחוקים, כמעט זרים, זה לזה. בחרתי להיות קרוב, אולי קרוב מדי, לתהליך מותו.

אבי היה לקוי רגשית, באופן בסיסי ועמוק. הסיפור המשפחתי שלו מסובך ודפוק מספיק כדי להיות תירוץ מעולה לכך, אבל בנוסף, אם היה נולד היום היה מאובחן כפי הנראה כבעל תסמונת אספרגר. האופן שבו תפס את המציאות היה שונה מהמקובל גם כשהיה בריא. הסרטן רק הקצין את זה.

מתוך הפנקס, בו כתבתי מעט מדי בזמן הזה:

{מחפש אחרי סימני המוות המתקרב אצל אבי. זה לא קשה. הוא מצטמק, כבר כמעט ונעלם.

שייגמר כבר, אני מוצא את עצמי משתוקק לזה לפעמים, משתוקק ובוש בהשתוקקות, אשם פוטנציאלי ברצח.

הוא מחולל עם הידיעה, עם ההבנה, שעוד מעט הסוף. את הליחה הכבדה והבוצית הוא מסביר לעצמו כתאים מתים אותם הגוף מפנה, כי הרי הוא יחיה לנצח, הוא נאבק ולכן ינצח. אבל במקביל הוא לא מפסיק לברר אם כבר השגתי לו את המתכון להתאבדות אחריו הוא מחפש.

קשה לי בחברתו ולא נעשה יותר קל. אני נאלץ לסלוח לו על יותר מדי דברים רק בגלל שהוא גוסס. המוות המתמשך שלו הופך להיות עוד אחת מהטראומות, מהחוויות המשמעותיות אותן הנחיל לי. הן זכורות לי כקפסולות של אכזבה.

אבי – מת – ומוות הוא תהליך בו כבר החל – כפי שחי, ואני, ואחותי, וכל השאר [אני משמיט את השמות] מלווים אותו אל מותו כפי שליווינו אותו בחייו, באופן שטחי, קלוש, קמצני, קורבני. }

מחלה מיותרת ונוראית, שהסיכויים להחלים ממנה הם אפסיים אם לא מגלים אותה מוקדם. תוחלת החיים שלו תאמה בדיוק מצמרר את הסטטיסטיקה שציטט הרופא היהיר. סרטן ריאות זה קקה של סרטן, הוא אמר.

ועוד מהפנקס, מזמן מאוחר יותר, לא מזמן:

{חייב להזכיר לעצמי – זו לא המחלה שלי. לא אני חולה, לא עכשיו, לא אף פעם.

הסרטן אוכל אותו מבפנים, והוא כאילו לא רואה, הסחרחורות הופכות כל צעד לאתגר ולסיכון, והוא עדיין מרביץ תורה.

”לקח חשוב מאוד למדת היום, בנצ‘יק“. בעיני עצמו הוא גיבור, שנאבק על חייו ולכן מגיע לו הכל.

ואני רמאי לתפארת.

נושך שפתיים, קופץ שוב פה, שותף בשקרים אותם הוא מכונן – חשיבות חייו, חוסר הוודאות של מותו המתקרב, עובדת היותו, כבר עכשיו, מת חי, רצון ללא גוף.

אני אשם בכל מקרה. אשם בשקר ואשם בכך שאיני מאמין בניסים.

ויותר מבן טוב, אני מנסה להיות מבוגר אחראי, לחנך את עצמי להיות כזה, סוף סוף, מעט לפני יום הולדתי ה- 40, לרגל מות אבי.

המוות הזה – איזו פעולה מתמשכת, ארוכה, מייגעת. זה תהליך אותו הוא עובר ולו אני עד, חווה תהליך אחר, מלווה, של פרידה. אני לומד מי להיות, ומי לא להיות. לא אהיה כמוהו, לא בחיי הנותרים ולא במותי. המחלה הזו שלו, מותו יהיה שלו. אני ארגיש עצב מר, והקלה גדולה. זה נהיה קשה כל כך.}

וקטע קטן מיום לפני מותו:

{הבטן שלו. שק ריק. הקפלים של איפה שהייתה פעם, לא לפני זמן הרבה זמן, כרס קטנה ושובבה. כמו צימוק, הכל מדולדל ושאוב פנימה, יש מפלצת שמה, גידול כמו שקית חלב וחצי, בדרך להרוג.}

אחותי, אותה הכרתי שוב, והופתעתי, שוב, מתבונתה ומאומצה, ואני מצאנו אותו מת. בשלבים הראשונים של נסיונות הטיפול והאבחון עוד היו צחוקים. כשליווינו אותו לבדיקת קולונסקופיה טעיתי ונכנסתי לחדר ההכנות של מכשירי הבדיקה. אח חייכן הזהיר אותי לא להמשיך הלאה במשפט שהפך לבדיחה פנימית – לא כדאי לך, מטר שמונים הצינור. כל סנטימטר הרגשנו.

מהיומן, אחרי המוות, ניסיון לפענח:

{חידת אבי, אשר את מותו אנו חוגגים כעת. קשה לתאר אותו, מאחר והוא חורג מכל הגדרה, מכל סטראוטיפ פשוט. הוא היה צירוף של כמה, היו בו סתירות.

גבר יפה.

לא יודע להרגיש.

פועל מתוך אינסטינקטים, משנה כיוון ברגע.

ילד פנימייה, חתול רחוב.

זהיר מאוד, פוחד תמיד.

בעל יכולת העמקה ותפישה כוללת של מערכות מורכבות.

לא יכול לבד, צריך מישהי שתטפל בו.

לא מסוגל לזוגיות, תמיד משהו חדש יפריע.

בוגדני.

מוסרי בעיני עצמו.

בטוח לגמרי שאף פעם לא טעה.

בעל עין טובה וידיים מצויינות.

בעל טעם קלוקל.

חולם.

ארצי.

מחפש את המכה.

יסודי.

קמצן.

לא יודע לאהוב.

לא יודע להיות נאהב.

פוגע.

קרבן.}

ומאתמול, בדרך החוצה:

{צריך לכתוב את זה לפני שאשכח, לפני שאתחיל להמציא את איך שאני חש כרגע. לא רחוק היום.

ככל חוויה משמעותית גם זו מסובכת מדי בכדי להקיפה בכותרת אחת, או אפילו ביחס רגשי אחד. אובדן הורה לא מסכם את זה, ואבא שלי לא ניתן לתיאור במילים ספורות. המנגנון המנחם הזה של השכחה עתיד לסדר הכל. יהיה יותר טוב, אז. אבל כבר לא אוכל להשתוקק שימות ולפחד מזה פחד מוות באותו הזמן. אשכח איך זה מרגיש, אשכח את הרצון העז לברוח, את תחושת הגועל, את הקירבה הלא ברורה אבל החזקה כל כך אליו, זו שגרמה לי לא לברוח, להתגבר על הגועל.

מחלה רוצחת ומטומטמת. תאים שמשכפלים עצמם ללא שליטה. רק לאכול לאכול לאכול, רק לגדול, לתפוס מקום, להדחק. להשתכפל להשתכפל להשתכפל. מחלה שלא מוכנה לוותר, שהנצחון שלה הוא בהשמדת הפונדקאי ובמותה שלה, טעות של הטבע, מוטציה אנוכית ואובדנית.

ואני רוצה וגם לא להמשיך הלאה. שוב השניות הזו. נמאס לי כבר מכל השניות הזו. אבל בסוף המסקנה הנחרצת היחידה היא שהעישון באמת מזיק לבריאות. זו מסקנה טובה. אם אמשיך לנהוג לפיה ארוויח זמן רב יותר לחיי מאשר שמונת החודשים שהפסדתי כעת.} ‬

דן יואלי חי ומת. אני נפרד ממנו בעצב גדול.

ואני‭ ‬זוכר‭ ‬את‭ ‬הקוזאק‭ ‬הנגזל‭, ‬בעל‭ ‬הכוח‭ ‬שסובל‭ ‬מעצם‭ ‬הפעלתו‭. ‬תראו‭ ‬מה‭ ‬אתם‭ ‬מכריחים‭ ‬אותי‭ ‬לעשות‭. ‬לו‭ ‬רק‭ ‬הייתם‭ ‬יותר‭ ‬חיוביים‭ ‬הכל‭ ‬היה‭ ‬נראה‭ ‬אחרת‭. ‬איך‭ ‬זה‭ ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬שמישהו‭ ‬מתנגד‭ ‬לנו‭. ‬לנו‭. ‬הרי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭ ‬קם‭ ‬העם‭ ‬היהודי‭, ‬וכוחנו‭ ‬המוסרי‭, ‬ובכלל‭, ‬אני‭ ‬קורבן‭, ‬אני‭.‬

אור ומרי